משיגענעס שכמונו

נתנאל קראוס, י"ח בניסן תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
חברה העלתה סרטון לפייסבוק ובו מספר ישראלים חובבי שלום עם מסר מאוד מעניין. "איראנים, אנחנו לעולם לא נפציץ את המדינה שלכם". מקשיב, צופה והממ... וואלה, מנסה לחשוב מתי שמעתי איראני חוץ מאחמדינג'אד, או מי שלא יהיה, שמילמל משהו מלבד איומי תקיפה. לא שמעתי. ואז עניין אותי האם הם שמעו ישראלי חוץ מראש הממשלה, או מי שלא יהיה, שפילבל משהו מלבד איומי תקיפה. לא נראה לי. אם כך, אולי כל מה שהעם האירני חושב עלינו יכול להסתכם ב"חבורה של משוגעים".

תכל'ס, אנחנו חבורה של משוגעים. כל כמה שאויב מנסה לאיים עלינו, להמחיש את הבערה הפנימית שבו, שהוא שונא, כועס, שהוא לא יוותר. שהאמונה שלו אדוקה כמו אזיקון. שבהשוואה אליו אנחנו תרנגולות מרובעות חסרות בטחון הנעות בבהלה קדימה ואחורה. לכאן, לשם, לפה, להנה. בסופו של דבר הוא לועס את הכאפייה בעצבים כי הוא מבין שאנחנו לא רואים בעיניים. 

טילים בדרום בניסיון להלחיץ עם שלם? המשיגענעס בת"א יושבים בנחת עם קפה. 
הטילים בדרום ממשיכים? אין בעיה. המשיגענעס ממציאים דבר שעוצר טיל, באוויר!
נכנסים לעזה ויורים בחוץ? אין בעיה. המשיגענעס עוברים דרך הקירות, מפעילים נוהל שכן ולאחר מכן אף מפתחים מצפון בנושא.
רקטות מלבנון? אין בעיה. המשיגענעס משטחים חלק דרומי של מדינה שלמה, ומעכשיו כמה דמויות לבנוניות רועדות מהמחשבה להציץ מהבונקר.
חוטפים חייל? אין בעיה. מורידים חצי עזה. עוצרים כמה אלפים. ובזמן הנותר מריצים קמפיינים עולמיים.  
כל חצי שנייה נדמה שמתפתחת פה מלחמת אחים. גיוס חרדים, מחאה חברתית ושות'. והמשיגענעס צ'יקצ'ק נרגעים, ועוד מתחילים באמת לטפל בבעיות שלהם במקום פשוט להילחם על הכבוד. 
משיגענעס..

יש כשל בשפה, זה בטוח. כמו שאנחנו, לא פעם, מחטיאים את המנטאליות הערבית הם בוודאי שלא מצליחים לקרוא אותנו. מה פתאום נתקע במזרח התיכון הקוץ הדמוקרטי הזה, גירוי צורב בעיניי כל שלטון באזור. איך לעזאזל פה, בסביבה של הפלאחים, המשיגענעס הרימו אימפריית היי-טק. שו הדה היי-טק.


מסתבר שמדינת ישראל זה לא עם ישראל. מעריב, הארץ או ידיעות אחרונות זה לא עם ישראל. ערוץ אחד, שתיים ועשר זה לא עם ישראל. ולא, גם בשבע או מקור ראשון זה לא עם ישראל. 
כל הדברים הללו אף לא מתקרבים לפינות הפאזל שנקרא עם ישראל. אולי בקושי הצל הדק שהוא מטיל על השטיח. אולי..
האם עיתונאים שבסך הכל מספקים נתונים חלקיים ושטחיים כמו: מה, מי, מתי, מקום, מדוע, איך, הם אלו שייעצבו את התפיסה שלי כלפי העולם. לפי המידע שהם מחליטים להראות לי. לפי הקולות שהם בוחרים להשמיע לי. פתאום זה מתחיל להפחיד קצת. מפחיד כמו שהם חותכים קטע דל משיעור שלם של הרב עובדיה. מפחיד כמו שהם בוחרים לתת לבעלי אינטרסים ועוצמה פיסיקאלית את הבמה. מפחיד כמו ההבנה שהשיקול העיתונאי הוא לתרגם רייטינג לכסף, ולא משהו שאי אפשר ללכת איתו למכולת. כמו אמת, למשל, או שיקוף של מציאות מורכבת מבלי לקטלג ולתעדף עבורי את מידע.   


יושב ולא מאמין. נשען קדימה, מנסה לקלוט תווי פנים, גירוד באף, תנועה ספונטנית של העלם, משהו. לא מבין מה ששומע, מה?! איך לא שמעתי על זה קודם, למה "זה" לא היה באיזה כותרת.
קיבוצניק המדבר על ייעודו של עם ישראל?!
קבוצת 'נפגשים בשביל ישראל', לאחר יום ארוך של צעידה, מתיישבת באודיטוריום ממוזג בזיכרון יעקב. מול המטיילים בחגורות המושבים האדומים, מאחורי מיקרופונים וכלי נגינה, הרכב בשם 'קולות רבים' ששותפים בו קיבוצניקים וחברי "קהילות". כהמשך לנושא היום של הקבוצה, "הניגון - אל מעבר למילים", ובעוד שכשלעצמי ציפיתי לשירי ארץ ישראל, ההרכב מפתיע עם ניגון. ניגון במלעיל.
ואז סיפורים על קריאת מגילות במועדים בקיבוץ, 
ואז על קריאת התורה בשבתות בקיבוץ. 
ואז לא רק בקיבוץ אחד אלא בכמה. 
וקבלת שבת. 
והלחנת ניגונים, פרקי תהילים ושירים של הרב קוק. 
ואז אני כבר יצאתי מפוקוס. 
וסבא שהציע נישואים, בעיראקית, לסבתא באמצע המופע.
וואט?! מה קורה פה.

לפעמים עולה בביטחון המחשבה שזהו, כיסינו הכל. למדת מהו עם ישראל ושום דבר לא הולך להפתיע אותך עד ש... בום! כאילו אין חצי מושג על כל מה שקורה מחוץ לעיתונים והטלוויזיה, וכמה כבר טלוויזיה רואה או כמה עיתונים קורא. 
בין שיר לשיר, כשכובע הפנסיונרים שחזר לאופנה על ראשו, עם זקן קצוץ, משקפיים בעלות מסגרת שקופה וסנדלי שורש, הוא אמר שאין מפגש אמיתי, בלתי אמצעי. והוא כנראה צודק.
אין כמעט מפגש לשם מפגש. מילואים זה תופס אבל לא כזה תופס. גם צבא לא כזה תופס. לימודים באוניברסיטה, אעפס, כנ"ל. בדיעבד שכזה. לא לשמה.
  
אז איראנים? 


***
על הדרך, 
הקמפיין לאיראנים:

קולות רבים: