לדבר עם אלוקים

נתנאל קראוס, ט"ו בשבט תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לפעמים, כשאני מדבר עם אלוקים, אז אני מרגיש שזה או שהוא רק מקשיב או שהוא מגזים בתשובה. לא משהו באמצע. למשל כחכוח קל, המהום, אנחה. לפעמים אני מחפש את הצלילים האלה מסביב. אולי הוא נאנח באמצעות רחש הגלגלים של רכב חולף. טריקת דלת-עץ עמומה, רק בשביל להביע נקודה. שלא, שכן. שלא. 

לפעמים כשאני פונה אליו, או אליה. עדיין מוזר לעמוד על הנקודה אם הוא זה הוא או היא זה היא, וייתכן גם שילוב מוזר של הוא זה היא או היא זה הוא, או משהו. אם יותר אבא או יותר אמא, במיוחד כשמוצאים עצמנו יורדים לפרטי לבוש הכהן ובישולים בתורה. תור, תורה. אל, אלה. אלוקים, אלוקות. 

זה קשה לדבר עם אלוקים. אפילו לזכור שהוא תמיד ברקע. כי הרבה פעמים הוא נעלם, כאילו לא שם. כשאני יושב עם חבר על בירה פשוטה או קפה או סלט בטטות אז גם ה' שם. לאו דווקא בטטות בקטע שלו, והוא גם לא עוזר עם החשבון, לא באותו רגע. 

כשאלוקים בבית הכנסת מקסימום שלוש פעמים ביום. כשהוא לא כאן בסלון, בתחנה או במשרד. נראה שכבר לא משנה אם יש לך כיפה סרוגה קטנטנה, קטנה, בינונית, גדולה, או שטריימל ופייאות' מסולסלות. אולי זה היה משנה אם הכיפה הייתה נותנת צביטה קלה כל חמש דקות ואומרת שאלוקים נוכח.   

נו... ואם אלוקים היה ברקע. נגיד שהיינו יכולים להצביע עליו. בטח היה קם מישהו ומקטר על איזו שערה בכוס תה. 
טפו.
פפפט.. טפו.   

לפעמים אני חושב שאני פוגש את אלוקים בשוק.
לפעמים סתם ברחוב. 
לפעמים על קפה מאוחר ברחוב יפו, ירושלים, כשהסטופר רץ עד לרכבת הבאה.
לפעמים, בנקודה מסוימת, לצד אנשים מאוד מסוימים, שפתאום צועקים בצורה שלאו דווקא מצדיקה את הרזומה שבגדיהם משדרים, אני חושב שאם אלוקים היה שם, והוא בטח היה, יושב מאחורה בחמישייה, אז אולי הם לא היו מתנהגים ככה. לא הצעירים וגם לא ההוא עם הזקן הלבן.
מעניין מה הוא חשב.
כי הוא די שתק.
לפחות אז. 
ועדיין.