מכסתו היומית של פושט היד

נתנאל קראוס, י"א באייר תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7


כי מה אם פעם. הרי לכולם זה יכול. ואם לא יתחשבו, לא יושיטו יד, כתף, מרפק. לאן נגיע
הגברת הולכת במעלה הרחוב, לכיוון הקניון, בדרכה לסופר. ובחור דתי, עם כיפה על הראש, חולצה לבנה, ומקצת זיפים, עומד במדרכה ופונה לאנשים. אם יוכלו לעזור לו. הוא בכלל לא מכאן, הוא גר רחוק, ביישוב. כמה שקלים יועילו. מצווה גדולה, וזכות. הוא רואה אותה, פונה. נוסח משונן, לאה. היא נעתרת. כי מה אם פעם. הרי לכולם זה יכול. ואם לא יתחשבו, לא יושיטו יד, כתף, מרפק. לאן נגיע.
נראה נורמאלי, נשמע גם כן. מושיטה שטר בהחלט מכובד. היסוס מנומס. תודה. שתזכי. מקפל את השטר לכיסו.

ארלוזורוב, ת"א. סביבות 23. חזרה לכיוון הבית לאחר מפגש עם חברים. תחנת כל אזרחיה. ממתינים לקו האחרון בשאיפה לתנומה קלה, ואולי גם שכן-לנסיעה שלא ימרח על מושב וחצי. והנה לו, בחור דתי, עם כיפה על הראש, חולצה לבנה, ומקצת זיפים. שמא אינו אותו אחד, שמא כן. זה דווקא צריך להגיע לצפון, טבריה משהו, ובקרוב יוצא האוטובוס. אז הוא מדשדש בין האנשים. שואל לכמה מטבעות, מפזר הבטחות שאפילו יחזיר. לבסוף שטר נשלף. גם כאן אותו היסוס, אבל הוא לוקח. אל השטר מתלווה פתק קטן. שם, כתובת וטלפון. אומר תודה, פונה אחורה לעבר התחנה עליה הצביע קודם. קורא בפתק בעודו הולך, מעיין בפרטים. לא, הוא לא ישלח את הכסף. אולי הוא גם לא גר בטבריה, או בכלל התעתד לעלות על אוטובוס כלשהו.

הגברת ממקודם נעצרת. משהו נראה מוזר. הבחור לא פנה באותה להיטות אל התחנה המרכזית שלכיוונה שאל. ויש לו פלאפון, ובטח גם כרטיס אשראי. כספומטים יש פה בכל פינה. עניין של אינטואיציה. גם כמה כללים שרוכשים מן החיים בכוורת העירונית. חוזרת. מבטו תמה. מבקשת את הכסף בחזרה. הוא בדיוק הולך, אומר. אבל שום אבל. הוא מחזיר.
אחר כך היא מספרת לחברה טובה על המקרה. כן כן, היא מכירה. החברה.

סיפורים על קבצנים שמשלמים לצד שלישי אחוזים על המקום. על כאלו שפורטים מאות. ועל אחד שנפטר ומצאו אצלו שקים מלאים בבית. לא שקבצנות נשמעת עסק כזה מבטיח. אין ממש תנאים סוציאליים, שלא לדבר על פנסיה. וקשה לומר שהם הורסים את השם הטוב של פושטי היד האחרים. כלומר...

אולי עדיף לסבול את הרמאים הנטפלים, בהשוואה לאטימותה של קבוצה בה פרטיה אדישים זה לזה

בא אדם ושואל לעזרה. מספר סיפור, מחזיק שלט. כורע כאשר פניו לאדמה. ניגש אישית ומבקש ממך, בבקשה. מה עושים? איך אמורים להגיב. האם להתעלם. להסתכל הצידה. למלמל משהו, שלא שכן שאין. לכווץ שפתיים, להרים כתפיים. או לסמוך עליו. להגיד שבטח, רק שנייה, לפשפש אחרי כמה שקלים, לדעת שהוא בטוח יפספס את האוטובוס שהוא מדבר עליו. שבקצב הנוכחי גם חמישה ש"חים לא יועילו.
ובמבט כללי, בתהייה על שלמותה של חברה. אולי עדיף לסבול את הרמאים הנטפלים, בהשוואה לאטימותה של קבוצה בה פרטיה אדישים זה לזה. לצאת ידי חובה בשקל-שניים ספק לחינם, לעומת הידיעה שלדובר אמת לא ימצא מושיע.


בהלכה, מסתבר, היחס לפושט היד זהיר למדי, מתוך הבנה שישנם רמאים. כאלו הבוחרים לנצל את רצונם הטוב של אנשים. לכן צריך לבדוק, לא לעודד מחזרי פתחים בתרומות גדולות, ולתת אוכל לאנשים שאומרים שהם רעבים.

עוסקים בנושא: