שליחים חריגים

נתנאל קראוס, ה' בשבט תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
עדשת סופר טלה מתרוממת לאוויר בשוק מחנה יהודה. אני מסתובב משום שאינני חתול. במבוא לפסיכולוגיה מלמדים שאם ייזרק כדור מאחורי חתול אז הוא יבהה בכדור, קדימה. בני אדם, לעומת זאת, יביטו לאחור בחיפוש למקור הכדור.
מי ברא אותו? לדוגמא. 
תר אחר הפריים שהצלם השתדל להשיג. סמטא בשוק הפתוח. ובאמת, עם עדשה שכזו, יכול היה לקלוט סומסום בודד על קרואסון טרי ומתוק. מבעד לעגלת מאפים יתומה, ריקה, כסופה, קולט את הפנים המוכרות של איציק. מתקרב בשקט ומפתיע אותו בטפיחה קלה.
- היי! מה אתה עושה פה?  
- אני? מה אתה עושה פה?
שאלה טובה. מה אנחנו עושים פה. מה אנחנו חושבים, שאנחנו עושים, פה.

אני אצל חבר לשבת, וקונה כמה דברים על הדרך. מבחין בפנים נוספות הצופות מן הצד. מתחיל לקשר, תגלית. והוא משתתף כסטודנט. הבחור עוצר רגע, מבולבל, כאילו מנסה להיזכר בסיפור שהחל לתאר רגע לפני שנקטע על ידי. הוא מחליף לאנגלית, מנסה לעדכן את חבריו הנרגשים מן ההמולה שבשוק. אנגלית-ישראלית, מעט כבדה אך ברורה, מופנית לבלונדינית סמוקה מהקור הירושלמי, לבחור גמלוני בנורת' פייס אדום-שחור ולעוד מישהו רואה ואינו נראה, מן האישים שבלתי אפשרי לשחזר את תווי פניהם.
לא עוזר עם האנגלית, הוא מסתדר. אהיה נתנייתי אותנטי, וזאת על אף שבבתי קפה ירושלמים, באופן כמעט עקבי, מגישים לי תפריטים באנגלית. נפרדים בשבת שלום, גיד שאבס. חומק לקנות חומוס וטחינה על פי ההוראות. בוהה לצד, מטה אוזן. מקשיב כיצד הוא מספר עליי קצרות, מהיכן בארץ ואיפה הייתי פעם בעצמי. מחייך, מותר. נכנס למכולת קטנה מול החבר'ה של חב"ד. מפזם קטעים מ'הללויה' של ג'ף באקלי ששני חבר'ה ניגנו בכינור וגיטרה אקוסטית ליד "פיצוחי מורנו". 

***

הוא ביקש שלא אספר. אבל הוא לא ביקש שאני לא אספר שהוא ביקש שלא אספר.
במידה והייתי מספר בוודאי שהייתם משמיעים רעשים כגון: "פשש…" ו-"וואה". מצקצקים בעונג מן המחווה. מכך שישנם פרטים בעם ישראל שיוזמים משהו שגם מצליח לקיים אותם וגם תורם רבות לעם. אך נמנע ממני לחלוק איתכם את הסיפור וחבל. :( 
"ובעוד שנה?", שואל. 
הוא מעדיף שלא, מבט רבע מתנצל. 
דברים כאלו טוב לשמור בשקט. 
לפעמים.