עוברים קצת הצידה

נתנאל קראוס, י"ב בטבת תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


אם הממשלה הייתה מציעה הטבה משכנעת לגוף תקשורת מגודל שהיה מהין להעביר אגף משמעותי לפרובנציה או לבירה
בחנוכה הדליקו נרות במשרד.
אסופה לא מאורגנת של מי מהנשארים, של מי שרצה, מי ששמע ובא, מי שעבר במקרה. היו שויתרו, הם בטח ידליקו בבית. אני אדליק בבית. עובר ליד המדליקים, מצביעים עליי, הדתי, שייקח את המושכות. אחד שיודע, הסמכות התורנית. מעביר את הכבוד לשניים שהתנצחו על זכאותם להדלקה, הוא והיא. הוא היה קודם. את הכיפה שלי מעביר לראשו, משלים את המעמד. זה מצחיק אותו ומישהי נוספת. מציתים את השמש. אחת מסבירה שיש להתחיל משמאל. מתנדב אמיץ מסתכל על כולם ופותח בברכה, החבורה מצטרפת. מסתכלים עליי רק בשביל לוודא.

כבר אמרתי. אבל זה תמיד מפתיע אותי מחדש. מפתיע אותי שאנשים שומרים על זיקה. שהם מניחים לרגע את כל הדברים הכל-כך חשובים שלהם. שהם עומדים בצוותא ומדליקים נרות שעווה זולים על חתיכת ברזל עם תשע קנים שנשלפת ממדף כלשהו פעם בשנה. מן עניין תרבותי. שאריות מהגן, שאריות מהבית, מבית הספר. שרידים. פיסות מידע של מותר ואסור, וכמה מנהגים. החומר ממנו קורצו כל השאלות הטובות בשו"ת של צוהר. והטוקבקים. חוויה קולקטיביסטית לא מוגדרת, עם טעם של סופגניות שמנמנות נוטפות ריבה מתוקה מבית סבתא, וחופש מבית הספר. חנוכה.

וזה לא שהסטריאוטיפ התל אביבי רחוק מן המציאות. שם, בתל אביב, צפים בפלורליזם ואפליה מתקנת, שותים אמנציפציה על הבוקר. גאים בעובדה שכאן זה מרכז ההתרחשות, ההצלחה. שכל המי והמו גרים כאן. האחד שיודע. האחד שמבין. הבמות הגדולות, מרכז העסקים, הספרות, האופנה, האוכל. כל מה שהולך ונחשב מופץ החוצה, ועד שפרובנציאלים קולטים זאת, הם כבר עוברים לטרנד השיקי הבא. לשחור החדש.

חוויה קולקטיביסטית לא מוגדרת, עם טעם של סופגניות שמנמנות נוטפות ריבה מתוקה מבית סבתא, וחופש מבית הספר. חנוכה

ואיך כולם מסונכרנים שם. יודעים מה שווה ומה חדש. איזו מסעדה, איזה סרט או הצגה, מה. כל החדשות והמוספים. התעדוף לכותרות. יידרש משהו ממש רע, חס וחלילה, כדי שהפריפריה תכנס לפריים. או הישג ממש טוב למקרה ששקט בפופיק של המדינה. פשוט שזה קורה, שכן שלושה חנות מנה ר' יוחנן. הראשונה שבהן היא חן המקום על יושביו. והיכן גרים מרבית אנשי התעשייה. השדרנים, הכתבים, העורכים. כאן. ואדם צריך להתאמץ כדי להציץ מעבר לד' אמותיו. אז הם כותבים ומצלמים ועורכים.
מה שקרוב מרעיד סיפים.
מה שרחוק מינורי.

רעיון. חשבתי, אולי. כיצד יתאפשר להסיט זרם מעגלי המזין עצמו. את שנכתב על מה שעליו דובר, כי עליו נכתב, כי דיברו עליו. אם נזיז את הנכתב הצידה, שיהיה ליד דובר אחר. אם הממשלה [לא באמת הגוף שאפשר לסמוך עליו, נכון, אבל בהנחה עתידית...] – אם הממשלה הייתה מציעה הטבה משכנעת לגוף תקשורת מגודל שהיה מהין להעביר אגף משמעותי לפרובנציה או לבירה. אם פתאום חצי מהעורכים היו שותים את הקפה של הבוקר בדימונה, אם כתבי מדור התרבות היו מקלידים מירושלים. אם היו מעבירים קצת הצידה. אם היה זה משנה.