שבעי רצון

נתנאל קראוס, י"ח בתמוז תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

שחקן כדורגל אנגלי קם בבוקר. השמש, אם יש דבר כזה באנגליה, קרובה מידי לקו האופק, השעה שש בבוקר. יומו נפתח בשעה וחצי של חדר כושר וארוחה על פי תפריט המוכתב בידי תזונאית מהימנה. בהמשך שש שעות אימון בקבוצה ולאחר מכן יש לבחור קצת חיים, עד 22:00 נאמר, הרי יום ארוך מחר.

שחקן כדורגל ישראלי קם בבוקר. השמש באיזור ה60-70 מעלות, השעה 10:30. הוא לוקח שתי פרוסות לחם, נלחם בשקית ניילון עד שלבסוף שולף פרוסת גבינה צהובה 27%, מפזר חופן אורגנו ובודק אם יש משהו נוסף במקרר שיוכל להתאים לארוחת הבוקר, ומדליק את הטוסטר. קפה יתלווה לטוסט. הוא מאחר ברבע שעה לאימון. על זה, מסבירים לי, מעיפים/משעים או על כל פנים מענישים שחקנים, עניין של משמעת. הערב, כמובן, יוקדש לטיפוח קהל מעריציו בסבב חתימות, וכל זאת בדרך ליציאה עם החבר'ה לשתות לתת, מים, כשות, ויצורים חד תאיים אוקריוטים מממלכת הפטריות בשם שמרים.

ייתכן ושם בנכר רוצים דברים אחרת. ופה, בממלכת כוכב נולצ', כששאלו מתמודדת לבואה, העלמה ענתה בפשטות שהיא רוצה להיות "סלבס". אבל את צריכה לעשות משהו, הקשו. לא משנה לה מה תעשה, לדבריה, כי בעצם היא יכולה לעשות הכל, העיקר להיות סלבס.
וכלעומת הסלבית לעתיד לגיטריסט של קווין יש דוקטורט באסטרופיסיקה-משהו מליברפול. ועל אחד משירי הלהקה עבדו במשך שלושה שבועות באולפן, כשאלבום שלם מקליטים בשבוע. כך חבר נרעש אמר.
אמנם דל בתחומי הספורט והמוזיקה, ובתחומים אלו סומך על חברים טובים הדואגים להתמצא, אך הרושם מוכר. החוויה הסטודנטיאלית, קריירה, התנהלות נוסח ה"סמוך על" ועוד מגוון נושאים המבדילים בין מקצוענות ותחביב.

גרסיאן באלטאסר, מטיף ספרדי מהמסדר הישועי, כתב פסקה על הפן השלילי בשביעות רצון. טוען שבמידה מסוימת עדיף לאדם להיות טיפה מאוכזב מעצמו מפני שכך אפשר להגיע רחוק יותר, טוב יותר, להישגים משמעותיים יותר מכל נקודה בה הוא נמצא כרגע, שלא כאותם שבעי רצון המרוצים מהמקום בו נמצאים.
"מי שחי מבלי להיות מאוכזב מעצמו – פחדן, ומי ששבע רצון מעצמו – טיפש. שביעות רצון עצמית מתחילה על פי רוב בטיפשות ומסתיימת בבורות מזהרת, שלמרות שהיא מרגיעה את הנפש, היא לא הופכת אותך למפורסם. כיוון שלא ניחנת בכישרונות גדולים כשל אנשים אחרים, אתה מרוצה מכישרונותיך הבינוניים. זה תמיד מועיל ומחוכם יותר לפקפק בכישוריך, או כדי שתהיה בטוח יותר שכל מעשיך יוכתרו בהצלחה, או כדי שתרגיש יותר בנוח עם התבוסה. ...אך הדבר הכי מסוכן בטיפשות מהסוג הזה הוא שקורת הרוח פורחת, מפזרת זירעוניה לכל עבר, ומתחילה לפרוח בכל מקום".
לדעת שאפשר הרבה יותר, להילחם על המציאות הזו. להגדיר בבירור מטרות, לבחון את כל הכלים העומדים לרשותנו ולראות כיצד ניתן לעשות את המקסימום. כמעט כמו שממחזרים בכל ספר מודעות עצמית, רק ללא ההנאה העצמית. 

אין משנה מה אדם זר מחשיב לאיכותי או מעפן. אם אחפץ להיות רקדן בלט קלאסי גדול (לדוגמא...) ובין אם אמן קונג פו ווינג צ'ון מהולל אזי אלמד, אתאמן אוכל נכון וכן כל מה שיידרש. אם ארצה להשקיע בלימודים, כנ"ל, אשתדל לרכוש את כל הכלים בצורה מקסימאלית. וכן הלאה. גם אם אפול, גם אם יחמיאו.
הסיפור הנפוץ בין מצטיינים בתחומים שונים הוא אמנם על כך שקמו והמשיכו כל אימת שנפלו או נכשלו, אבל כל זאת אולי משום שהם אף פעם לא היו מרוצים לגמרי. הדבר עלול להתקבל כמן היבט שלילי כשלמעשה את התחושה שיש לאן לשאוף כולנו מכירים.
כמו שתלמידי חכמים לא רואים את הסוף בלימוד. כמו מדענים שלא רואים את הסוף במחקר. כמו כל אותם פורצי דרך שידעו מה הגדירו קודמיהם כאפשרי אבל התעקשו ליותר. ו"למרבה הפלא" גם הצליחו. טוב, חוץ מאלו שלא...