יו"ר ההסתדרות עופר עיני הכריז על שביתה כללית במשק מחר (שני). בין המוסדות השובתים ניתן למנות את הבנקים, הנמלים, משרדי הממשלה והכנסת, העיריות, האוניברסטאות, בתי החולים, ועוד.  עלות השביתה מוערכת ב-800 מליון ש"ח ליום.  

לכאורה נושא השביתה עוסק בזכויות עובדי הקבלן. עובדים רבים שאינם מועסקים על ידי החברה שבה הם עובדים אלא על ידי חברות קבלן ומיקור חוץ. רבים מבין עובדי הקבלן הם עובדי ניקיון ומאבטחים שמשתכרים קצת מעל שכר מינימום. גם משרד האוצר מודה שיש מקום לשיפור תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן וכל מי שמכיר את הנושא מקרוב יתמוך גם הוא.

אולם, זהו לא הנושא העיקרי כאן. הנושא הינו ועדי העובדים שבעזרת הכוח של סגירת שאלטרים ונמלים סוחטים מתקציב המדינה והחברות משכורות ענק.

כאשר קמו ועדי העובדים בתחילת המאה הקודמת, הם הוקמו בשביל להגן על השכבות החלשות. הדרישות שלהם היו שכר מינימום, שעות עבודה, ותנאי עבודה הומניים. בעזרת שביתות, חלקן אלימות האיגודים הצליחו במשימתם. אולם לא אלו הם האיגודים של היום. האיגודים של היום הם מעין מועדונים שמטרתם לשפר בלי הרף ובכל הזדמנות את תנאיהם של חבריהם, בלי קשר לתנאיהם העכשווים של העובדים.  

פיצוי של 434 משכורות לעובד

כך למשל עובדי חברת החשמל השתכרו ב2010 בממוצע 20,484 וכבר ב2011 נחתם הסכם חדש של ועד העובדים וההסתדרות שקבע להם תוספת שכר של 5.75% עובדים אלו מרוויחים פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק ופי 5 משכר המינימום והכול בזכות ועד עובדים חזק שיודע לסגור את השאלטר לחשמל של המדינה בשביל לקבל את דרישותיו. בדה מרקר דיווחו היום על הסכם פיטורים של 2000 עובדי חברת החשמל לצורכי התייעלות הווי אומר, אלפיים עובדים מיותרים שסוף כל סוף יצליחו לפטר. והמחיר? 1.65 מליון ₪ לעובד. או 3.3 מליארד ₪ מתקציב המדינה. בחישוב פשוט, מדובר בפיצויים שכוללים 434 משכורות שכר מינימום לכל עובד, או 36 שנה של משכורת שכר מינימום.

בתחקיר שפרסמו הארץ ודה מרקר נמצא שעובדי הנמל באשדוד מרוויחים בממוצע 400,000 לשנה, או 33,333 ₪ לחודש. הועד דואג למשכורות חבריו, ואף שומר על המונופול של החברה והעובדים, על ידי מניעת עבודה לאנשים או חברות מחוץ לועד, דבר שמביא למניעת תחרות. זכורה פרשת שביתת הסטייקים של עובדי הנמל לפני כמה חודשים בלבד. האם יש הסבר למה נתב בנמל מרוויח לא פחות מ- 71,813 ש"ח לחודש מקופת המדינה?    

גם במערכת הביטחון כאשר משרד האוצר מנסה לפטר נגדים בצה"ל, להקטין משכורות, להעלות את גיל הפנסיה, ולערוך רפורמות התייעלות, הוא נתקל בכל  הכוח של משרד הביטחון ובכירי הצבא שמתנגדים. אם מישהו עוד זוכר את הניסיון לפטר 1000 נגדים מצה"ל לפני שנתיים, או את השנים הארוכות ויקרות שבהם מנסים להפריט, לסגור או לייעל את תע"ש, וועדי העובדים לא מוכנים לשום שינוי ללא פיצוי מופלג. כך למשל צוטט מזכיר ארגון עובדי תעש, איציק יהודה שאמר "אני לא שולל פרישה לפנסיה של 500 עובדים, אבל בשביל זה צריך 500 מיליון שקל" יש להזכיר שאת השנה האחרונה סיימה תע"ש עם גירעון של 360 מליון ₪. ניתן רק לתאר את תנאי הפיצויים של חברה מסחרית בעלת נתונים זהים.  

לדאוג לחברי מועדון לתנאים מפליגים  

כוחם של ועדי העובדים וההסתדרות אינם רק בנמלים או בחברת החשמל, והשביתה הנוכחית תוכיח כאשר ועדי העובדים של כלל מוסדות המדינה מהכנסת ומשרדי הממשלה, ועד לבתי חולים, אוניבסטאות ובנקים יכריזו על שביתה מחר.

