דווקא כן מעניין

נתנאל קראוס, כ"ח בניסן תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

פרו פלסטינאים מצדיקים את הכתבות החד צדדיות שלהם כשהם מנפנפים בכתבות של "הארץ"
יום אחרון בקו

   קפה שחור. הוא לא שותה קפה שחור. זה לא עושה לו טוב. הוא החזיק ככה עד סוף הקו. אני מחפש מצה עם שוקולד, והד״ר שואל אם הכל בסדר, כי יש לחם.
   צליל של חדשות. הבחור שנמנע מן הקפה מקליק במן התניה על הנייד לאתר חדשות. מחפש מה קרה לאחרונה. היה משהו בסוריה. טנק ירה לעמדה שלהם ואחד שאל אם ״מישהו מהם נפגע?״. 
   שני אמר ש״במשך שנתיים הם הורגים בעם שלהם שמונים אלף - וכלום. אם אנחנו נפגע באחד אז חבל על הזמן. אם היו צלמים בכפר, כשטיפלנו בתאונה של הפלסטינאים שם השבוע. אם את זה היו מראים״. 
   מישהו מאיתנו הסכים ואמר משהו כמו תכל'ס ואת אותה תשובה שכאילו ״זה לא מעניין״. 

   זה לא מעניין שיהודים עוזרים לערבים. זה לא מעניין כשערבים טובחים בערבים. או כשילד בא עם פצצה למחסום - כלומר, אם הוא לא מתפוצץ. אוי גוואלד. אם אין דרמה שתעלה את הלחץ אז לא מעניין. סיפור טוב צריך קונפליקט. כנראה שב'ערבים טובחים ערבים' אין הרבה קונפליקט, לפחות עבור המערב.

מעניין

   דווקא חושב שזה כן מעניין. וגם הרבה אנשים שיוצא לי להכיר מתעניינים בסיפורים של חובשים שמטפלים בפלסטינאים. אולי כשנהפכים לעיתונאים לוקחים את העניין של פוליצר קצת רחוק מידי וחושבים שבאמת חייבים לנפח בלונים כדי למכור עיתונים. מי בכלל קונה עיתונים. חוץ ממסעדות אולי. ותחנות דלק. או סתם אנשים שאוהבים להיראות חכם ולובשים עיתון מגולגל תחת הזרוע.  

אולי לעיתונים אין מה להדפיס, או לשדר, או לספר. הם לא ישלחו צלם אבל אם התמונות היו פשוט מגיעות אז זה היה יכול למלא להם כמה ריבועים ריקים

   זה דווקא היה מעניין לראות צוות חיילים ישראלי מטפל בפצועים פלסטינים. או שאין דבר כזה פצועים פלסטינים. או שזה פלשתינאים. או בלי א'. אפילו בסי.אן.אן זה היה יכול להיות מעניין. הרבה יותר ממזג אוויר. כך שזו הרי לא שאלה של מעניין - כי את המתח בונים ממילא הכתב והעורך. טון הדיבור, מילים דרמטיות. לומדים את זה באחד הסדנאות הראשונות בתואר לתקשורת. אז אם זה מעניין. ואם אפשר לעשות את זה מעניין. כנראה יש עניין אחר. אולי זה לא מעניין מישהו ספציפי. אולי הוא או היא או הם או הדברים הללו מעדיפים לשדר שברים אחרים.

אין מה לשדר

   אולי אין להם מה לשדר. אולי, אם בזמן שטיפלו, אחד החובשים היה מוציא אייפון או טרנד ממכר אחר. אם מישהו היה מצלם מטפלים במדים מטפלים בפלסטינים. או שאין דבר כזה פצועים פלסטינים. אם מישהו היה תופס זווית טובה של הרכב המעוך עם לוחית הרישוי הירקרקה. ואם מישהו צילם אז אם הוא היה גם טורח לשלוח את התמונות לאחד העיתונים. ואם. ואם. ואם.
   אולי לעיתונים אין מה להדפיס, או לשדר, או לספר. הם לא ישלחו צלם אבל אם התמונות היו פשוט מגיעות אז זה היה יכול למלא להם כמה ריבועים ריקים.

ארוחת שבת

   עמימות, חשאיות, צל שמעניק כח. יש מי שנוקטים יוזמה. וכמה מצלמות. וכמה חברים. והרבה זמן. וקצת תומכים. והוא מספר שבעצם אין. אין את החומרים שהיינו רוצים לראות. שהיינו רוצים שאחרים יראו. ובהחלט לא חסר חומרים שלא היינו רוצים שיראו. ואם כבר כן יראו את החומרים הפחות רצויים מבחינתנו אז לפחות שיהיה שווה. אם לא פחות. רק לא יותר.

   אם רואים משהו יש לצלם ולשלוח. זה יפתור הרבה ״ואימים״. בנתיים, אורח סיפר, ארגונים פרו פלסטינאים מצדיקים את הכתבות החד צדדיות שלהם כשהם מנפנפים בכתבות של "הארץ". זה לא הם, יתגוננו בצדקנות, אלו הישראלים שבכלל כתבו את זה. לפעמים אפילו התמונות הן מן המחנה שלנו. סוג של מחנה. כזה שעומס קונפליקטים מידי.