תבונה מכווצת חיים

נתנאל קראוס, ו' באלול תשע"ב,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
קו 13 אוסף את יושבי התחנה שברחוב מבצע קדש בשכונת קטמון. הנהג סוקר את מגוון שולפי הרב-קווים: אלו עם החשופים, עם השמורים בכיס ניילון ואת ההם שלוחצים ארנקים תפוחים על כיפת המכשיר. שעת ערב מאוחרת, הנוסעים הבודדים עוברים גם הם במבט מרוחק על הדמויות החדשות שעלו לאוטובוס. נוסעים מושפלי ראש גוללים תמונות בפייסבוק, נערה מתאמת נקודת מפגש עם חברה וזקן בחליפה שמטריד את הנהג בעניין הקווים ששונו שוב. רעש לבן של אוטובוסים. 

לקראת 'רחביה' עולה לאוטובוס גברת מבוגרת עם כובע קש לבן המוקף בסרט שחור דק, תיק חום דמויי עור וחולצת כפתורים שחורה עם דוגמא פרחונית טיפה מפחידה באדום וקווי מתאר לבנים. היא עוצרת לשלם ליד הנהג, הדלתות נסגרות בתסיסה, מחפשת כסף קטן. אין לה רב קו. היא שולחת, בינתיים, עד שתאגד את כל עשרות האגורות שברשותה, את הנכד שלה שיישב מולי, בחולצתו הירוקה זרחנית, בשלישייה האסטרטגית של הקווים העירוניים. 

בקו אוטובוס עירוני האזור המובחר ל'נוסע הישוב' הינו בשלישייה שמאחורי הנהג, מבין שלושת המקומות המושב המועדף הינו המושב הרחוק מן החלון. מושב זה מאפשר להתרווח בנוחות ללא חשש מברכיים של שכנים לנסיעה והמיקום לכשעצמו מקנה לנוסע המשועמם תצפית מעולה על הנוסעים החדשים. מה גם שבעת ריקון מסות אנושיות בנקודות מרכזיות ניתן להחליק למושב הבודד בשלישייה כאשר מירב הסיכויים שמולך לא יתיישב אף נוסע. ללא קשר לשלישיה, אך ורק מפאת התייחסותנו לנוסע הישוב, המקום המובחר ל'נוסע העומד' בשעות העומס, כשכל רצונו לצמצם מגע אנושי מיוזע ולהתרחק כמה שיותר מן הדוחק הבלתי נמנע בגזרת הנהג, הוא בשתי פינות החלון הרחב שממול לדלת האחורית.

הילד בחולצה הירוקה מתיישב מולי, ברכיו בקצה המושב, ידיו על ברכיו, כתפיו מתוחות לימינו בשעה שהוא בוהה בנוף החולף בחלון. בניין, בניין, בניין, איש עם קסדה מנצנצת על אופן, שתי נערות בלבוש קיצי המגובה בלבוש חורפי בשל הלילות הקרים בהררי עיר הקודש. בניין, עץ, בניין, חולף לו אופנוען. 
סבתא הסתדרה עם הנהג, ניתן להניח שהוא לא עשה לה דיל מיוחד אך כנראה שהיא נפטרה מכמות אדירה של כסף קטן, היא נראתה מרוצה כמו שאנשים שלא מרוצים באופן כללי נראים כשהם מרוצים. את הפתקים תקעה בארנק שהוטבע בתקיפות חזרה בתיק. אוחזת בעמוד מתכת צהוב, מתנגדת לכוחות הפיסיקליים שמוטלים עליה בפניות, מתייצבת בשאיפה לנחיתה רכה על פני מושב ריבועי קטן שנתחם במעקה מתכת עגלגל מצד אחד וילד קטן ושברירי מצד שני. 

מדברת הרבה הסבתא. הערות ברוסית על נסיעה, על משהו מהיר וכסף, ושאלה שחוזרת ומוודא אם הוא, הילד, מבין או מקשיב. הוא שותק. המקסימום לכל עשר שורות מצידה מסתכם בהתנתקות קלה מהחלון או המהום מצופה לאות יחס. לא מקשיב. לא מעוניין להבין. החלון יותר מעניין מהדיבורים של סבתא. אם סבתא הייתה שולפת חטיף שוקולד עם שברי בוטנים ונוגט צמיגי מדבש היא הייתה זוכה לכמה אחוזי עניין משמעותיים.

היא ברוסית קשה, כהה. הוא מתחיל משפטים ברוסית ומחליף לעברית. 
בלי קשר ישיר לשיחה החד צדדית הילד אומר לסבתא שהוא רוצה לקנות לאמא שלו "תכסיט". סבתא לא מבינה. "שטו? מה זה תכסיט".
"תכסיט זה דבר כזה ששמים אותו פה", מסמן באגודל ואצבע את היקף צווארו, "ופה", מקיף את פרק כף היד, "או פה", מסמן על האצבע.
"אהההה תכשיט, בשביל מה תכשיט? לי יש תכשיט?!".
"כן, הנה", הילד נשען קדימה, תופס בשמאלו את זרועה הימנית, מושך אותה כלפיו ובידו הימנית מצביע על טבעת שמנמנה מזהב.
"זה? אתה יודע מאיפה יש לי את זה! סבא שלי קנה לי את הטבעת הזאת, זו לא סתם טבעת...", מסבירה ומתארת לו, ולכל יושבי האוטובוס, כמה שהטבעת יקרה ועולה מלא כסף.
אחר כך שודדים זקנות.

הילד אומר שוב שהוא רוצה לקנות לאמא שלו תכסיט, שיהיה לה גם, שהיא תשמח. סבתא מקשה שתכשיטים עולים כסף ושהוא ילד ואין לו עבודה ואין לו כסף. הוא אומר שיש לו. היא מתעקשת שאין לו. ושלא יבקש כסף ממנה או מאדם מסוים שציינה את שמו. אבל הוא רוצה לקנות לה תכשיט, אומר. היא מהסה אותו, שיעשה מה שהוא רוצה רק שיבין שאין לו כסף ושלא יבקש ממנה כסף כי היא לו צריכה לקנות לאמא שלו תכשיטים. 
"תבקש מסבתא שלך, מאמא של אמא, כסף. אני לא צריכה לקנות לה תכשיטים אתה מבין?".
"אני מבין, אני מבין, למה לא אמרת אז קודם!".

השניים דממו. הוא חזר לחלון, היא ישרה את התיק על הברכיים ומלמלה לעברו משהו ברוסית, בנושא אחר. 
עניין אותי מה הוא הבין. אני הבנתי שהיא לא כל כך אוהבת את הכלה שלה.

"התבונה מכווצת את החיים כפי שהמים מכווצים את הבגדים." 
- רנה בארז'אבל, סופר ועיתונאי צרפתי -