אל תשאל מה היא יכולה לעשות בשבילך

נתנאל קראוס, כ"ט באייר תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לדבר על אובדן האידיאלים היום זה פאסה. משהו שעבר מן העולם. לא בגלל שזה לא מעניין אף אחד, להפך זה מאוד מעניין. אנשים מתרעמים על כך שאידיאלים אובדים מן העולם. אנשים מצקצקים מכך שאידיאלים אובדים מן העולם. אם זה היה תלוי בהם - אידיאלים לא היו פסים מן העולם. להפך.  
והמציאות, היא מציגה תמונה מסקרנת, מן תופעה בה אנשים נוטים לדרוש מאחרים לעשות דברים שהם עצמם לא היו עושים. 
"הם היו צריכים לעשות ככה". 
"אנשים צריכים ללכת לשם". 
"נכון שהם לא בסדר שהם לא עשו ככה?". 
לקטר ולהתלונן אך כשהדבר נוגע להם לרוב תהיה סיבה שתסביר את עמדתם בנושא בצורה שתאיר את יוצאות הדופן שלהם. זה לא שהם נגד, הם בעד, הם רק "?" ולכן אינם עושים זאת. אם "?" לא היה חלק מהמשוואה תהיו בטוחים שהם היו עושים זאת. היו בטוחים.

תירוצים

"תירוץ" עומד כמושג שלילי כיום. בעבר תירוץ היה סיבה, התְאוֹם לקושיה בפלפול הלמדני שלנו. בזמנינו מצוידים אנו בתירוצים, תשובות, מגננות. במקום להקשיב - מתרצים תירוצים, מסבירים בסברות ופלפולים למה בעצם ככה יש לעשות. כלומר כולם, חוץ ממני. 
חשוב שאנשים ישרתו בצבא, אבל זה לא בשבילי...
חשוב שאנשים ילכו לעתודה - אבל זה לא בשבילי...
חשוב שאנשים יתנדבו - וגם אני ממש ממש בקטע, אבל כרגע זה אממ.. לא בשבילי.
המציאות הזו אינה חדשה. התירוציאדה ואף ההתמחויות בה וכן הירידה לרזולוציות קטנטנות כדי להמעיט בערך הביקורת אינה דבר חדש. מוכרים דיים הציטטות "נאה דורש נאה מקיים", "טול קורה מבין עיניך", משיניך ועוד. אחד מצביע על קיסם, שני מצביע על קורה.
אתה ככה! אבל אתה ככה+. אוקיי, אז שנינו נמשיך בשלנו. העיקר שאטמנו אחד את פיו של השני, וכעת כל אחד יהרהר וייצמד לתירוציו הוא. יופי.

המעבר מכלי שרת

בפתיח בתוכנית קומית אומר הקומיקאי "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, תשאל מה אתה יכול לעשות לה בחזרה". זה מצחיק, תכל'ס. מן מטמורפוזה צינית למשפט של ג'ון קנדי, "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך". אידיאלים.
אנשים רוצים שאחרים ישרתו את המדינה כשהם לא רוצים לשרת את המדינה. סליחה. זה לא שהם לא רוצים לשרת את המדינה, זה פשוט ש.. א.. א-ב-ציגלה-מה. ועוד כמה סיבות טובות.

שיחה שאינה מן המניין. חבורת בנות, סטודנטיות לתעשייה וניהול. חלקן נשואות עם כיסוי ראש מהודק לראשן, וכאלו שעובדות על זה. מכונה מעניינת על שולחן ונציג מטעם מסלול עתודה עלום משדלן בדברים. עוצר, מקשיב ומאוד מופתע. ועוד מדובר בבנות. ממתי בנות כל כך מחושבות כספית. דווקא לבנות נותנים הרבה יותר קרדיט לגבי ערכים ואידיאלים. שאלת השכר עלתה, נכון.. ניסיון והכל אבל לתת שש שנים מחייהן?! בצבא?!(בזה יש משהו) לעבוד במקצוע שם?! כשתוך 2-4 שנים בשוק הפרטי יוכלו אולי להגיע למשכורת מכובדת של 14. גם אחד שהן מכירות תוך שנה-שנתיים הגיע ל-14. אולי זה מה שקורה כשבנות לומדות מקצוע המשויך למגדר הגברי, כמו הנדסה. אולי זה סתם שוביניסטי. אולי מה שבן אדם עושה כלל לא משפיע עליו. אולי זה לאו דווקא הלימודים אלא דבר מה מהותי יותר.

