שוב תשעה באב

נתנאל קראוס, כ' באב תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

"היי", אני אומר לו בשקט, "נגיע להופעה הבאה".
"כן. אני יודע למה אתה לא יכול להגיע. את האמת, אם הייתי יודע, אז לא הייתי קובע ככה". אבל קבע. ולא נעים לו עכשיו שכך, לכן הוא מתכנן לצום.
לא רק בגלל, אלא גם.


אומרים שהזמן מרפא. ולא משנה מה קורה. דף עיתון ישן המצהיב והדיו שדוהה. אבל הוא לא, הוא אפילו לא הוא, הוא בסך הכל זה.
אנו אלו השוכחים, שלא מסוגלים להכיל. כל מה שתם ואינו, שכביכול לא חשוב, לא כרגע. מפיל רסיסי זיכרון קטנטנים, נסדק. חלקיקים ממהות גדולה הנעמדים בצידי הדרך, נעלמים באופק בעוד עלינו נכפה להמשיך הלאה.
אומרים שזה בריא, שהיינו קורסים ללא זמן המדף. רק שכעת עלינו להילחם, להיאבק על כל בדל עדות וזכר. אנשים וחוויות. מקור השריטות הקטנות שבגב היד.
וישנם ריחות נעלמים שמציפים אותנו בזיכרונות לא ברורים. מבט חולף, תנועה, שם מוכר. משהו שמנסה לצוף. מושיטים יד אך המגע מרפרף, לא מצליחים להגיע.
רגע.
מה.
מה זה היה.
בו ברגע רמזור התחלף. טלפון צלצל. זו התחנה בה יש לרדת.
עוד זיכרון טובע.


מקדש.
בעלון שבת רב פתח בשאלה. "איך אפשר להתאבל על משהו שמעולם לא היה לך, שאינך מרגיש בחסרונו ושאתה מרגיש שחייך מתנהלים מצוין בלעדיו?".
קצת מאולץ. קצת חוזר על עצמו. לפעמים גם מוזר. מעטות הן הנקודות בהן ניתן לחוש קמצוץ מן החיסרון. לפקוח עיניים, להביט סביב ולא להאמין. לא להאמין שאיך זה שכך. שאנחנו ש...  
מאות בשנים. העם הזה שעבר כל כך הרבה עדיין כאן. רק בגלל שמסיבה נעלמת מידי שנה הוא מתיישב על הרצפה ומקשיב לקורא המנגן בבכי עמום.
מנסה להיזכר.