ו' בטבת תשע"ד, 09/12/2013

סדר, זר פרחים, פילוסופים ואלוהים


מדוע יש לקנות בשוק פרחים תחילה. מילה נוספת על רווקים.  תהליך התשלום היעיל במסעדה. וכיצד מתמודדים עם פילוסופים המתעקשים על קיומה של יישות אינסופית מושלמת.

בדרך אל השוק מביטים שוב ברשימת הקניות וממפים מפה מחשבתית. חישוב מסלול יעיל יותר, הן מבחינת נתיבי תנועה מהירים, והן מבחינת מעיכות או נפיצות או רגישות המצרכים. שוק מחנה יהודה הינו שוק מורכב ובמיוחד בשעות השיא, למשל: יום שישי. המציאות החברתית כופה על זוגות צעירים ורווקים את מועד הקניות ליום שישי. וזאת מפני שבשעות ליל חמישי המאוחרות ושעות שישי של בוקר מפנימים המוני רווקים שאף אחד לא יזמין אותם לשבת מגניבה בתל-אביב או בגולן. ובעצם, השבת הם שוב תקועים בדירתם ופפף... שום תוכנית מדהימה אינה באופק. אז מתקשרים לחבורה הקבועה ושואלים איש את חברו אם זה מכבר הסתדרו על ארוחה. ומה אפשר להביא, איפה, מתי, מי מגיע, וכמה מגיעים. ואולי בכל זאת, כניסיון אחרון, אם בא להם ככה לאלתר איזה שבת איפשהו. טוב לא משנה, אני בא. שוב איפה זה? טוב נתראה בבית כנסת. ועל כן יום שישי בשוק הוא די עמוס. 
בל נשכח את התיירים המהווים מכשול פתאומי כאשר הינך עוקב אחר דמות מתהלכת - שפתאום - ללא סיבה - ככה סתם - נעמדים בו במקום. ואז מרימים מצלמה גבוה מעל הקהל. קליק, קליק. קליק. ויש עוד כמה אשר מבחינה טקטית מהווים נתון חשוב וכו' וכו'.


רשימת קניות. סדר מהותי גם בה, אחרת תשַכח שוב הפטרוזיליה..
 
רכישת הפרחים, בשל מעיכותם וסירבולם, נדחית לבסוף. קודם מתחילים עם ירקות, ואז לסופרמרקט בשביל חלב, ומשם למאפיה המועדפת (נקיה, החלות עטופות בניילון נצמד ובמרחק מה מידם של קונים ברירנים). אז פרחים ולבסוף יין ושני בקבוקי שתיה בחנות הסיטונאית וסופלה לקינוח. שתיה וסופלה נדחו לסוף בשל קירבתם לנקודת היציאה.
ובכן, זו טעות איומה. ראשית עליך לקנות פרחים. נכון, זה לא הגיוני. נכון, זה מסרבל. נכון, אבל לא נכון. כשאתה הולך בשעות השיא בשוק הרי ממילא תפגוש בחבריך מגלגלים עגלות-שוק-רטרו או מפגינים את נחת רוחם בישיבה סתמית מול קואסטר ובירה דלה או קפה בקרטון. כך תפגין אתה את היותך בחור רומנטי. וזה עובד. 

תהליך תשלום במסעדה, וממש בקצרה - לדעתכם, מהו התסריט העדיף?
א. הגעה למסעדה, הזמנה, המתנה, אכילה, הזמנת חשבון, המתנה לאיסוף החשבון, מתן עודף, עזיבת המסעדה. 
ב. הגעה למסעדה, הזמנה + הזמנת חשבון, המתנה, אכילה + (איסוף החשבון + קבלת העודף), עזיבת המסעדה. 
כלומר פעולה חיובית ומהנה ולאחריה פעולה מכבידה ומתסכלת - גרף ההנאה יורד. או להפך - כאשר גרף ההנאה מרקיע. תו גבוה. 

סדר הדברים הינו עניין מהותי ותחת מניפולציות נכונות מסוגל לרומם חיים וסיטואציות באשר הן. מה בא קודם. מה כדאי שיבוא קודם. מהן היתרונות לקידומו של א' על פני ב'. 


שוק מחנה יהודה, הכניסה לשוק הסגור מצד רח' אגריפס.
עוד 4 באסטות מימין תמצאו מאפיה עם מארזים של שישיית סופלה. 


דיקארט ושפינוזה, שני פילוסופים ידועים, רצו להתחיל מאפס. שניה, קודם כל הם למדו את קודמיהם, ואז מתוך חוסר סיפוק ותסכול מן הידע של קודמיהם, החליטו השניים להרוס ולשבר (או פשוט להתעלם מ..) הכל ולהתחיל לבנות את משנתם הפילוסופית מאפס. 
דיקארט שאל עצמו במה הוא יכול להיות בטוח. וכך מתחיל בקיומו הוא ומשם להכרחיות הוכחת קיום האל ואז קיומו של העולם. לגבי קיום העולם הוא אינו בטוח, הוא קצת נתקע בהוכחת קיומם של אחרים (סוליפסיזם, שזה מעין תסמונת המופע של טרומן כזה..) - כלומר, לפחות באופן ודאי מבחינתו. 
שפינוזה עושה מסלול דומה אך משנה את הסדר. מתחיל קודם בהוכחת קיומו של אל ורק אז עובר להוכיח בצורה גיאומטרית שהוא עצמו קיים. אם זה ככה ואם זה ככה אז בוודאי שזה ככה. 4 יחידות כזה, ככה ככה. 
 
