רבנים, אלו שבהם מסתפקים ואחרים (פוסט מקדים)

נתנאל קראוס, ב' באב תשע"ג,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מהישיבה ישנו שיעור שזכור לי במיוחד. עדיין יכול לחפש את דף המקורות בקלסר הענק שחזר איתי, אולי אפילו לבקש צילום של הדף מהרב. האמת שדווקא נחמד שאין את המקור מולי.
ישבנו אז כולנו בכניסה לבית מדרש. היה שם שולחן ארוך וכסאות מסביב. היום הכל השתנה. הרב חילק לכולם את הדפים ועברנו על אותם תקיפות מילוליות והשמצות שגדולי דור וחכמים כתבו כנגד חכמים וגדולי דור שהעלו דעות נוגדות. הם קראו אחד לשני בשמות, לעגו והגחיכו או הזדעזעו עד עמקי קולמוסם על פסקי הלכה, על פירושים, על הבנה אחרת. זה היה שיעור מעניין, מאוד מעניין. הרב ידע שזה יהיה שיעור מעניין. אבל הוא לא רצה להראות לנו קבוצה של גדולי דור שמתגוששים ומעליבים אחד את השני. הייתה לו מטרה אחרת.

אחד מהדברים שמפחיד להתעסק עמם, באופן שאינו אנונימי, זה רבנים. ואם יש לי מה לומר, משהו אמיתי ולא סתם דבר שהופץ כי איזה כתב בור ועורך פופוליסט הביא לדפוס, אז אעשה זו בצורה עקיפה. נחשים ועקרבים, יכולת מחילה או לא. סוגיה של היררכיה על פני אנרכיה.
מעמד שעדיין יש לו את הכבוד הראוי ויכולת לומר את המילה האחרונה - או לפחות משהו קרוב, בינתיים. והכבוד, אם לא למישהו ספציפי אז לרעיון.

כלפי חוץ, כלפי פנים

כלפי חוץ העולם הרבני, והרבנים, עטופים בהילת כבוד. אם מתקרבים פנימה מגלים שההילה מתעמעמת וישנם אירועים מחלישי הילה. דברים קטנים כמו עיסוק בכבוד ויוקרה וגם דברים גדולים. לפעמים כל כך גדולים שהם כבר גולשים החוצה.
כשרב משמיץ רב אחר, כשרב גדול עושה זאת, עולות לפחות שתי אפשרויות ושאלה.
אפשרות א': הרב אמר דבר נכון.
אפשרות ב': הרב אמר דבר שאינו נכון.
שאלה: מדוע אמר זאת הרב (האם היה זה לאחר בירור או ישיבה עם הרב השני לדיון מעמיק)?

כיום הנטייה למבוכה מדברי הרב הגדול, וביטול הדברים על ידי האשמת שמשים. ייתכן וזה נכון, ייתכן גם שלא. ייתכן גם שהמציאות התקשורתית והפוליטית (גם זו שלנו) עוטפת באור חיובי דמויות מסוימות לעומת אחרות ומטפחת דעת קהל כזו, או אחרת. כלומר, ההחלטה מי מהרבנים צודק מגיעה לידי עמי הארץ. עם ישראל מצביע ברגליים, כמו שלעיתים רואים בהלכה. פשוטי העם, הציבור הכללי. ואלו שלמעלה צופים ומרחרחים אחר פיטפוטי הציבור.

שמרנים, פלורליסטים ומי שמפעיל את הראש

הציבור הכללי המגוון מתחלק כמו תמיד בין (1.) חושבים שהם מבינים ובין (2.) המודעים לחוסר הבנתם בסוגיות טריות, ולכך שהם צריכים ללמוד. אי אלו החושבים שהם מבינים בכל דבר ללא הקדשת זמן ללימוד ובירור לרוב יגיעו למסקנה המבוססת על הנורמה הטרנדית. שמרנים ישמיעו את הדעה שהשמרן הסביר יאמר. פלורליסטים יחוו דעות שישקפו את דעת הפלורליסט הסביר. זה פותר דילמות, לא לחשוב מידי. שהפלורליסט חס וחלילה לא ישמע כבעל דעות נציות, שהשמרן לא יפתיע בחוסר שמרנות. ומי שמודע לצורך בלימוד הסוגיה אשר התעתדה על פתחי מסכינו כנראה יקדיש זמן לחקור.

לחקור סוגיה חדשה. לקרוא היסטוריה של דמות חדשה. לנסות להבין את מקור הטענה החדשה. לחפש דעות נוגדות ולהבין את שורש המחלוקת. הלימוד הישיבתי מביא לידי חקירה ודרישה, שקילה וטריה. הלימוד האקדמי מלמד לבקר ולאתר חורים לוגיים או דמגוגיה שרק מצטלמת יפה. [שניהם מפתחים את אותם החלקים למעשה, אך יש שיתעקשו לבדל].

המיטיבים עצמם

על פני השטח, כל גוף ישתדל להציג עצמו בצורה מיטבית. טקסטים עמומים ועיצוב מוקפד. הרבה תמונות אווירה וחיוכים נעימים. הטקסטים נערכו עשרות פעמים אפילו שמעטים בלבד טורחים לקרוא. העיצוב עבר ליטוש. ומתוך מאות תמונות נבחרו בודדות. אלו שבהן אף אחד לא עוצם עיניים או מעניק מבט משועמם, נוזף, רוטן.

קוראים-מרפרפים לעולם לא יבחינו בשקרים ותרמיות, בצבעים המחפים על מכות ישנות. מי שאינו מתאמץ להביט מעבר למסך, מי שלא נכווה, לעולם לא יראה את המתרחש מעבר לקלעים. הוא יטה לסמוך, כי זה כתוב, כי התמונה יפה, כי הייתה עליהם כתבה חיובית.

רמזים ישנם תמיד, ולעיתים ברמת האינטואיציה. אם נתעניין מספיק, ובמיוחד בעידן האינטרנט, אנו עשויים לגלות מסמכים ופרסומים מסקרנים. קולות נוגדים שה'מיטיבים-עצמם' כמובן לא השמיעו, הפרכות מביכות. פרסומים פנימיים שאינן לציבור הרחב - אך גלשו החוצה בעידן חיפוש הPDFים. 

השיח הפנימי בכל גוף וממסד אינו גלוי ולרוב צפון במכוון. השיח החיצוני, בכל כלי תקשורת, מונחה מטרה. עצלנים ותמימי מחשבה ממילא לא יחשפו למידע שהיה משנה את דעתם הראשונית. לעומת זאת, אלו שאך מעט יחקרו מילות מפתח במנועי חיפוש, בויקיפדיה, ויקדישו זמן לקריאה - יישלטו במידת מה בדעתם.


(הפוסט הזה מקדים לפוסט הנוגע בסוגיה שהעסיקה אותי בעת האחרונה).