למה אני בעד לקצץ את תקציב הישיבות

משה למפרט, ז' באייר תשע"ד,

ישיבה, אילוסטרציה
ישיבה, אילוסטרציה
צילום: פלאש 90
כשבאים לתקוף את תופעת האברכים מן הפן הכלכלי שלה יש בעיה: מייד יקומו עלינו כל מיני אנשים ובלי מחשבה יצרחו בקול גדול: "כבוד התורה".
תקראו בסבלנות, תנשכו את השפתיים, ותקראו עד הסוף. סבלנות.
 
ישיבה חרדית פלאש 90
 
סבי זצ"ל למד במתיבתא של וורשה. בערך בגיל 21 קיבל יורה יורה ידין ידין ופנה לחפש עבודה במקצועו התורני (ומשלא מצא, הגיע ל"הכשרה" של אגודת ישראל ומשם לראשון לציון, כך ניצלו חייהם בהמשך מהחיה הנאצית). התופעה של אברכים שמקדישים את חייהם אך ורק ללימוד היא דבר חדש יחסית, כמהלך שנועד לשקם את עולם התורה המזרח-ארופאי שחרב בשואה.
אם בתחילה רק אנשים שהתאימו (או שחשבו את עצמם מתאימים) ללימוד מעמיק פנו לאפיק הזה, ובהמשך מצאו עבודה במקצוע התורני, הרי שבשנים האחרונות המגזר החרדי מופנה כולו (לפחות ברמת ההגדרה) לחיים שיש בהם תורה בלבד, וגם במגזר הציוני התופעה צוברת תאוצה.
 
בעולם התורה האברכי ישנם כמה כללים כלכליים בסיסיים, הראשי שבהם הנו תשלום מלגה קבועה ואחידה, כשמיעוטה מתקציב מדינת ישראל והשאר על ידי תרומות.
בתרומות אני לא מתכנן לגעת. זכותו של יהודי לתרום לאן שליבו חפץ, וכך ראוי. בעולם הישיבות ישנו ענף "ייצוא" משגשג של דברי תורה תמורת מטבע חוץ שהשפעתו הכלכלית גדולה משמעותית לעומת ייצוא מוצרים בערך דומה (שהרי אין צורך לייבא שום דבר עבור "ייצוא" דברי תורה לתורמים מחו"ל).
נתחיל מהתקציב הדל יחסית שמקוצץ עוד ועוד, ותרומתו האמיתית למוסדות נמוכה משנדמה. כמו בכל גוף נתמך, מאחר ולישיבות ולכוללים יש עניין לנפח את מספר התלמידים אצלם, מדינת ישראל צריכה לבזבז את כספי המיסים שלנו על מפקחים שמגיעים לבית המדרש במפתיע והורסים את סדרי הלימוד, כמו גם מבזבזים את תקציבי המוסדות על "מומחים" לענייני רגולציה. עלותם של האחרונים נכללת ב"תקציב הישיבות הסחטני" שהרי המוסדות עצמם מממנים אותם מהתקציב הממשלתי, אולם כל קשר בין תורה ותפילה לעלויות הנלוות האלו מקרי בהחלט.
השיטה מגדירה תקציב "לפי ראש", כלומר אין עניין למערכת "לפטר" אברך כושל שרמת לימודיו נמוכה או העוסק בבטלה המביאה לידי שיעמום, או כדבריו של הרב חיים אמסלם (PDF), "מאז ומעולם הייתי עד לקיומם של בטלנים בקרב ציבור האברכים, אך בעבר נטיתי לראות זאת כבעיה נקודתית ולא רחבת היקף... אולם עם הזמן שמתי לב יותר ויותר שאין מדובר בעניין פרטני-נקודתי, אלא במספרים הולכים וגדלים, שמחייבים אותי להכיר בעובדה שיש משהו מעוות בבסיסה של השיטה".
בנוסף, השיטה מאפשרת מימון של כתות חריגות ומעוותות, שבמצב נורמלי פשוט לא היו מתקיימות כלכלית.
 
