הרב הסביר, והאופי הישראלי הלא-אחיד

נתנאל קראוס, י"ב בחשון תשע"ד,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
לפעמים, ולא לפעמים רחוקות, עולה ביקורת מול רבנים שהם יוצאי דופן. למה הם לא יכולים להיות כמו כולם. שמרגישים צורך לחדש או לפרוץ דרך. שהם קצת שונים מכולם. לבוש, הנהגות, קביעות מסוימות. להגיד שבמבה ברכתה אדמה. לגזור חליפה ולחייבה בציצית. החל מדברים הנכללים בפן הלכתי נטול מתקוממים לכזה שיש לו כמה.

האמת שהדמויות בתלמוד  כל כך מגוונות, ושם אלו רק אמוראים ותנאים. מעט קדימה, קמעא אחורה. יש את מי ששאל שאלות טרחניות, ואולי רק בשביל לבדר חכם דיכאוני. יש צמדים שנהגו לתווכח בינם לבין עצמם באופן עקבי. יש שודדים אימתניים שחזרו בתשובה. חכמים שהדהימו ביופים. חכמים מכוערים. חכמים שעשו דברים שאחרים הרימו עליהם גבה. שאמרו דברים שלא היינו מצפים מחכמים. וגם כאלו שהתחרטו על דברים שעשו. רבנים עשירים ועניים. עם מיני מצבי רוח שונים. 

הרב הסביר

כשכבר מתחילים לשים לב לסגנונות השונים קולטים ש'וואלה', זה די מגניב. מגניב במובן של אופי, ואופי מעניין.
אוקיי מה הסיפור, די הגיוני שאם יש כל כך הרבה דמויות אז כל דמות מביאה עימה ערך מוסף שלא מתבטא רק בתשומת לב, תובנות ופדנטיה הילכתית. האמנם?
האם לא מצוייר בראשינו דמות של הרב הסביר. איך הוא צריך להיראות ומה הוא צריך להגיד. למה היינו מצפים ממנו שיתייחס. שיש מן שטנץ רבני וככה צריך להיות. להיראות אותו דבר. לשמור על אחידות, כולנו, לא רק רבנים. שאין מקום לפרט, למאמין הבודד.

והנה יש לנו אומה עם אופי. מנהיגים שמביאים, כל אחד, מן תוספת מעניינת, הנובעת מהיכנשהו. שאנחנו לא אותו השטנץ, שיש אופנות, סלנג ותנועה. וכל השוני הזה מאוגד סביב דבר יחיד שמאחד אותנו כמו דבק. גם כשאנחנו נפרדים וסערות דוחפות אותנו לממש כל מיני דימיונות שווא, מושכות אותנו מאותה נקודה נעלה של אושר ואהבה ומשמעות.

מה שמעלה את המחשבה, שהשוני עצמו בעל ערך.
וכנראה שבגבול הטעם הטוב..
ופה בעצם התחילה המחלוקת ממנה פתחנו.