בדרך לעצרת רבין

נתנאל קראוס, א' בכסלו תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


מוודא. מביט אחורה ולפנים. כן. דתי יחיד באופק
מוצ"ש, דרום נתניה. מונית השירות לתל אביב ממתינה בזמן שאני פורט שטר למטבעות בפיצוציה. מהמושב מאחור הנוסע ייעץ לנהג לעצור שם, זאת לאחר שהנהג, שנשאר ללא יכולת פריטה, הציע שאמתין לשירות הבאה.
חוזר, עולה, מניח שני זהובים בידו של הנהג ומתיישב. טקסטים בראש, צופה בנתיבים הריקים של תחילת השבוע. אם כך היית התנועה בבקרים. מייחל.

יורד בארזולורוב. פונה לכיוון הרכבת, לתחנת האוטובוס. יחיד מול נהר דמויות, צעירים וצעירות ברובם, תל אביביסטים הפונים רגלית לקרבי העיר. הרמזור מתחלף, חוצה. 55 עוצר מול התחנה, מספיק רחוק בכדי להמריא לרמזור. מנתר פנימה. נהגת. סוגרת את הדלת. שואל אותה אם היא מגיעה לכיכר דיזינגוף. היא לא. היא גם לא נותנת לי לרדת. ושבפעם הבאה לא לקפוץ ככה סתם לאוטובוסים. גם אין לאן להיכנס, האקורדיון מלא עד אפס. עוד שתי תחנות מפה, בהמשך הרחוב, הלחץ ירד. היא אומרת. הם כולם פה לעצרת, כמעט. לגברת מאחורה חם. מבקשת בנימוס, אם אפשר, להפעיל מזגן. הנהגת אומרת שארד בתחנה הבאה, ולעלות רק על 61 או 62, הם מגיעים לכיכר דיזינגוף. היא לעומתם ממשיכה בארלוזורוב, רק חוצה את דיזינגוף. ככה שאיתה אני יכול לשכוח מהכיכר.
"נו ראית עוד נהגת שכזו", אמרה גברת שהצטופפה גם היא.

דלתות נפתחות בתסיסה. נוחת לקרקע, ממתין. מסביב הפוסעים. לא אמרו שום דבר על זיקוקין או שערות סבתא מתוקות. עצרת רבין מתחילה בקרוב. בקושי הסכימו לשדר את המאורע, אמרו שממילא לא יגיעו. שאין ביקוש. שהמורשת נמוגה.
עדיין בתחנה, 61 אין, וכן 62. וזה לא שהלכתי לעצרת. אנוכי בדרכו למקום אחר. עם ריח של ים ורהיטים ישנים. מושבים צפופים ותאורה עמומה. אבל דווקא יכול היה להיות נחמד. ללכת לעצרת. עם כל הממהרימים והממהרות. סתם להתקבץ. לעמוד בצוותא בלי קשר לנושא, ללא אות הזדהות. לאות התקבצות.

כי לאירועים שכאלו אנשים, מסתבר, מגיעים. גם אם המארגנים בעצמם לא יודעים למה

למרות, שאם חושב על זה, זה גם חשוב. שיהיו דתיים בעצרת רבין. מוודא. מביט אחורה ולפנים. כן. דתי יחיד באופק. הדתי הנוסף, שהיה אולי מוכר, היה ללא כיפה. גלוי. וזה לא שמישהו עשה עניין, שצעק על הדתי היחיד ברחוב. שדפק איזה מבט. לא. אם כן, מדוע אין דתיים בעצרת. הרי זה גם הראש ממשלה שלנו שירו בו.
הייתי בכיתה ו'. ובבוקר, כשהעירו אותי, אמרו לי "קום. רצחו את ראש הממשלה". עניתי משהו כמו כן בטח, שזה ממש תירוץ מקורי בשביל להוציא מישהו מהמיטה.
רחוק מלהיות בר הצבעה. ואם כבר, את הפתק שמיר היה מקבל. בעצם קשה לדעת. קל לשער.

כשחזרנו כבר היה מאוחר. ארבעה בפונטו קטנה לכיוון נתניה. הצעתי שאולי בכל זאת נעבור ליד, כלומר אם אנחנו כבר פה. נתפוס קצת שאריות, נראה אנשים. נגיד שהיינו, גם אם רק בסוף. הם אמרו שמאוחר, לא מתוך התנגדות עקרונית, פשוט צריך לקום מוקדם. לומדים, עובדים. אז בפעם אחרת. כי תהיה עוד. כי לאירועים שכאלו אנשים, מסתבר, מגיעים. גם אם המארגנים בעצמם לא יודעים למה.

אחר כך, חישבתי, שלכו תדעו אולי כן היו דתיים.
כאלו שלא עושים מכל דבר פוליטיקה או מתרסים. שבאו להשתתף בעצרת, ולאו דווקא להפגין. נוכחות. אולי בשנה הבאה כדאי שאגיע בעצמי. רק להסתכל. ואפילו שאין שערות סבתא.

62.