שריטה תורנית

נתנאל קראוס, כ"ז בכסלו תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לבוא, להתיישב על הכיסא. להשעין את הסטנדר מעט לאחור. להחליק יד על העץ, יד שנייה לאורך עטיפת הסקאי הכהה. לפתוח את הגמרא. להריח את הדף. לנסות להתמקד בתוך התוהו של הלימוד, לנגן. אצבע נצמדת לגמרא, אצבע על רש"י. שורה, פירוש. אגדה, מחלוקת. סיפור. אני כבר מתחיל להתגעגע.
זיכרון, אשליה במידה מסוימת. זו לא היה טופי כל הזמן. קל להתגעגע מרחוק. לכווץ שגרה של שנים לרגע נוסטלגי בן מספר שניות. ועדיין, אם הייתה לי האפשרות לחזור על זה. לשבת שוב את אותם שנים, מול אותם דפים, לצד אותם אנשים ובפני אותם רבנים. בדיוק. הייתי אומר בטח, שכן. אבל זה אני.


בפעם הראשונה שישבנו יחד ליד שולחן שבת הבנתי שיש פה משהו מעניין. זווית שלא פגשתי בעבר, בטח שלא במופגן. כלומר זה לא נדיר שאנשים מתלוננים על זוטות. יותר מידי שמן באוכל, פחות אוכל, יותר מידי אוכל של אחינו וכיו"ב. אוכל הוא עיסוק מהותי, נ.צ. בין סדרים. יש שמתעסקים במוטיבים מהותיים כגון קו הישיבה, סדר הספרים שבמדפים על פי חשיבות כלשהי, שיעורים שיש להדגיש או לבטל, וגם יש מי שמחלקים ציונים לכל דבר שזז – "זה אני לא אוהב את זה", "אני לא חושב שצריך בכלל ללמוד את הספר הזה". בין אם שמים לב, בין אם לאו, מתקיימת עוד מימי ראשוני המלומדים סוגה של תת-כביכול-תלמידי-חכמים. דבר שעלול להתעצם בימינו באופן טבעי כאשר פותחים, כמעט ללא הבחנה, את עולם הישיבות לכל דורש.

אל דאגה, הכל בסדר. המצב המוכר נשאר על כנו בזכות נורמה של מותר ואסור. מודעים לגבולות לא כתובים, שהרי ישנם דברים שאפשר לומר ויש שלא. ניתן לא להסכים ולנפנף איזה "יש שם הרבה דברים בעייתיים". אבל במידה ותשמיט את תואר "הרב" מבן אדם שלמד קצת הרבבבה יותר משלוש שנים ומשהו, אז יפתחו עליך עיניים. ואם תרד על הכתבים שלו ותקרא להם שטויות אז... גם הגבות יורמו בחשד. מובן שייתכן וייכתבו דברים תמוהים אך באופן כללי האומה הישראלית משתדלת להקפיד על לשון נקייה.

זה לא אומר שאין תופעות לוואי.
אנשים משתנים הרי, ולא עם הזמן, אלא בעקבות תכנים שחוזרים על עצמם. שינון מנטרות מביא לידי הפנמה ולבסוף, לאימוץ האידיאלים. אולי התהליך נשמע קר, שיהיה, על כל פנים ישנם אנשים בעלי חוש ביקורתי רגיש ובריא המבחינים בכך שגם בעולם הישיבה, האפוף ערפילי קודש, הנגעים עדיין קיימים. הם רק משנים צורה. וכשזה קורה בישיבה, או לחילופין, אם ההארה באה לאחר תקופת הישיבה אזי כל אותה חוויה מתחילה לקבל טעם של שאריות משבת ביום שלישי. וגם ריח.

ארוחת שבת אצל חבר של חבר. את החבר של החבר כבר יצא להכיר פעם כשהצטרפתי לשניים, ליום, בשביל ישראל. עשינו את נתניה-תל אביב בקו החוף, מאז התעופף הרבה מלח לעבר קירות הבתים. אך כעת שבת, ויש אוכל, ופיצוחים של מורנו לקינוח. גרעיני דלעת, גרעיני חמנייה מלוחים, פיסטוקים, אגוזים קלויים מתוקים ושלושת רבעי בקבוק "עלית הארק". לא שהיינו צריכים להגיע למשקה כדי לפתוח כמה עניינים על השולחן.
השניים, בחורי הסדר באקדמיה, לא בהכרח חיפשו קהל אך נתנו משוב אישי למאורעות שעלו בשיחה. על כל מיני בייני"שים וכאלה שהישיבה עלתה להם לראש יותר מידי. אלו לא היו המילים, וגם לא בדיוק הטון. קשה לומר. זה יותר מריח כמו ציניות וטיפל'ה מירמור מאשר לעג אבל גם זה מחטיא את העצם. אחר כך, בקור המבורך של ליל שישי בהרי ירושלים, מתחבק בתוך הפליז, שאלתי אותם מה הקטע. כלומר למה או איך ומה. למה הם יוצאים כנגד. אז בסדר, נגיד שהבייני"ש הזה קצת נסחף ביומרה נישתית כולשהי. נו. אז.

