יהדות כתרבות

נתנאל קראוס, כ"ה באייר תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
עוצר לפני שנכנסים פנימה, מתנצל מראש במבוכה.
תיאטרלי?
תיאטרלי... 
לא במקום? 
לא, במקום.
פעם ראשונה כאן, סך הכל תפילת ערב שבת, והמניין, אמרו, מנייני לכל דבר, אבל זה מהמקומות האלו עם התורמים העלומים והפתיחות המפותחת. אז מתנצל מראש כי לא יודע מה תהיה איכות המחיצה, סדר הישיבה, מי ת/ישא דברים ומה יהיו תוכנם, איכות השירה, הצרימה, בנות עם כיפה ליצלן ובנים עם עגיל לישזבן. הרי פה זה ירושלים, לא נתניה. אז מצטער מראש, כן, אם משהו אממ.. אתה יודע, פעם ראשונה שלי פה. יש מצב שיהיה סבבה, יש תחושה שלא.

שמע ישראל זו נקודה מעניינת. לא רק עומדים או ממלמלים, צריך לשים יד על הפנים ולומר משפט. אם הם לא בקטע אז הפעולה נדמית להם טיפה מביכה, אולי יעשו מחווה קלה, אולי ימתינו עד יעבור רעם. מסתכל על הבוהים באוויר, כמה בנים עם חברותיהן בעזרת נשים, משפחה של רפורמים (או קונסרבטיבים) שישבו בצד הנשי – הבת התאימה כיפה לשמלה הורודה. 

בסיום התפילה, לאחר קידוש ועוגת אגוזים טעימה, אנו יוצאים. חרדי עומד במסדרון הארוך. זקן, כובע, גרביים ומה שצריך. ניגש, שואל, עונה. משוחחים. הוא נכד של רב מוכר, טוב.. לא בדיוק הנכד אלא נשוי לנכדה, אבל זה תופס. שואל מה זה פה, מי-למה-איך, בודק אם גם לו ייתנו לשטוח משנה, כי זה קצת נשמע לו פישי וטיפל'ה מלחיץ, זה שמותחים כך את הגבולות עד שהם כמעט ומאבדים צורה. אולי אם הוא יאמר משהו אז... 

בעזרת גברים לא היו בנות, בעזרת נשים ישבו בנים. לבנים שהיו בעזרת נשים אולי היה נח, אבל מעניין אם היו בנות שהפריע להן שבתפילה, ביניהן, יושבים בנים. מאמין שכן. אבל הן שתקו. אולי משום שזו בסך הכל תפילת ליל שבת וזה גם לא הכי בית כנסת או שזה ירחיק. או שסתם כי זה לא נעים לבוא לחבר של החברה ולומר - "סליחה, פה זה עזרת נשים. אתה יכול לשבת שם עם הבנים, תודה". כמו בבית כנסת מתוקן.

בשיחות עם החבר'ה, בהליכה מדושנת מארוחת שישי באותה שבת וכמה שבתות לאחר מכן בחזרה משותפת מן הקניות במחנה יהודה, הבנתי שלא הבנתי. ככה-לא-תשובתי. חשבנו מה בדיוק הלך שם, מה בדיוק הפריע לנו כשהיינו שם. מה הוא חשב כשתיארתי לו את המקום, בדרך קטמונה מן השוק. 
יש רוחניות ויש "רוחניות". הרוחניות השנייה יותר בקטע של להיראות רוחני. קשה לשים את האצבע כי מצד אחד אין משהו מגניב בלהיראות רוחני אבל מצד שני יש. מהצד החילוני אותה יומרה עשויה להצביע על פתיחות, עיסוק בתחביבים סובבי תרבות או רצון ברכישת יכולת לפתוח טיעונים בשיחות בתי מרזח עם סיפורים על חוויות דתיות שניסיתי, אף אם ללא הצלחה או רגש, להתחבר אליהם. מצידו של הפרט הדתי, לעומת זאת, מדובר בקרבה לוויתור על עקרונות מהותיים, גמישות מוגזמת, ומאמץ היוצר תחושה מאולצת של הייפ יהודי, שלא באמת קיים, רק בשביל לתת לחילוני מקום מספיק רחוק שעדיין אפשר לקשר בינו לבין יהדות. או שהיא סתם רוצה להרגיש פחות חשוכה ויותר מקובלת, כי לה בעצמה יש קשיים שהיא עוד לא פתרה אז אולי הכי פשוט ליצור משהו חדש. או הוא. 

מנחה בנחלאות. על דף בלוח מודעות קטן כתוב שבשבת, ב07:15 בבוקר, שעה לפני התפילה, מתקיים שיעור בספר מנחת חינוך בבית הכנסת "תפארת צבי" ממונקאטש. חסיד תורן עובר ביד פשוטה. מניין מבוגר. סט סידורים חדש על מדף קטן בבימה הקטנה בבית הכנסת הקטן כשלעצמו. שני ילדים עם פאות מסולסלות עומדים בכניסה לבית הכנסת, אחד עם מעיל שחור ארוך וכובע סאמט, חברו הבלונדיני תכול העיניים לבוש חולצת משבצות פשוטה. הילד בלי המעיל מסתכל על המעיל של החבר, שולח יד ומיישר לו קפל, מתכופף וטופח קלות בגובה הברך כי היה שם אבק או משהו שמצריך טפיחה. מקנא. הנה ילד שיודע להעריך מעיל ארוך טוב. בסוף התפילה, כששניהם עולים על אופניים, אני שואל את בעל המעיל מדוע לחבר שלו אין מעיל. עוד לא בר מצווה, בן 11. ולמה הוא התלהב מהמעיל. השניים הובכו, הגדול אמר שהמעיל חדש וחייך בסיפוק.
 
חדש שהוא ישן,
וחדש שהוא אחר.