להלחם על אושר

נתנאל קראוס, כ"ד בניסן תשע"ד,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הנלחמים על מיני דברים. פרמידת הצרכים של מאסלו. החיים כלולאה מתמשכת של קיום. וילדים כציין דרך לחיים בעולם אידיאלי.  

יש שנלחמים על אדמה, כסף, כבוד וכו' וכל זה מפני שכבר יש להם מים ואוכל וחמצן וכל מה שמאסלו הגדיר כמהותי. כך שרובנו שואפים לאותה הפסגה, פחות או יותר, צעד אחר צעד, שלב אחר שלב. אוויר מרגיש לנו יותר חשוב מצמא, וצמא יותר מאוכל, ואוכל יותר מרכוש. 

אבל כשכבר נלחמים על דברים אז יש מה שמהותי לקיומנו ויש מה שמהותי לאמונתנו או עבודתנו ויש כך כל מיני דברים שונים שמהותיים לקיומם של דברים אחרים שבתורם הם גם כן מהותיים לקיומם של דברים נוספים וחוזר שנו ושנו. כך הם פני הדברים. כשלא חושבים מידי - הקיום בלולאה המתמשכת נראה טבעי לחלוטין. אוכלים כדי שיהיה לנו כח לעבוד ועובדים כדי שיהיה לנו מה לאכול. נכון שלא כולם עובדים ולא כולם אוכלים, ישנם גם יוצאי דופן מסוגים שונים אך ככלל, כפי שציינו, כך הם פני הדברים.


פרמידת הצרכים על פי מאסלו. 

על כל פנים גם אם נקח מישהו שקל להצביע עליו - כזה הנלחם עבור, נאמר, אידיאלים - מי שמוכן לעשות הרבה ואף להקריב עבור אותם אידיאלים את החופש האישי שלו ולפעמים גם את של אחרים (עבור טובת הכלל כפי שהוא תופסה, כמובן).
ואף על אידיאלים שכולנו נסכים לגבם, או לפחות נמחל בקלות על מעשים שנעשו בעקבותיהם, כמו למשל השחתה או ביזוי איזה סמל. לא משנה ממש מה. 

הנקודה היא שיש אנשים שעושים את כל אותם דברים שבמעלה פרמידת הצרכים מתוך כעס. אנשים שפועלים למען חפציהם מתוך רצון עז לממשם, ועושים זאת בליווי רגשות שליליים. 
אף אם מדובר באידיאלים וגם מצוות ואפשר גם מסירות נפש, עדיין, כל מה שהם עושים מלווה בהצדקה מתמשכת ותמידית שבאה לחפות על כעס ומרירות, על אש יוקדת ורוח נקמה. אף אחד לא שורף חפץ מתוך שמחה ואף אחד לא שובר מתוך חדווה. אף אחד לא נוקם מתוך גיל וצהלה או/ו ששון. או צועק, או מקלל או מקלקל או ממלמל בשצף וזעם. 
בדרך כלל, מן הסתם, אלו התפרצויות שעלולות לנבוע מתסכול ושות'. יצרים שראוי, אך קשה מידי, לאפקם.
וכך זה בכל מעגל חברתי, בין אם חברים או משפחה או עבודה או קהילה רחבה. יחד עם כל ההתנגשויות שבני אדם חווים ולומדים עליהם בשיעור אזרחות, כמו "זכויות מתנגשות" ושכאלה.   

צריך להלחם על האושר. 
לא להכנע ליצרים, לשים לב אם לאחרונה לא חייכת מספיק, בוודאי בהשוואה לפעם, אז כשרק ראית שטויות נעות על מסך והיה לך חיוך מטופש מרוח על הפנים. כשהיינו פחות עייפים. כשעדיין לא לקחנו את החיים כל כך ברצינות.  


נראה משעשע, אך פחות משעשע כשיש ארנק ונייד בכיס, וצריך להפגש עם מישהו בקרוב. 

טוב שיש ילדים קטנים מסביב. כאלו ששוכחים מהר. שיכולים ליפול, להבהל, לבכות, ולרוץ הלאה בקריאות שמחה, וכל זה בתוך פחות מחצי דקה. צוציקים קטנים שמתרוצצים מסביב ומהווים תזכורת טובה לצורה שבה, בעולם אידיאלי, צריך לחיות.
ועכשיו, זה לא כזה פשוט. לא פשוט לעשות מתוך שמחה את כל מה שמוטל עלינו. להתנגד מתוך שמחה. לשלם מתוך שמחה. לדאוג מתוך שמחה. ולהלחם.
להלחם על האושר.