המעבר מכלי שרת. מאדם שמוכן למסור את חייו למען עקרון. לתת מזמנו עבור אחרים. להתמסר כולו לרעיון. המעבר הזה גובר ככל שמפתחים רצון אישי, עצמאי, אינדיבידואליסטי. הדבר מוביל לחוסר שותפות, סינרגיה לקויה, סנכרון חסר. אם נבחר להיות דרמטיים אז גם התפרקותה של חברה. אם ננסה למצוא פן כלשהו להתלות בו אזי - בנייתה של החברה על ביסוס חומרי כמו רכוש כסף ומעמד - מה שמביא לעיוות חברתי המתבטא בפערי מעמדות. 
כאב ראש.

היוונים, או יותר נכון הסופיסטים - גל פילוסופים זרים שהגיע ליוון העתיקה, דנו בסיבה בשלה ראוי לאזרח לשמור על החוק. אז, כשדמוקרטיה עוד הייתה דמוקרטיה, ואזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים ובן חורין, בן 20 שנה ומעלה. אחד ההסברים היפים עולים מן הסיפור המיתולוגי על תחילת דרכו של המלך גיגס (687 - 652 לפנה"ס, במקור האשורי מכונה גוגו - מרשים משהו). מלך לידיה שבאסיה הקטנה, מייסד השושלת המרמנדית... ובקיצור: 
היו היה פעם רועה צאן בשם גיגס. יום אחד בזמן המרעה הייתה רעידת אדמה. מערה נפערה והרועה האמיץ נכנס פנימה. עמוק אי שם מתחת לאדמה הוא ראה פלאות כמו סוס מנחושת ושות'. הייתה שם גם דמות גדולה ז"ל עם טבעת זהב. הרועה גיגס אימץ את הטבעת ויצא מן המערה. עד מהרה מר גיגס גילה שהטבעת הופכת את עונדה לרואה ואינו נראה (מקור ההשראה של טולקין?). בעזרת הטבעת גיגס חיסל את המלך, לקח את אשתו והשתלט על הארמון.
התובנה הסופיסטית: אדם מרוסן על ידי כבלי המשפט והחברה. אם אדם יכול היה לפשוע ולהתחמק מן עונש אזי בוודאי היה פושע. סופיסט בשם גלאוקון מתאר את הפוטנציאל של טבעת-גיגס שכזו. לקח עמוק יותר של גלאוקון עוסק במדינה שבה חוק ומוסר מבוססים על תועלת, שם אין משנה אם אתה צדיק או רשע אלא איך אתה נראה. במדינה שכזו מוטב להיראות צדיק ולהיות נבל. 
סופיסט אחר בשם תראסימכוס מסביר את המשפט "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" כך: צדיק הוא תמים שנוהגים לרמותו. הוא מציית לחוק ומשלם מיסים גבוהים מאחרים. אם יזכה לעבוד במשרה מדינית הוא לא ינצל אותה כדי להיטיב עם מקורביו (מכיוון שפרוטקציה פסולה בעיניו. שלא כמו בדרך כלל...) ולכן קרוביו ישנאו אותו. למעשה הוא מקריב את האינטרסים שלו ושל משפחתו למען הכלל. מסקנה: מבחינה פרטית כדאי לאדם להיות רשע ולדאוג לעצמו ובפועל זה מה שקורה. אם אתה נתין עדיף לך להפר את החוק. אם אתה שולט, עדיף לך לחוקק חוקים לטובתך. 

