איש, כובע גרב וכלב

נתנאל קראוס, ט"ו בשבט תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


שאיפות ודריכה במקום. סיפוק. אם בן אדם נולד רק כדי לגרור עד הסוף. אם זה משנה
בחזרה מהעבודה. יורד בתחנה. שדרות בנימין. נתניה.
צריך להוציא כסף אבל מתעצל ללכת לכספומט. לפעמים זה משהו עקרוני, העובדה שהכסף שכבר הצלחת לחסוך נמצא אצל משהו אחר. עזוב אותך, יש לך כמה שקלים בארנק, וכרטיסיה מלאה לכמעט שבוע. תוציא מחר, אח"כ. תפנה ימינה, תחצה בפינה, תעלה בעליה. תפתח את הדלת. תשתה, תן ביס למשהו מתוק. תעשה ריצה, תחזור. תחמם לך משהו טעים לאכול. טיעונים ענייניים. מסיטים.

פונה ימינה. חוצה בפינה. מלבנים אדומות. עטלפים בעצים. פסים דקים ומגודרים של דשא דרוס ופנסי רחוב חלשים. חושב על הפולוצ'ינטו שמחכה, על הקפה. על להוריד את התיק. ניסיון ליעל את השעות הספורות לפני השינה, תיעדוף וחישובים. כמה זמן לטעום, לרוץ, מקלחת, לאכול, לקרוא, ללמוד, לראות, לשבת. כל דקה חשובה, גם אם אתה אחרי יום שלם של משהו.

הוא עושה לי שלום. מי זה.
אולי זה.. לא. זה לא זה. מבוגר, מלא. טרנינג מוצל עם פס. פנים מרובעות תחומות בין צווארון פליז וכובע גרב בצבע תואם, כחול. צבעים קרים, בן אדם רגוע, חורף. יש לו משקפיים מרובעות גדולות, זגוגיות במסגרת זהב דקה. פס דק חוצה משקף-משקף בשליש הריבוע. איך קוראים לזה, מולטימשהו, פוקוס. ויש לו כלב שקט, עם פרווה. שרשרת חוליות דקה משתלשלת מזרועו הימנית. כפותיו בכיסים.

הוא אומר משהו. לא שומע. שולה את האוזניות ושואל.
יש אחד ליד הים ששואל את כולם מה השעה. מאוד חשוב לו לדעת. אולי הוא מחכה לרגע מסוים. לא לפספס. תחלוף... "מה השעה?". תחזור... "מה השעה?". עשרים איש יעברו אחריך, עשרים מה השעים. אולי יש לו בעיה, אולי הוא רק שוכח. מנסה לפתח. נושא. לשיחה.

עשר דקות עמדנו. הוא בעיקר שאל וסיפר סיפורים. קצת על ההיסטוריה של העיר. כמה גבאים שנפטרו, בית הכנסת הראשון. אם אני מכיר את הרב ההוא, את השם הזה. מנפנף בשמאלו בביטול פה ושם. רק כי אני לא מכיר, או לא זוכר, או משום שהפצעתי על הפלנטה באיחור של עשוריים. והנוסח החסידי שלא מתפללים אצלנו, הוא אומר שאי אפשר להבין מילה. ומה אני עושה. ואם הייתי בניו יורק.
"ניו יורק?".
יש שם בית כנסת חסידי מסתבר. "הו, זה בית כנסת". גם שם לא מבינים מה הם אומרים. חסידים.
"ספרדי מכיר?".
"קצת. מהצבא, חברים".
וכך הלאה.
לא מנסה לפצות על השתיקות. מביט בו, בכלב. בחוליות המוזהבות. שאלה פה, שאלה שם. שאלות רקע. לא חוצה גבולות ושואל לשמי, לכתובת מדויקת, לתעודת זהות.
"טוב, אז ערב טוב", אומר. חותם. מנדנד את הידיים מחוץ לכיסים.
"ערב טוב".

סתמי. אבל היה משהו נחמד בשיחה עם פנסיונר רנדומלי. הכלב, משועמם, אמנם לא הפגין עניין, אך מלבד זאת שנינו ניהלנו שיחה ערה למדי. באמת שלא ניסיתי להתחמק. אולי הוא ראה עליי. שאני רעב, שאין לי כובע וקר לי בראש. אולי הוא מאלו שמסיימים בתו גבוה. בטח עשה עוד סיבוב קטן בחוץ. לא אסף את המתנה של בן לוויתו הפלומתי. סובב את המפתח. נכנס לדירה החשוכה. גישש אחר המתג. שתה קפה לפני שינה. הוריד את הכובע, הפליז. הניח את המשקפיים על השידה. נרדם.

בעבודה דיברנו. אחר כך המשכתי בבית. וקצת עם עצמי. על שאיפות ודריכה במקום. סיפוק. אם בן אדם נולד רק כדי לגרור עד הסוף. אם זה משנה, כלומר, לממש את עצמך. לעשות, לפחות לנסות, משהו שגם אחרים יחשיבו למשמעותי. אם בסוף אני אמרח את הזמן, אתפזר. אדחה. אתעסק בשטויות, אעבוד. אפחד לנסות. אם.
אם יהיה לי גם פליז. כובע גרב. כלב.
נעצור בצד חבר'ה צעירים.
נשאל שאלות קשות.
ולא נאסוף מתנות.