כשהכלב הטיפש של הדמוקרטיה לא מפסיק לנבוח

נתנאל קראוס, כ' בטבת תשע"ד,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7
מייקל מור, פילמאי דוקומנטרי מוכר, החתום על ארסנל סרטים לא פשוט. יש שיכנוהו 'דמגוג' אך האיש יודע, בדרכיו שלו, להצביע ולחפור עמוק לתוך חוליי החברה האמריקאית. לפני מספר שנים מור צילם סרט בשם ״באולינג לקולומביין״. הוא פותח במקרה בו שני תיכוניסטים נכנסו עם רובים ורימונים לבית ספרם, ירו במורים ותלמידים ואז ירו בעצמם. מייקל מור שואל "למה זה קורה". תרבות? זמינות? האם מפני שמוכרים נשק בארה"ב. האם בגלל הסרטים בהוליווד. האם בגלל תעשיית הנשק והמלחמות הרבות בהן מעורבת ארה"ב. הוא מתחיל במלאכה האהובה עליו - השוואות למודלים בעלי נתונים זהים ואלימינציה. בדרך מתבררים דברים מפתיעים. לאט לאט, רואים כיצד מור עושה שימוש במקרה הספציפי כדי לצאת ולהצביע על אשמה שלכתחילה קשה לקבל אותה, עם כל כמה שהיא הגיונית וסבירה לכאורה. אצבע רוטטת מכעס מכוונת לתקשורת, וההבנה רק מתעצמת במעבר מהיר נוסף על הסרט. התקשורת אשמה בחולי החברה האמריקאית. הדבר מתרחש בשל העובדה שהצריכה התקשורתית אכן משפיעה עלינו. אמירה כה בסיסית - שבמובן מסוים כולנו אכן מקבלים - אך הבעיה היא שעמוק בפנים אנו נותנים לנו קרדיט ומחשיבים עצמנו למקרה מיוחד. עלינו זה לא משפיע עד כדי כך. אז לא, זה משפיע. כל הגללים החדשותיים שיש בטלוויזיה שורטים אותנו חברתית ברמה שהיא כמעט בלתי נתפשת. 


עטיפת הדי.וי.די. 

השריטה היא בלתי נתפשת משום שאנחנו חושבים שהיא איננה, אבל היא כן, וגם אם זה לא נעים לך, אז שוב - כן. וגם אם תחשוב שיש לך חסינות אז מהר לשכוח מן הרעיון. המסרים כה עוטפים שזה משפיע גם עליך. כמו נגיף. כמו סרט זומבים. רק באמיתי ובחדות. פחדים וכעס. חששנות וחשד. אי אמון ותיעוב. קנאה וצרות עין. לימוד חובה, ביקורת שלילית. ציניות. 

כלב השמירה של הדמוקרטיה

באקדמיה מאפיינים את העיתונאות במיני דימויים. אחד מן הדימויים הוא "כלב השמירה של הדמוקרטיה". וזה נכון. הציבור מיודע על מחדלים באמצעות מדית התקשורת. עיתונים, רדיו, טלוויזיה ובשנים האחרונות גם מדיה אינטרנטית כמו פייסבוק, וואטסאפ ותפוצות מייל - לרוב ללא בעלי בית ועורכים בעלי אג'נדה. המון מקרים חשובים נחשפו בתקשורת. ביקורת שעלתה וקיבלה את העוצמה שלה בשל התפוצה העצומה שמביאה לשינוי תפיסה או תשומת לב של דעת הקהל. 

אם כן, כשהתקשורת עולה על בעיה, מביאה אותה לידיעת הציבור ובשל לחץ ציבורי הבעיה זוכה לטיפול - זה טוב. אך מה אם אין בעיה והתקשורת יוצרת בעיות - מנפחת עכברי מעבדה למימדי פיל. ממירה דיונות נמיביות להרי קלימנג'ארו, משבי רוח לטוויסטרים. מה קורה כשהכלב האמון על הדמוקרטיה משתגע ולא מפסיק לנבוח. פוליצר (מו"ל שעל שמו פרס פוליצר לעיתונאות) אמר בזמנו שאנשים אוהבים לקרוא על פשע, בינו-לבינה ושערוריות. וכך, הוא כבעלים של עיתון, הורה על עובדיו לכתוב. אגב, העיתונים שלו זכו להצלחה. 


ווף ווף ווף ווף ווף ווף ווף ווף וווווף. ווף ווף. ווף.
 
מה קורה כשכלב השמירה הדמוקרטי מתחרפן ולא חדל מלנבוח. האו האו האו. מחדל, שחיתות, טראומה. האו האו האו!. חמושים. פושעים. רוצחים. האו האו!!! בלאגן פה, שם, בכל העולם. אחד הנתונים המעניינים שמייקל מור מביא בסרט שלו הוא שלמרות שהפשע במדינה מסוימת בארה"ב ירד ב20%, נפח החדשות העוסקות בפשע עלה ב600%! (שזה פי מלאאא) - כלומר, בעקבות צפיה בחדשות, תפחד מאוד בביתך למרות שהסביבה בטוחה מבעבר. החיים שלך דבש - אבל מבחינתך? תהיה מסכן, אומלל, עני, נרדף, על סף כליון. ויותר מבעבר.

סופת השלג האוקראינית

קשה לחפש אשמים. תיקנו אותי ואמרו שדווקא קל לחפש אשמים. ובכן, קל "לחפש" אשמים כשצועקים לכל הכיוונים אבל קשה "לחפש ולמצוא" את האחראי הסופי. מי שיורה לעשות את הפעולה הנצרכת - ואז שרשרת הפעולה מתחילה לרוץ, או לחילופין, שהוא לא אומר דבר ואז גם לא נעשה דבר.


נהג תוכל להגביר את המזגן... (נתקע בדרך וצילם: ארי כץ)

לנבוח, לא כי זה פותר. כי זה מוכר. בסוף הכל שאלה של רייטינג ושטחי פרסום. ביזנס. כסף. וכשמדובר ביכולות פיסיקאליות הרי שהערכים מפנים מקומם בפני תירוצים שונים ומשונים. כל זאת על מנת לאפשר את המשך העסקים.

ובהקשר לנקודה סופית זו, הרצאה מעניינת מבית TED: "האם כסף הופך אותך לנבזה"
תנחשו מה... מסתבר שכן.