טרגדיית השדות המשותפים

נתנאל קראוס, כ"ח באלול תשע"א,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שדות המרעה באנגליה של המאה ה-19 היו רכוש משותף. עובדה זו היוותה ערך כפרי חשוב לתושבים שנהנו משותפות זו. כל זאת בהנחה שמספר בעלי החיים לא עלה על כושר הנשיאה של האדמה. אם חלילה מספר אוכלי העשב יעלה הרי ששטח המרעה ייהרס, ומספר בעלי החיים ששדה המרעה יוכל לכלכל יצומצם באופן משמעותי.
באילו מבין הדרכים ינקטו הרועים - שימור השדות או הרס? אם אין הגבלות, והמניעים הם רווח, הרועים ידורבנו למקסם את גודל העדר. למקסם זו כזו מילה כלכלנית... על כל פנים התועלת האישית תטה ליבם מוויתור לטובת הכלל, מה שיוביל ליותר בני בקר בשטח, והלאה לעבר התוצאה הצפויה לצופה מן הצד: הרס הרכוש המשותף.
דימוי השדות המשותפים נכתב בשנת 1833, על ידי כלכלן מדיני אנגלי בשם ויליאם פורסטר לויד. 

"חורבן הוא הסוף שכל בני האדם דוהרים לקראתו. כל אחד פועל למען עצמו בלבד בחברה המאמינה בחירות השימוש בשדות המשותפים", מסכם חוקר הסביבה האנושית גארט הרדין את דימויו של לויד.
באנגליה של 1833 אלו שדות מרעה, באוקיינוסים דיג מופרז, ובמפעל התעשייה הקרוב זיהום סביבתי. הדימוי הציורי כמשל לבני אדם הפועלים למען עצמם ובתוך כך פוגעים זה בזה. עלות ונזקים המתרחשים מחוץ לשדה ראייתם, אולי הם אפילו לא מודעים לכך, אולי אדישים. 

מניעים לא חייבים להיות רווח כספי בדווקא. גם מעשים המסבים לך נחת על חשבון האחר יתקבלו בברכה. אל תיקח את זה אישית זה עסקים. אל תיקח את זה אישית זה אידיאולוגיה. אל תיקח את זה אישית זה רק בשביל לצאת מהסופר חמש דקות קודם.
מיקסום.
לא, לא מקסים.
מיקסום...


רצים במעגל.
תיאוריית המחזור הארוך מתייחסת לדפוסים חוזרים בהיסטוריה העולמית. על אותו משקל, וביחס לתיאוריה נוספת בשם "השערת העייפות ממלחמה", היסטוריון איטלקי בשם לואיג'י ד'פורטו ניסח גרסה משלו: "שלום מביא עושר, עושר מביא גאווה, גאווה מביאה כעס, כעס מביא מלחמה, מלחמה מביאה עוני, עוני מביא אנושיות, אנושיות מביאה שלום, שלום, כאמור, מביא עושר, וכך סובבים ענייני העולם". ראשי פרקים לתסריט הוליוודי.
כמובן שהמעגל גדול מכדי להבחין. לפחות לא עד שמבינים שאין זה שיח דומה כי אם אותו השיח!! ובהשלכה ממדינה לאדם הפרטי.

אפשר לקחת את זה לכיוון הפוליטי, עכשיו שאוטוטו מתעתדת לה מדינה פלסטינית, כלומר באופן רישמי, ואנחנו שבעיקר רבים בסוף נפגע בשדה המרעה, או שלא יישארו לנו דגי טונה. כביכול מבט מפוכח על עוד ויכוח מקומי שבסך הכול מיוח"צן מידי בCNN, וגם כנראה ממניעים תרבותיים ואחרים. אבל לא, לא בגלל שאי אפשר,
לא - כי ראש השנה.  


ראש השנה. "היי, השיח הזה מוכר לי מאיפשו". ברור שקרו דברים במשך השנה האחרונה. אנחנו יותר עייפים מהלופ הקודם, יותר מחושלים, יותר ניסיון. סימנו לעצמנו כמה בורות בדרך אך בסופו של דבר הנה שוב השיח. לא ממש משנה באיזה תחנה זה תופס אותך, תיכון, צבא/ש"ל, ישיבה/מדרשה, דשא/אוניברסיטה, עבודה, פנסיה, בית אבות. היציאה הבאה רק בעוד 365 ק"מ. נצא מהרכב נתרענן, נדפדף באיגרת הרמב"ן. נשאל כמה שאלות קיומיות כמו למה? מה? וננסה לתכנן דרך טיפה יותר טובה הלאה. אולי אפילו כזו שתוציא אותנו מהלופ, לעבר עתיד טוב יותר של אהבה ואחווה ושלום ורעות.


שנה טובה וחג מקסים.
לא, לא מיקסום.
מקסים...