אבל זה גם לא הנושא היחיד, זה שאנשים מתפלצפים. הישיבה עצמה מעיקה עליהם, עכשיו שהם באקדמיה. עכשיו שלפתע העולם המסוגר ההוא כבר לא שם והם כביכול יצאו לרעות. לומדים ביקום מקביל שבו כל עולם הערכים הישיבתי בקושי מציץ מן החרכים. מבינים שהישיבה היא לא המציאות, אלא במובן מסוים – רסן.
מסתבר שלא כולם מוכנים לקבל את זה בשתיקה. להמשיך ללכת לפי הכללים ההם. במיוחד כשברקע מזמרים כל אותם "תת-כביכול-תלמידי-חכמים". לפרש את החוויה שבמפגש האישי עם שני העולמות כסתירה והתנגשות. לומר שהישיבה "פגעה", הזיקה. ואם הייתה להם האפשרות לחזור. לשבת שוב את אותם שנים, מול אותם דפים, לצד אותם אנשים ובפני אותם רבנים. בדיוק. הם היו אומרים לא.


מייל-בוגרים מהישיבה, אני פותח. דבר תורה קצרצר מראש הישיבה לפרשת ויצא. מה יעקב למד אצל שם ועבר? לימוד "הדרך הנאותה להתנהג בעולמו של הבורא מבחינה מוסרית". חיפוש מתמיד אחר "נקודת החיבור בין אישיותנו ועולמנו שלנו לעולמה הערכי של תורתנו הקדושה".
ואני? מנסה לשחזר את הסיבה הבסיסית שלי. הרי לא הלכתי בגלל החברים. כמעט ולא בדקתי ישיבות, גם לא את הישיבה שבה לבסוף למדתי. מוסר? בירור נקודת החיבור? והם, מה הביא את שניהם לישיבה?
אולי יש להגדיר מטרות. "אני מתכוון ללכת לישיבה כי...".
לא בגלל החברים, או בעקבות הלחץ של הרבנים.


בשבתות אצל בבי וזיידי, כילד, חיכתה לי בבוקר צלחת זכוכית קטנה במטבח. זיידי היה מסדר עדשים משוקולד בצורות של פרחים או עיגולים צבעוניים. אם קמתי מספיק מוקדם הייתי רואה אותו ישוב לפני ספר רחב שמן ומרופט, מעביר זכוכית מגדלת עצומה מעל האותיות הישנות. הכיפות שלנו היו שונות. הוא ישב מול גמרא בת כמעט מאה שנה שהצילו מהנאצים עם כיפה שחורה לראשו, ואני זללתי עדשים משוקולד במטבח עם כיפה סרוגה על שיער פרוע מהשינה. 

החלטתי שאלך לישיבה בשביל לדעת ללמוד גמרא, לקרוא. לא מוסר, לא שום בירורים. אולי זה נשמע חלש, אבל בזמנו זו הייתה המטרה. במבט לאחור, הילד ההוא ,שזלל במטבח את העדשים שסבא שלו סידר, יודע עכשיו מה הכיפה הסרוגה שלו עושה על הראש. כשיש לו שאלה הוא יודע את מי לשאול ואיפה לחפש, מול דילמות יש לו אמות מידה לצעוד לפיהן, קצת יותר ספרים על המדף, וחוש מוסרי מעט יותר מפותח.  
בטח שלא התלמיד הכי מבריק בשיעור, אבל עם מטען יפה לקראת העשוי לבוא.

חמש שנים זו תקופה שתשאיר חותם.
לא משנה אם באים עם מטען לישיבה או מתכוונים לצאת ממנה עם מטען. אם יש מטרה או אין. אם זה בשבילך או לא.
חושב שהבנתי מה הם אמרו, ואולי מאיפה זה בא. ניסיתי גם לראות מה שהם רואים, ועדיין, קשה לי להסכים.
איך אפשר לעצום עניים מול העומק של המקור, להתחמק מן ההתמודדות, המאבק.
להתעלם מהרצון העצום והפשוט - לדעת מהי האמת.