בישיבות הציוניות המצב יותר טוב בגלל הסינון הטבעי, אבל גם שם (ועל כך העידו כמה אברכים איתם שוחחתי, בכמה הקשרים שונים) - ישנה תופעה של אנשים (אמנם בעיקר רווקים) שנשארים בישיבה "מכח האינרציה" פשוט כי העולם בחוץ מפחיד מדי.

בנוסף אפשר להעיר כי בעולם החרדי חששו כל השנים מהתערבות המדינה בתכנים בעקבות התקציב, מה שנגלה לעין למשל בפרשת ישיבת "עוד יוסף חי". גם תלמידי הישיבה הזו, שמשרד החינוך מסרב לממן אותה משיקולים פוליטיים בעוד הם משלמים מיסים כרגיל,  מסרבים להבין את עומק העיוות שבשיטה.
 
על מנת לממן את התקציב הדל ואת עלויות התיווך שלו יש צורך לגבות מיסים, ומיסים אלו נגבים כמובן גם מלומדי התורה בעצמם (בעיקר מע"מ, כמו גם המיסים על נדל"ן) שבתורם מתקשים להתקיים מהמלגה הדלה שלהם שבערך שליש ממנה חוזר חזרה כמיסים.
 
סופר סת"ם פלאש 90
 
 
ירידת השכר של מקצועות הקודש.
 
בעיה נוספת וחמורה לא פחות היא מה שקורה למקצועות הקודש או המשיקים להם.
בעולם הכלכלי חלים באופן בסיסי חוקי ההצע והביקוש. כאשר יש עודף במוצר, מחירו יורד. כללים אלו חלים גם על לומדי התורה.
לאור העובדה שבעולם החרדי לא מלמדים לימודי חול, הרי שבכל שנה נפלטת (או לא) לשוק כמות גדולה של אנשים בעלי ידע תורני מקיף יותר או פחות. הללו "עטים" על המקצועות הדורשים ידע תורני, וכפועל יוצא מורידים את השכר לסביבות המינימום. שכרו של משגיח כשרות (עבודה פיזית קשה במטבח) או מגיד שיעור יורד פלאים כשהבוס שלו יודע שיש עוד אלפים כמוהו בחוץ, בדומה למה שקורה בעולם עריכת הדין.
המשמעות: לומדי תורה שיוצאים לשוק העבודה נשארים בעוני, מה שמפחית עוד את הכדאיות הכלכלית של תלמיד חכם רציני לצאת ולהועיל.
נספח נוסף של התופעה הזו הם הקרבות הפוליטיים המכוערים ומחללי השם על מינויים תורניים המקבלים שכר ראוי מתוקף תפקידם, כמו רבני ערים ויישובים ואפילו רבנים צבאיים (בש"ס בעבר פסלו את מועמדותו של הרב אביחי רונצקי לרבנות פתח תקווה על הסף, מאחר ומנע קידומם של רבנים צבאיים ש"סניקים והעדיף בוגרי יחידות קרביות).
 

לכאורה הפיתרון הקל היה להצטרף למקהלה שתומכת בביטול "תקציבי הבטלנים מהישיבות".
פה יש לנו בעיה בסיסית: קשה מאוד לתמוך בקיצוץ תקציבי הישיבות בשעה שבה כל המערכת מעוותת מיסודה (תקציב כל הישיבות הגבוהות החרדיות הוא בערך כמו תקציבה הבזבזני של רשות השידור).
הצורף הוא כמובן ביטול כל התקציבים הרלוונטיים, הן לישיבות (עם כל הצער), אבל בעיקר ל"תרבות" ולתאטראות בתל אביב, ולסרטים השמאלניים שתקציבם עולה עשרות מונים על זה של לומדי התורה. 
הכסף שישאר בידי האזרחים ישמש גם למימון הישיבות, רק בלי עלות התיווך השלטוני היקר והמשחית. יבחר האזרח באיזו ישיבה לתמוך ואם מישהו מעוניין לשלם לבטלנים כדי ש"ילמדו", זה עניינו.
לומדי התורה שישארו יוכלו לחיות ברמת חיים סבירה יותר, ועובדי המנגנון יחפשו עבודה אחרת...