עקומת למידה

נתנאל קראוס, ז' בשבט תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
יש אנשים שלא אוהבים ללמוד, לא שואלים שאלות בסיסיות כמו למה או איך, ושמתייחסים למציאות סביבם כמובנת מאליה. אם לא מובנת מאליה אז כאל אוסף מקרים משמים. דברים שפשוט קורים, לא מעניין, לפחות לא מה שקורה עכשיו בהווה. ההווה... הוא משעמם מידי, עכשיו מידי, קרוב מידי. תסתכל אני מכין קפה בזמן שההווה קורה, קפה רגיל בלי קצפת, בכוס חד פעמית משעממת, מקופסא משעממת, היא משעממת כי זו אותה קופסא על המדף כבר כמה חודשים, אם היא לא הייתה פה חודשים ורק עכשיו היו מביאים אותה היא כבר הייתה פחות משעממת. מעניינת, חדשה, מסקרנת, מפתה, מה טעם הקפה שבה. יאמי. אבל היא לא, כך שהיא מ-ש-ע-מ-מ-ת.
העבר לא משעמם - הוא נמחק - ורק פיסות קטנות של אושר מנצנצות כלפינו. העתיד גם הוא לא משעמם, אף אחד לא מחכה לרגע שבו ימתין לחבר 45 דקות בתחנת אוטובוס כשבחוץ קפוא. אף אחד לא מצפה לערב המשעמם שיעבור כולו בזיפזופ בין הטלוויזיה, המחשב והנייד. אף אחד לא מחכה לרגע בו יראה בפעם העשירית שהזבל מלא, שהוא יקשור את השקית וירד אל פח הזבל, יעקוף כמה דברים שנשרו ליד הפח כשהשכנים שוב שלחו את הילד העצלן או הקטן שלהם להשליך אשפה, כשהמכסה יפתח והבל חם, לח, ומיצי של סלט-ביצים-קצפת-חומוס-קולה-שימורי תירס-בצל-קציצות מלפני שלושה ימים-ובקבוק שמן זית שנשבר ינשוב לקראתו. פלוףףףףף-סווישי-פווווו. כשמהרהרים על העתיד מדמיינים תחנות נחמדות של אושר וכיף נטולי פלוףףףףף-סווישי-פווווו ריחניים. 

יש אנשים שאני, אישית, ממש מקנא בהם - אנשים שאוהבים ללמוד. ששואלים כל הזמן למה ואיך, ושמתייחסים למציאות סביבם אל ככביכול-מובנת. אוסף מקרים לכאורה-משמים, דברים שרק בכאילו פשוט קורים או לא מעניינים. ההווה מבחינתם הוא תעלומה ולכל דבר שקורה יש מסובב. למה אני מכין קפה? כי רדום, משועמם או מתוך הרגל. למה בכוס חד פעמית, ומה הופך אותה למשעממת. למה הקופסא כבר כמה חודשים על המדף. למה דווקא על המדף הזה לעומת הקפה שמונח על השיש וזה שבארון מעל המדף. למה אם הקופסא לא הייתה פה כמה חודשים היא הייתה יותר מסקרנת. איזה טעם יש לקפה אחרי ששותים ממנו שלושה חודשים ברצף. האם הקפה משתנה. ואם אפתח קופסא בת שלושה חודשים וארחרח זה ישתווה לניחוח שיעלה מקופסא חדשה. קוראים לזה קופסא? אולי אריזה, מארז, פחית. 
אנשים שהעבר שלהם הוא עבר עשיר שזוהר מהמון אבחנות דקות. אנשים שב45 דקות בתחנת אוטובוס, כשבחוץ קפוא, ינשפו אדים, יסתכלו על עוברים ושבים, יחקו הליכות מאחורי זרים. ייזכרו בדברים שקרו להם השבוע וייבחנו אותם שנית, יתכננו לו"ז ללימודים, לעבודה, לבית. יחלמו בהקיץ, ימלמלו לעצמם משפטים מסובכים, יתרגלו כפולות. אנשים שמעניין אותם מה אנשים זרקו לפח. אמנם הריח מבחיל בעעע... אבל מאיפה מגיע כל הזבל הזה. ולמה.   

להתמקד בנושא מסוים זה חשוב. תפסת מרובה לא תפסת, שתי ציפורים על העץ ועוד משפטים מפקסים. אם נתמיד אזי נתמחה, נדע, נבין לעומק. אם נתמחה, כפועל יוצא, נתרחק מנושאים אחרים. לא בדיוק נדע פחות אבל בעצם כן. העולם שלנו יהיה צר יותר, יותווה לפי קו ההתמחות שלנו, ניסיון שיכתיב הלכי מחשבה. כימאי מסתכל ומבחין בחומרים, שיפוצניק רואה סדקים בקירות, סוחר קולט לקוחות, גנן מאתר עשבים שוטים. כל אחד מחפש מה שהוא מכיר ומפספס מה שלא. 
הצרה היא, לדעתי, ואת לא חייבת להסכים, כשאנשים מכירים את מה ש"צריך" מסתפקים במה שהם אוחזים ולא מגלים עניין בדברים נוספים. לא באופן מודע, חס וחלילה, כי אם באופן מזלזל קלות, מן "אפשר לחשוב" שכזה.
כמי שמתיימר לאהוב ללמוד לפעמים אני מדבר איתם על זה. למה הם מכינים עכשיו קפה במקום להיות שם בזמן המיקוח. הרי זה החלק הכי מעניין. טוב, אותי זה מעניין וזה עוד לא קשור אליי כלל. למה הגבה שלך מורמת? 
לפעמים הם מגלים יחס, משתפים ותוהים לרגע שייתכן והם מפספסים משהו.
כאילו דה...

