מחאה זה כשר?

נתנאל קראוס, י"ב בחשון תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

יושבים במשרד ודנים על שימושיות בפייסבוק כמו בערך עוד עשירית מתושבי הפלנטה. ובכלל מה אנו עושים שם. בילוי. חברה. מינוף אידיאולוגי. זה המייל התפוצתי החדש, רק מהוקצע יותר.
"אה..", אמר, "ואתה גם כל הזמן מפרסם פרופוגנדה ימנית".
מה שחצי נכון - חצי נכון.
גם שטויות אחרות.
על כל פנים, הדיון משנה כיוון ל-"על שמאלניות וימינאות", הוא כאיש שמאל ואני כפרופוגניסט ימינאי עם דגל ישראל על מקל פלסטיק הצמוד למסך המחשב.

קווים לדמותו של איש שמאל. הרי למתנחל הצמידו דובון ועוזי, חולצת משבצות וציצית, גם כיפה גדולה ואממ... שפם וזיפים בני יומיים. אבל שמאלן... כמאפיין חזותי? לא יודע. מה שכן, היום, שמאלנים רבים המגדירים עצמם כשמאלנים, אינם פעילים. את חייהם הם חיים, וכמכלול חפצים שיעזבום במנוחה.
תנו מה שהם רוצים רק שיעזבו אותנו בשקט.
עזה?
נו מה אתם עושים עניין...
ירושלים?
אהה... המזרחית?
מה? זה שלנו עדיין?
תנו תנו.
העיקר שיהיה שקט פה בתל אביב, וגם בכלל, כמובן.
הארץ המאובטחת.

ישנם אקטיביסטים העושים, ולא עלינו גם חוטפים כדורים וגז. מתאגדים בניסיון לממש רעיונות אידיאולוגיים. הם גם מצליחים פעם בכמה שנים. ויש מאלו שהולכים לכיכר דיזינגוף ונשכבים על הרצפה בתנוחות עינוי סיניות או קופאים במקומם במחאה על משהו.
במקרה גם עבר שם כתב וצלם.
במקרה זה גם עלה ליוטיוב וזכה לתפוצה ויראלית של חמשה חבר'ה שהקליקו עד שהעכבר נמס. אח"כ הם יישבו לחלוק את ההצלחתם על כוס קפה או הצגה בקאמרי.
סולדריות.

עכשיו, והרחק מן הגוון הפוליטי המאפיין את פסקאות הפתיחה. מחשבה קיננה. היה זה בעקבותיו של דין ודברים כלאחר יד בפייסבוק. וויכוח שעסק בשבים מאומן אשר הפגינו כנגד חטיפת מזוודותיהם בידי עובדי הנמל השובתים.
חבר העלה וידאו תיעודי, וחבר של החבר צקצק בתגובית ש-"היה יכול להיות נחמד אילולי זה היה נגרר לחילול ה'...". שאלתי לפשר ההאשמה, והרי עובדי הנמל עכבום במשך שעות. הוא טען שאינו מבין לפשר הקופצניות. תמהתי מדוע לא אמר מראש שאינו מבין. ושלדעתי מדובר בהליך דמוקרטי למהדרין. אדהכי והכי חדלנו בתיקו, וסיימנו כידידים בפייסבוק.


לא כולם רקדו שם בנתב"ג. רובם התמרמרו בינם לבין עצמם. מן הסתם היה מי ששחרר קיטור וסמק מזעם, אבל זהו. בני ערובה על פי חוק, בודדים קפקאיים מול המערכת הבירוקרטית.
ואז נחת מטוס מאומן, ומן השרוול יצא קולקטיב. פרטים בעלי חשיבה קהילתית / שיתופית / קיבוצית - איך שלא תקראו לזה. ובעוד המתמרמרים המנומסים, תוצרי החברה הקפיטליסטית המערבית בה הפרט מחונך לייחודיות, תחרותיות ואגואיזם, נכנעו בזה אחר זה למערכת – פצח הקולקטיב בשירה, זימרה ותיפוף.
ומה! קיבלו גם קיבלו את מזוודותיהם.  
וזה לא בסדר. כי מה זאת אומרת להתארגן ביחד? ואיך העזו להתנגד לאוטוריטה? חלילה וחס, מחר יסתודדו העובדים בחברות השונות וישתפו עם חבריהם תלושי שכר. עוד יקימו איגודים! הסמנכ"ל ירחם.

שוק חופשי השואף לשקט, תן וקח. לא בהכרח כזה הדוגל בערכים אידיאולוגיים או מסורת. וההתחכמויות ביומון "הארץ" - על כך שזו אינה דמוקרטיה ושיש פה העדפה אתנית. באמת הרבה דיבורים גבוהים מסביב, וגם ההיגיון הפשוט נוטה להרהר. שכדאי להיות מנומס ורגוע. לאכול את הכובע בשקט. לא לטפס על בריקאדות או מסועים של מזוודות. לא להתנגד למערכת. לא.
מצד שני, לפעמים אתה מגרד בסנטר, וכך בשיא הפשטות - "רגע...". אבל זו הארץ/מזוודה שלנו?! מדינה יהודית. ואין לנו מקום אחר. לא זו לא אמורה להיות מדינה חילונית, גם לא ערבית. זו ארץ ישראל! ומדוע לעגל ריבועים?

אז אולי לא צריך להיות כל כך מנומסים-מערביים. ואפשר גם לנער למערכת כמה סיפים. רק צריך לשים לב שלא פוגעים בדרך בחברינו לפרולטריון. לזכור שהקופאי בסופר, הטלרית בבנק או ה-"מיכל שלום..." של חברת הסלולר אינם המנכ"לים. ומוכר המחשבים עדיין לא ביל גייטס.

שמחאה זה כשר.