כבוד התפילה וכבוד הבריות

משה למפרט, כ"ח בסיון תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בשבת שחלפה נכחתי בשבת 7 ברכות של קרובת משפחה בגוש דן. דקות בודדות מאז כניסת השבת וקיפול המחשב עברו עד שהבחנתי מה מנהגם של המחותנים: תפילות ארוכות כאורך הגלות. מאגר עלוני שבת משמעותי שהביאו אחיי הצעירים (ועל כך יבורכו) סייעו לי לשרוד את החוויה המייאשת. בסוף זה אכן נגמר.
 
תפילת הבוקר יועדה לשעה שמונה. כיוונתי בערב שבת שעון מעורר מתאים אולם בזמן אמת החלטתי לישון עוד חצי שעה בהנחה שלא אפסיד כלום.
ההנחה לא התבדתה. בשעה 8:35 הגעתי לבית הכנסת תוך שאני מגלה שהם אי שם בתחילת פסוקי דזמרה. חילקתי את הזמן בין פסוקי זדמרה ותפילת שחרית לבין ערימת העלונים איתה הגעתי מבעוד מועד. בין לבין אודה שלא נמנעתי מלדבר  (בשקט, בצד)
בסביבות השעה 9:30 (שעה וחצי לאחר תחילת התפילה) החלה קריאת התורה. המעורבים לא היססו והעלו כמעט את כל הנוכחים (כמה עשרות) לתורה, תוך שהם קוטעים את הקורא כל שלושה פסוקים.
 
בין לבין, מצאתי את עצמי קם מהכיסא ומתהלך אנה-ואנה כארי בסוגר, כשהזמן העובר מצרף לרשימת המטיילים גם אנשים מבוגרים ורציניים לחלוטין שאיבדו את העשתונות והתהלכו אף הם אנה ואנה ככלב המנסה למתוח את קצה הרצועה עד שנחנק.
והמארחים ממשיכים. "מישהו לא עלה לתורה?", מחשש עינא-בישא של מאן-דהוא שנעלב.
 
אז נאמר את זה כאן: לא נעלבתי שלא עליתי, ואף אחד מהנוכחים גם כן לא. הקב"ה יברך את המתפלל והעולה לתורה גם בלי תזכורת של הגבאי.
כבודו של אף אחד לא נפגע פה, מי שכן נפגעה - היא התפילה, וכבודה של קריאת התורה שבוזה על ידי מאבדי העשתונות והמטיילים.
 
 
והכי חשוב, מזל טוב ! שתזכו להרבה שנים מאושרות ביחד