כאשר אלו המאמינים באי קיומו של אל (איתיאיסטים) צריכים להתמודד עם הישות הקוסמית ששפינוזה ודיקארט מוכיחים את קיומה, הם מכריזים שמדובר במשהו אחר ממה שאתם חושבים עליו - זה לא מה שאתם חושבים - כי הפילוסופים דנן חיו בתקופה בה היו חייבים להודות בקיומו של אל, אחרת תמצא עצמך לפחות במעצר בית. אך עם זאת, כשקצת קוראים בכתבים של הפילוסופים המוקדמים שמנסים לבסס את הפילוסופיה מחדש ולנפנף את אריסטו כלא רלוונטי - ולא רק בפרשנויות - מוצאים דמויות מאוד חשובות שמסכימות על איזושהי יישות אינסופית מושלמת המהווה עבורינו דגם של שלמות. אחרת מהיכן נובעת תחושת המוגבלות - שאין לנו מספיק כח או חכמה - לעומת מה. שיש לנו דגם מסתורי מושלם שאליו אנו שואפים. וכך נמשכים לתחושה שיש לאן! 

אם כן, לשם השוואה מהירה:
דיקארט: אלוהים ועולם (דואליזם) - אל הינו טרנסצדנטי (המינוח הקשה לביטוי שמופיע הרבה בכתבי הרב סולוביצ'יק) - כלומר מחוץ לעולם.
שפינוזה: אלוהים וטבע חד הוא (אימננטי). 
לוק: כמו דיקארט לגבי מציאות אלוהים (דואליזם) - ההבדל הוא שלוק אמפריציסט (לומד על העולם מתוך ניסיון מדעי) ודיקארט רציונליסט (לומד על העולם מתוך השכל/היגיון).


ירדן מוסקט או גולן מוסקטו תמיד יעשו את העבודה. 

לוק בהחלט מחשב מחדש אך מבלי לצאת נגד המסורת הפילוסופית בעזות מצח כמו דיקארט הצעיר (מבחינה כרונולוגית לוק הושפע מדיקארט). שהרי דיקארט מעוניין להרוס הכל בכדי לגלות את האמת. הפילוסוף הצרפתי מחליט שלא לסמוך כלל על כל מה שנאמר לו - כי לך תדע על מי לסמוך. אך אז דיקארט עושה דבר תמוה...
דיקארט, באופן מאוד אישי, ללא כל אותה שיטה גיאומטרית של ככה-וככה-אז-ככה, מחליט להשאיר לעצמו דברים. האיש שמחליט לבטל את הכל. משאיר לעצמו מילים בלטינית וצורפתית. וגיאומטריה, מתוך הנחה שהיא חייבת להיות אמיתית... ואיך ללכת. ואיך לאכול. ופתאום הוא מצליח לחשוב על אל שמיימי ואינסופי. והנה האיש שרצה לבטל את הכל, שומר לא מעט מידע, ולא מרכיב יותר מידי דברים מחדש. הוא בסך הכל מפרק פאזל ורוצה לבנות אותו מחדש. ייתכן ופילוסופים קודמים פשוט גיחכו, "נו שויין, ממש חוכם גדול, הרס את הכל כביכול, בונה יסודות חדשים לכאורה". ואולי דיקארט לא באמת התכוון לכך בדווקא ואלו שוב היו עיתונאים, או/ו אנשים שאוהבים לעשות רעש כמו עיתונאים, שהרגישו שחסר מעט דרמה בצ'ולנט הפילוסופי. 

הרבה פעמים יש המעוניינים להציג לראווה סתירה בין מדע לאמונה באל. ואז אתה פוגש גדולי פילוסופים כגון דיקארט ושפינוזה הרציונליסטים ולוק האמפיריציסט שדווקא אלוהים מסתדר להם סבבה - ולא רק מסתדר סבבה - אלא בעל חשיבות מהותית עבורם. וזוכי פרס נובל דתיים ומאמינים. ושוב, לכולנו יצא לשמוע על כך, במידה כזו או אחרת.

עדיין, מעשה ההרס הזה, והדמויות הללו מעניינות מאוד. 
1. הביקורת כלפי המסורת וחוסר היכולת להסתדר בלעדיה.
2. הטרחה להוכיח קיום של ישות קוסמית. מודל של שלימות.
3. הרצון להרוס מן היסוד ולבנות הכל מחדש, טוב יותר, ממש כמו אלוהים.