רוחות חזקות

נתנאל קראוס, י"א בניסן תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
אדם הולך בודד. קם בבוקר ויוצא מדלת. בא בערב ונכנס בדלת. זו ברכה שיש דלת. לא לכולם יש דלתות להיכנס בעדן ולצאת דרכן. אדם הולך וצופה קדימה. מתכנן את דרכו, את יומו. צופה מתווה כלשהו של עשייה. של רצון. אדם הולך בודד ונאחז במה שהוא מכיר. במי שהוא מכיר. הוא רוצה יד ללכת איתה יחד. יש בקרים שהוא יוצא מהדלת עם חיוך. לפעמים הפנים חתומות. לפעמים הוא כועס. מוטרד. עייף.
חיים.

רוחות חזקות מנשבות בחוץ. קוטפות עלים. זורקות טרמפולינות על עמודי חשמל. דוחפות. בולמות. מנערות. בהבזק של שנייה תופסות כובע וכיפה ובאופן די מעצבן מעיפות כל פריט לכיוון אחר. אותו אדם שהולך וצופה הלאה. אותו אדם שמתכנן. רוחות חזקות סביבו. קשות. רעות. כואבות. הוא מנסה להתנגד. הוא מוותר להן. ממתין שיחלפו. לא שם לב אליהן כעצם, כדבר מה. מתייחס אליהן כמטרד. כמשהו שפשוט קורה מאליו. כטבע. 

האדם נזרק ונדחף. נבלם. מנוער. רוצה ונמנע. חפץ ונשלל. האדם רוצה לצרוח. להגיד שדי. שנמאס לו. שהוא נשבר. הוא כבר לא מסוגל להכיל את זה. כואב לו. ועצוב לו. אבל לעזאזל עם הכל. האדם מנסה כמה שאפשר לא לוותר. הוא קם בבוקר. הוא יוצא מדלת. הוא אומר תודה על כך שיש דלת. לא לכולם יש דלתות.

קשה לאדם לחשוב שאלוהים מתייחס לכל אחד באופן אישי. יש כל כך הרבה כמותו. לחשוב שכל משב רוח שנשב לידו היה אמור לנשוב לידו. שכל אבן עליה מעד חיכתה לו. שכל איש שפגש במקרה הוכן עבורו.

כשהשמיים מתבהרים האדם אומר תודה על כל רגע. על סיידר תפוחים שלא סיננו. על בקבוק קולה קטן בתחנת דלק באמצע הלילה. על חצי עוגיית גרנולה.
ועל כל אותן רוחות חזקות.