מדוע לאדם שיקריב מעצמו למען הכלל. מדוע להיות צדיק וללכת לפי החוקים. הרבה יותר משתלם להרשיע, לעגל פינות. כמובן שלא בהתרסה, לא למשוך אש וחיצי ביקורת. הכל במסגרת החוק והנורמה החברתית. לקחת כמה שיותר, לתת כמה שפחות. ולתלות את האידיאלים יפה בסלון.

מה בסופו של דבר בן אדם רוצה

מה בסופו של דבר בן אדם רוצה. כולם כאחד. גם מי שרודף אחר מקצוע מניב ועיסוק מכובד. הרי משכורת של 14 אינה המטרה אלא גירוי. בן אדם מחפש נוחות, כח, מעמד. אפשרות לעזוב הכל לחודש במזרח או סקי דיונות בנמיביה. ואת כל זה הוא רוצה כדי להיות מרוצה. רוצה להיות מרוצה. שמח מעצמו. מאושר. הסיפור הזה עם הדייג...
בן אדם רוצה בסופו של דבר לקום בבוקר עם חיוך על הפנים ושהחיוך יחזיק מעמד עד הבוקר למחרת. אם אין חיוך אז גם כשהוא יגיע ל14, מרוצה הוא לא יהיה, וגירוי אחר יהפוך למטרה הבאה. דירה, אישה, כלים.

אם אתה מנסה להגיד לי שהאנשים הללו לא בסדר משום ש... או שהיא הייתה צריכה להציע מעצמה כך... ומה זה היחס הזה. אם אתה רוצה להשחיר לי את העולם, אם את רוצה שאשנא ואתעב את הסובבים אותי אז וואלה, ובאופן שעשוי בהחלט להפתיע אותך, זה ממש לא עושה לי טוב. לא נפשית ולא פיזית. לוקח לי הרבה זמן למחוק את כל הרעל הזה. אני לא מבין כיצד אנשים צובעים את העולם שלהם בצבעים עכורים של כחול וירוק עמומים. שהם מקיפים עצמם במילים כעוסות, צורמות, מלאות בכאב וטינה. 
לפעמים, כשהדיבור הוא על אנשים רחוקים, איכשהו אני מקשיב מתוך נימוס. אך האמת, לפחות מבחינתי, שזה לא עושה טוב לאף אחד. לא למי שמדברים עליו. לא למי שמדבר. ולא למי ששומע. אלו סמים קשים.

לא טיפש. יודע שיש אנשים מעצבנים וכל מיני תהליכים מטרידים. 
רק שבמקום לרטון ולרגון ולמלא את החיים באנטי-חיים אישית אעדיף לחשוב על הבחורה שאני אוהב, לקרוא ספר, לחפש משהו מעניין לכתוב עליו או לנשנש ממתק טעים שהוכן מראש למקרה חירום.

הערב יורד. היא שולחת לי הודעה שהשמיים ממש יפים היום. אני עוזב את הספר, הולך אל החלון ומקדיש כמה רגעים לעננים. אין רוח. אדמומיות משתלטת על השמיים. אני מתלבש. מכנסי טרנינג כחולים, טובים, שנשארו איתי עוד מסן פרנסיסקו. מכפלת מחפה על הקרעים שהמכנסיים ספגו בריצות הראשונות שלי בגולדן גייט פארק, בעיר. חולצת טריקו. נעליים. אוזניות קשת פשוטות. מוזיקה. רץ את הריצה שלי. לא חושב. שלושים דקות של ריצה איטית וקבועה על פני כמעט 3.5 קילומטרים. בנתניה היה את הים, את הגלים, ובימים טובים מצנחי רחיפה וטיילת ריקה מכלבים קטנים וצווחנים. בירושלים יש את הפינה הירוקה של גן סאקר ועשרות מדייטים שמחייכים מטווח מטר וחצי אחד לשני. בימים טובים ישנה שקיעה אדומה ארוכה ושמיכת פוך עבה של עננים. בלי פלאפון. לבד. אם המחשבות רצות מעצמן, אם קשה לשחזר על מה חשבתי, אז הצלחתי.