קורס על טכנולוגיה, חברה ותרבות בפתוחה. התקדמות בעולם האקדמי בחתימה נמוכה אך עקבית. אמרתי לעצמי שאין צורך ללמוד בשביל לסיים את התואר, אפשר אף לקחת קורס בודד בסמסטר ולשייט בנחת בחומר, לפתוח מקורות העשרה, לסיים את הספרות כמה שאפשר במקום לרפרף בעיקר על סיכומים.  מתישהו יהיה גם תואר, אולי אף שני ונו.. אולי גם דוקטורט. אומרים שתואר ראשון זה מאסט. 
הזדמן לי להכיר עלמה שהתקבלה למשרד מכובד מתוך הנחה שיש לה תואר ראשון, אחרת מדוע שלחה קורות חיים, אף אחד לא העלה את השאלה, אבל אין לה. על כל פנים, אחרי כמה חודשים של עבודה טובה למה שמישהו יטריד אותה, בינתיים היא לומדת בזמנה הפנוי. 

בקצרצרה הקורס דן בהשפעות הגורמים טכנולוגיה-חברה-תרבות אחד על השני. באחד ממאמרי הקורס מתארת שרי טרקל, חוקרת בתחום הסוציולוגיה בMIT, תופעה מעניינת – מציאות בה יותר ויותר אנשים יעדיפו לסמס במקום להתקשר, עד מקרים שבהם יסננו שיחות אבל יענו דווקא בהודעות, יעדיפו להתכתב בפייסבוק במקום לטלפן. כאילו (רק שבאמת) כשהטכנולוגיה מספקת לנו אמצעים חדשים, ואנו מעדיפים אותם על פני הקיימים, אזי אין אנו משמרים את היכולות הקיימות שלנו אלא זונחים. אנחנו מקלידים אחלה הודעות סמס ומתמחים בכתיבת הודעות קבוצתיות בפייסבוק אבל מאבדים יכולת מילולית בשיחות טלפון. שזה יכולות וורבליות באקדמאית.    

נתקל בפרסום כלי חדש מבית פייסבוק. באחת מן הדוגמאות בסרטון מתפעל עובד החברה מהיכולת שלו לגלות רופא שיניים טוב בעיר מבלי ליצור שום קשר אישי עם אף אחד ממכריו ולעשות זאת בצורה וירטואלית לחלוטין. 
כמובן, זה מגניב. כמובן, כולנו עכשיו קולטים שוואלה הנה עוד כלי שימנע תקשורת בין אישית. אבל הקטע המפיל הוא עצם הדבר שמזהים צורך בכלי כזה, שאנשים רוצים בכך, שהם ייהנו, יתפעלו, יעשו בכלי שימוש ברצון רב.

אין ספק, טכנולוגיה הינה דבר מדהים ומרתק עד כדי כך שהיא מפעילה בקרבנו יצר רכושנות מטורף. כלומר אנשים שנדהמים מטכנולוגיה מרגישים חובה לרכוש אותה או תסכול מאי רכישתה. מדוע אי אפשר להתלהב מטכנולוגיה מבלי לרכוש את כל צעצועיה, הדבר נשגב. 
שאלה, ביצה ותרנגולת. מה קודם למה. שיטה בשם דטרמינזם טכנולוגי (מבית מרשל מקלוהן) טוענת שהטכנולוגיה היא שמעצבת את התרבות. שהטכנולוגיה בעלת רצף התקדמות עצמאי והתרבות מגיבה אליה. שיטה נוגדת טוענת שדווקא הנסיבות הן שמעצבות טכנולוגיה. האמת כנראה היכן שהוא באמצע, יחד עם תהיות בין לבין. ככה זה במקצועות הומניים, אין תשובות חדות כמו 2.7 או 3.3333331 אלא גמים וגמים, או ש.. ואו שאים. יחד עם זאת וכנראה ולכאורה וייתכן ויש להניח אבל אי אפשר לדעת לחלוטין אז נאמר בינתיים כהנחה זמנית אף שיש להאמין, אם כי ניתן לסייג, שכך הדבר וקצת לא כך. איפשהו היכנשהו מתישהו אי שם במקום שקוראים לו אמצע, רק לזכור את שמותם ודעותיהם של האנשים החשובים השונים אשר הרשו לעצמם לדבוק במתרס יחיד. הבנתם? כן? פשש.. לא? לא נורא. רק תציינו הכל באריכות מספקת ותקבלו ציון יפה. כמובן שהציון אינו העיקר, פועל יוצא.  

זוכר כשעוד קיבלנו כילדים מחשב אפרפר שכונה 386 עם פקודות דוס, כפתור טורבו שהדליק נורה ולאחר מכן תוכנת נורטון!
והיום הטף מדפדף להנאתו בטאבלט ומסביר להורים. האבסורד הגדול הוא שיש המניחים שהדור הצעיר פשוט קולט את הטכנולוגיה ואילו המבוגרים הם מיושנים משהו. כאשר הדור הצעיר סופג את הטכנולוגיה כמו שפה. ובאותה מידה עלול לאבד שפה אחרת. תיקו. מבוגרים 1:1 ילדים.
השאלה המתבקשת הינה: למה הנקודה של המבוגרים מוערכת יותר.