יושב לסרט עם אקטיביסטים גרמניים

נתנאל קראוס, ד' בטבת תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
בכל תחום מומלץ לרפרף מידי יום בספרות מקצועית. 
אם את מתכנתת אז זה חידושים בקוד. אם אתה רופא, אז אלו מאמרים על גילויים חדשים. אם את מוכרנית אזי תהיה זו שיטה אמריקאית חדישה שהגיעה לארץ על סגירת מכירה. ואם אתה בתחום הפרסום, נאמר, מומלץ להקדיש זמן מה ביום ולרפרף על שפע הפרסומות... 
מודעה תופסת את תשומת ליבי. מחווה לסצנה הוליוודית רומנטית בה זוג עומד יחד בחרטום הספינה ופורש ידיים אל מול הרוח הקרה בזמן שקיעה. במודעה, המפרסמת רשת בתי קולנוע, זוג נורמטיבי עומד בחרטום הספינה ושחף מתנגש בפני הגברת (אאוצ'). בתחתית המודעה כיתוב מציין ש"המציאות מעפנה..." וחתימת הרשת.  

הוגי המודעה עלו על תובנה מעניינת שלא בהכרח תביא קהל לאולמות החברה, אך עדיין מעניינת. לרובנו קשה עם המציאות. פשוט ונכון. במציאות 'המַקום הטוב' היינו חפצים לעשות רבות כגון: לצלוח הרים ובקעות. ליהנות מהיצף הריחות ומגע העלים. לדעת את שמות הפרחים והעצים. לזהות מהם צבאים, איילים ואנטילופות. להבחין בין פירות בר מתקתקים לבין משביתי חיים. לטפס במעלה חבלים, קירות טיפוס, מרזבים(?!). לדעת שפה שלישית ורביעית. 
בעולם מושלם היינו רוצים שאנשים יתנהגו בצורה מסוימת סביבנו, אלינו. שיהיה שלום. שאנשים יחייכו. שבמעבר החצייה הולך הרגל יתעקש שהנהג ייסע. אולם, כאנשים שפויים וריאליסטיים החיים בעולם זה, אנו ציניים אל מול התכנות עולם אידיאלי שכזה. ציניות שנובעת מתסכול שפורח בצל ההבנה שאנשים פשוט לא עובדים ככה. וזהו. 

לרובנו קשה לחשוב על דברים מהותיים כמו אמת וצדק, ולרוב, גם אם בחוסר רצון, כורח המציאות מטה אותנו לפעול למען אינטרסים אישיים או להאמין בדרך ולהיצמד אליה היטב. להימנע מדברים שיערערו את האמונה שלנו. אולי כי אנו יודעים שזוהי האמת לאמיתה והשאר רק מעכב, מונע, מסיט אותנו. אולי כי האמת כואבת. אולי כי האמונה שלנו נורא שברירית וקשה לנו לחשוב יותר מידי, להקשות, לדאוג.

הזמנה שאינה אישית להקרנת הסרט "5 מצלמות שבורות" בשכונת אבו תור מגיעה למסכי. בתקופה בתל אביב זכיתי להכיר את במאי הסרט ומעת לעת עקבתי אחר עדכונים מצדו על הסרטים עליהם עבד.
בדרך עצרנו למשקה קל במתחם תחנת הרכבת הישנה, באירוע עיצוב שעסק במוצרים מיותרים בעלי תובנות פילוסופיות על החברה בה אנו חיים. אנשים עם משקפיים מאותה גזרה רבועה או עגולה עבת מסגרת ושחורה, זיפים דקים ולבוש עכשווי-תימהוני מחזיקים כוסות יין זולות מפלסטיק עם יין נתזים מזן למברוסקו אדום ולבן, בוחנים מסטיקים לעוסים עם שמות הלועסים וכלים שיעזרו לטועמי זיתים וחמוצים בסופרמרקט לעשות זאת בצורה חשאית. מעבר חציה, רמזור אדום. רחוב עין רוגל, 350 מטר, חמש דקות הליכה מן היעד. 

תחושה שונה בכניסה לאבו תור. שלושה ילדים מקדמים את פנינו בערבית.
- "כיף חלק?" (מה המצב), עונה בנימוס. 
- "לשוף לפילם?", שואל אחד הילדים.
- "שו?", הערבית שלי אינה חזקה דיה..
- "לשוף לפילם?" (לראות סרט?), אומר שוב.
- "אה אייווה, וואן הדה?" (אה כן, איפה זה?).
- "הונכ" (שם), הילד אומר ומצביע על דלת ברזל אדומה. 
- שוכרן (תודה).
- עַפְוַון (שזה משהו כמו "על לא דבר").
מצלצלים בפעמון. עולים. המארחים הם חבורה צעירה של אקטיביסטים אירופאים, גרמניים. מחפש את הפנים המוכרות, טפיחה קלה על השכם. "היי, מה נשמע". הוא קצת מופתע. בדרך כלל דתיים ימניים לא משתלבים בפורומים וערבי חברה של אקטיביסטים פרו פלשתינים. אבל קיבלתי את ההזמנה והזמן היה נח והמיקום היה מסקרן. מתעדכנים מעט. 
אנו מתיישבים מאחור לראות סרט פרו פלשתיני עם אקטיביסטים גרמניים.   

בדרך חזרה מאבו תור לקראת תחנת האוטובוס השוכנת מול אירוע העיצוב. אנחנו מדברים על מה שראינו. האם זה שינה בנו משהו. 
ההבנה שהאמת לצידנו אינה מיפה את המציאות. אלוהים ואלפי שנים של היסטוריה הם סיבה טובה אך המציאות עדיין קשה. האם לחיילי הממלכה היוונית בהם המכבים נלחמו לא היו אחים ואחיות, הורים. האם החרב שמפלחת אויב פוגעת רק באדם אחד. "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: 'מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו?" [שירת דבורה - שופטים ה', כ"ח].
כאבו של האויב אינו דבר זר. רגשותיהם של העומדים מצדו השני של המתרס אינו דבר חדש. האם זה הופך אותי לרך יותר? האם זה יהפוך יהודים סביבי להססנים ויפגע בביטחון העצמי שלהם כעם? ייתכן. האם אני כיהודי רשאי להתכחש לכאב של הערבי?  

פה, באבו תור, מול סרט שמציג אמת של צד אחד הרגש עולה על השכל, וזאת במקום שילוב של השניים. הטיות פסיכולוגיות במקום מודעות לשורש הסכסוך. שימוש ציני בגורמים אירופאים, שימוש ציני בסבלם של אזרחים ערבים. 
תחושת אי נוחות גוברת. מן הרגשה כזו שיום אחד שני הצדדים יבינו את גודל הטעות ויבקשו מחילה. גם אנחנו. ביום שכל אחד יבין את מקומו ותפקידו. יום אוטופי שיהיה היום הראשון של אותו עולם מושלם. בלי ציניות.  

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -