"הפרובוקציה" באום אל פאחם
ליפעת סולל בכתבתה בynet אין ספק לצורך ב1500 שוטרים באום אל פאחם בצעדת הימין, העניין ברור כשמש בצהריים - בשביל להגן על תושבי האזור השקטים ומסכנים ממפלצות פאשיסטיות כמו ברוך מרזל, שעלולים להרים חז ושלום שלט או לדבר אל מול מצלמה, אני מתפלא על מדינת ישראל ששלחה רק 1500 שוטרים מול מעשה נתאב שכזה, והייתי מציע למדינה לצרף עוד 5000 שוטרים משום שגם בן גביר היה שם. ואם השוטרים הללו לא יגנו על הערבים המסכנים, אז מי כן?
מרתק לראות עו"ד בפעולה, יפעת כותבת: "גם אם כמה ילדים החזיקו בידם אבנים, ואולי אחד מהם אף זרק אבן אחת, לא היה זה אפילו בקרבתם של השוטרים (ובוודאי לא בקרבת מפגיני הימין). הייתה זו הפגנה שקטה, שהמתח היחיד שהיה בה נבע ממשטרת ישראל, שבאופן מופגן התייצבה במקום כדי להגיע לעימות".
אל מול האבסורדיות הזו, כל אזרח ישראלי צפה מכורסתו בסלון בתמונות שהופיעו גם בYNET, ובהם רואים זריקות אבנים מאסיביות ואלימות שמאפיינים היטב את המגזר האלים בישראל. היום זה אום אל פאחם, אתמול זה ירושלים, ושלשום זה לוד.
פרובוקציה מהי?
"פרובוקציה" זו המילה שחזרה שוב ושוב בתקשורת, ומעניין לראות את הצביעות שמכירה בלעדית בפרובוקציות של אנשי ימין נגד ערבים, אך כאשר חילונים צועדים במאה שערים, או צעדות "הבית הפתוח" בעיר הקודש - אז זו סה"כ זכות לגיטימית ודמוקרטית של אזרחים שאכפת להם מצדק ומשתמשים בזכות הטבעית של חופש הביטוי.
אבל יותר מזה, בואו נגיד שזו פרובוקציה, אז מה? הרי מה זה פרובוקציה? זה מעשה שבא לעורר תגובות, בא לעורר שיח ציבורי ודיון בעניין. ואם כך, אז זה משהו טוב, פרובוקציה זו סה"כ שיטה "שיווקית-פרסומאית", והייחוד שלה- שהיא עובדת.
דומה מאוד הקריאה של בן גביר ומרזל לאותה קריאה היסטורית של הרצי"ה "איפה חברון שלנו? וכו". אותה כמיהה לארץ ישראל שהובילה לגוש אמונים, שאולי אבדה לתלמידי הרצי"ה שהזדקנו וראו נכדים, ממרפסות הוילות בשומרון.
תכלס, מה הבעיה?
צריך לשאול מה כל כך בעייתי בכל הסיפור הזה? למה זה מעצבן כל כך הרבה אנשים וגורם לשאט נפש אצל אחרים?
אני חושב שמעבר לכל המילים היפות, מעבר לכל גיבובי השטויות על פרובוקציות ודמוקרטיות, מסתתר פחד. פחד אמיתי מנגיעה במשהו עמוק ומהותי בשרשי המדינה והחלום הציוני. התנהגות הערבים מראה לנו בבירור פעם אחר פעם מי הם ומה הם, ופעילותו של מרזל מעבירה לקדמת המסך את אחת הבעיות המסוכנות ביותר של מדינת ישראל, בעיה שרבים היו מעדיפים להתכחש אליו, להתעלם ממנו, ולחיות את חייהם, סרטן שמפחיד מידי את האדם והאזרח, והוא בוחר בבריחה, והנה מגיע מרזל ומזכיר לנו דברים כואבים.
אף אחד לא אוהב מבשרי בשורות רעות, ובמיוחד כאלו שמתעקשים להביא אותם- כאשר אנו רוצים לחיות בהכחשה. וכל תירוץ כשר במלחמת ההכחשה הלאומית.
****
חוק האברכים
היו שהקבילו את אברכי הישיבות החרדיות לסטודנטים, הבסיס המשותף לקביעה המוזרה הזו, הייתה ששניהם בעצם לומדים. ואם כך, איך זה הגיוני שעיקרון השוויון ייפגע בכך שחלק מהלומדים יקבלו כסף בעוד אחרים לא.
הגדילו לעשות הסטודנטים שיצאו בחירוף נפש להפגין, ואף יו"ר הסטודנטים במסירות נפש עצומה ויתר על זכויותיו כאזרח ונעצר על ידי המשטרה, בשביל שגם הוא וחבריו שלומדים תארים למקצועות של כסף וכבוד, יקבלו גם הם דמי כיס מהמדינה.
אילו נצרכתי להגדיר בצורה חילונית את הלימוד בישיבות, לא הייתי משווה לסטודנטים, אלא לתחום התרבות. הבימה וקאמרי של החילוניים מקבילים לקול תורה ומיר של החרדים, כל אחד ואלוקיו, כל אחד ותרבותו. ואם מדינת ישראל רואה צורך לתת לקולנוע, לספורט, לספריות, ולהצגות של החילונים 732 מליון שקל לתרבות שלהם, אז 111 מליון שקל לתרבות החרדית- אינה שונה במהותה.