במקום לדאוג לחלשים, ועדי העובדים דואגים לחברי המועדון שלהם לתנאים מפליגים על חשבון משלם המיסים. הם מונעים כל סוג של תחרות, או התייעלות של החברות, וכוחם בשביתה. העדר התחרות, השכר הגבוה ומגזר ציבורי מנופח, אלו הם מהמרכיבים  בעומס המיסים, ויוקר המוצרים במדינה שמובילים בצורה ישירה לאיכות החיים של האזרחים.

מול ועדי עובדים חזקים קשה לעמוד, אבל ישנם כאלו שעמדו והצליחו. צריך מנהיג חזק. והמסר יהיה לא רק תיקון החברה מבפנים, אלא מסר ברור לאוייבי המדינה מבחוץ.

הראשון היה נשיא ארה"ב רונלד רייגן. זה היה בשנת 1981 כאשר פקחי הטיסה של שדות התעופה של ארה"ב פתחו בשביתה ודרשו העלאת שכר, פרישה מוקדמת ושבוע עבודה מקוצר של 32 שעות. שביתה זו השביתה כליל את מערך התעופה בארה"ב, ובתגובה הנשיא רייגן איים שאם לא ישובו לעבודה תוך 48 שעות, הוא יפטר את כולם. הם לא חזרו לעבודה והנשיא פיטר 11,000 פקחי טיסה. שדות התעופה חזרו לעבוד במתכונת מצומצמת בעקבות גיוס פקחים מהצבא ואימון פקחים צעירים, אבל לקח שנים עד שחזרו לעבוד במתכונת מליאה. הנשיא אף אסר עליהם לחזור לעבוד כפקחים (איסור שבוטל רק כעבור 12 שנה), וועד העובדים נקנס ב-150 מליון דולר.  

 אבל המסר הלך רחוק, ועדי העובדים נחלשו והשימוש בשביתה כמעט ונעלם בעשורים הבאים. נחמיה שטרסלר כתב על הארוע: "מאותו רגע הכל התייחסו אליו ברצינות. לא עוד שחקן מהוליווד, אלא מנהיג. פרשנים שניתחו לימים את צעדו זה אמרו, שזה היה גם הצעד הכי משמעותי מבחינת מדיניות החוץ. כי מאותו רגע החלה גם ברית המועצות (ממלכת הרשע) להתייחס אליו ברצינות".

במקרה נוסף, מרגרט תאצ'ר ראש ממשלת אנגליה לא נכנעה לשביתת הכורים ב-1984 שיצאו לשביתה ארוכה שנמשכה שנה ואף כלל מהומות והתפרעויות. הטיפול הקשה שהממשלה טיפלה במפגינים, למרות העלות והזמן גרמו לועדי העובדים להבין ששביתה לא תעזור להם, וגם אנגליה זכתה לשקט תעשייתי בעשורים הבאים. מרגרט תאצ'ר אמרה אז: "היה עלינו להלחם באויב שבחוץ בפוקלנד. עלינו להיות מודעים תמיד לאויב שבפנים, אשר קשה הרבה יותר להלחם בו ומסוכן יותר לחירות" קשה שלא להחליף את השם פוקלד עם האיומים על ישראל מבחוץ והמשפט הזה נכון היום באותה מידה אם לא יותר.

לסיכום

בעולם של כלכלת שוק, כנגד כל דרישה יש להעמיד דרישה נגדית חזקה לא פחות. המיקוח מביא את התוצאה האופטימלית שטובה לשני הצדדים. אולם בהעדר דרישה נגדית שווה הצד הראשון זוכה לכוח רב מידי וסוחט את השני.

המחאה החברתית שעברה בישראל בחודשי הקיץ חידשה בתחום הזה את הכוח הצרכני של האזרחים. פתאום אנשים הבינו שאם הם ידרשו מוצרים זולים ויפעלו ככוח צרכני, הם גם יקבלו הורדות מחירים, ואילו אם הם יסמכו על טוב ליבה של חברה מסחרית ויהיו מוכנים לקנות בכל מחיר, יגבו מהם את המחיר הכי גבוה שניתן.

כאן עומד עלינו עוד כוח הרסני וחזק שמנסה ומצליח להוציא את המירב מקופת המדינה בשביל פרטים בודדים על חשבון הציבור כולו, הן בצורה ישירה של משכורות והן בצורה עקיפה על ידי מניעת תחרות. כנגד זה יש להציב דרישה חזקה כמו רייגן ותאצ'ר בדורם בכדי לשבור את הסחיטה הציבורית.