אז למה אנשים בכל זאת מתעצבנים?
- במדינת ישראל יש ראש של מדינת רווחה, כל אחד חי בידיעה שמגיע לו, וכל ציבור ופרט מנסים להכניס את ידם עמוק אל תוך הקופה הציבורית ולשלשל את כספי הציבור לעצמו. זו הסיבה שהסטודנטים מפגינים- גם הם רוצים. כל תנועה בישראל מקבלת כספי עתק לתנועות ומפלגות ורעיונות שלהם- ע"פ הכוח הפוליטי שלהם, והעסקנות היא זו שמקימה ומפילה ממשלות. בדבר הזה אין הבדל בין הימין לשמאל, בין הדתיים והחרדיים והחילונים, בין שום ציבור ישראלי, כל אחד רוצה את כספי הציבור, ובשביל זה הם מוכנים להצהיר ולתקוף את האחרים.
- ישנה טענה שהציבור החרדי הוציא את עצמו מהכלל, ממדינת ישראל, אינו משלם מיסים, אינו מתגייס, אינו עובד. והציור של החילוני שנושא על גבו את החרדים הפך לקריקטורה פופולארית לעם הרגיל לדברים מהסוג הזה. טענה זו לוקה בחסר, הציבור החרדי לא הוציא את עצמו מהכלל, אלא הוציא את עצמו מהחילוניות. המדינה אינה של הצבר האשכנזי או המפא"יניק. והחרדי הוא אזרח שווה בדיוק כמו החילוני. זה נכון שהם לא מסכימים על התנהלות המדינה ועל חלק מחוקיה אף העקרוניים ביותר. וזו זכותם כאזרחים. מדינת ישראל אינה מדינה שיש לה עם, אלא עם שיש לו מדינה, ואזרחיה יחליטו על כל חלק שבה. אנחנו נכנסים לזמנים מסוכנים, כבר אין שלטון אבסלוטי במדינה, אין ציבור בעל מפלגה של רוב. הציבור החילוני נדחק מהמדינה, ואת מקומו תופסים הציבורים שהיו מיעוטים לא מזיקים. איני יודע לאן הדברים יובילו. אבל אני כן יודע שהחלום הציוני, ומהות המדינה כבר אינם המכנה המשותף של הציבור הישראלי. והניסיון של השלטון החילוני שכבר איבד את ציבורו לכפות את דרכו ואמונו על אחרים, הינו מעשה אנטי דמוקרטי ומרושע שמנסה לכפות את דרכו ברדיפת האחר.
- היו שאמרו שזו אינה תפקידה של המדינה לתקצב עניינים שכאלו. בפועל אני מסכים, אני לא חושב שמדינה צריכה לתקצב שום ציבור ושום מטרה שאינה מועילה לרוב הציבור. אבל בפועל, זו אינה מדינה ישראל. וכל עוד כל ציבור יכניס את ידיו לקופת המדינה, זכותם וחובתם של החרדים לעשות זאת גם כן, ודי לצביעות.
- לפני שפונים לסכומים זעומים שכאלו בתקציב המדינה, כל הקופצים בראש מוזמנים לקרוא את כל הסעיפים ולראות לאן 345 מיליארדי השקלים הולכים.
****
מדינת ישראל לאן?
מדינת ישראל נמצאת על פרשת דרכים מיום הקמתה, אך עם התחזקות ציבורי המיעוט והיחלשות הממסד החילוני-מפא"י, הדברים מתחדדים היטב, ומי יודע לאן יובילו. מדינה שצריכה אלפי שוטרים בשביל לשמור על סדר, אינה מדינה שבמהותה דמוקרטיה- אלא רק בשלטונה, ומדינת שלטון אינה מדינה מהסוג שמאריכה ימים. כאשר לא קיים שום מכנה משותף בין הציבורים השונים, וכאשר עשרות אחוזים מהאזרחים אינם רואים כל עניין או מהות במדינה על מרכיביה, עולים להם אפשרויות מבעיתות כמו מלחמת אזרחים, חלוקת המדינה העכשווית לכמה מדינות, ואדישות שתאפשר לציבור אחד להשתלט, בעוד שאר הציבורים עוזבים בדלת האחורית. אלו אינם נבואות, ואיני יודע מה העתיד צופן, אבל הוא מפחיד. הוא בהחלט מפחיד.
מאידך, עדיין ניתן להצביע על מכנים משותפים שתקוותי שישרדו מעבר לקוטביות הציבורית. כל עוד הציבור היהודי כולו או רובו עוד רוצה להתקיים פה בארץ ישראל במסגרת מדינה, וכל עוד כולם עדיין רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי, גם אם לא יסכימו על מדיניות הפנים, על סוגיות דת ומדינה וחינוך, אבל לפחות יגנו על עצמו מאויבים חיצוניים, וישמרו על כלכלה סבירה, אז אולי יש תקווה להגיע להבנות דוגמת "מדן-גביזון", שיאפשרו לכולם לחיות בשלום ורעות גם ללא הסכמה על דעות ורצונות.
