הצדקת הטרור של פרנץ פנון

נתנאל קראוס, כ"ו באייר תשע"ד,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

מדוע לקרוא לעצמך "מתיישב" זו חרפה. פרנץ פנון על מאמציו של האדם השחור בעולמו של האדם הלבן. סיור קצר במזרח ירושלים. ועל ארץ אחת ששני עמים מחשיבים למולדת. 

מה משותף ל"החזית לשחרור מוזמביק" בקולוניה הפורטוגלית של מוזמביק, תנועות ערביות מהפכניות שונות, הצבא הרפובליקני האירי בבלפסט, "הפנתרים השחורים" בארצות הברית ומנהיגים מהפכניים בולטים כדוגמת צ'ה גווארה, מלקולם אקס וסטיב ביקו? 
הם הושפעו מאוד מפרנץ פנון.

אם גם אתם תקראו קצת מדבריו של פרנץ פנון בוודאי שגם אתם תושפעו (למשל: פרק 1 בספרו "עור שחור מסכות לבנות"). האיש העלה על נס את המאבק האנטי-קולוניאלי, והתעסק הרבה במציאות הכפולה או אף המשולשת של שחורי עור החיים בעולם הנשלט בידי האדם הלבן. מצד אחד תרבותם, מצד שני תרבות האדם הלבן, ומצד שלישי המציאות בה האדם השחור שמנסה לאמץ את תרבות האדם הלבן בעוד האדם הלבן אינו רואה בו שווה.

פנון כותב ומעמיד בצורה חדה, כועסת ומרירה את המשוואה של "יליד מול מתיישב". ואחרי שאתה קורא את פנון אתה חושב על כמה טיפשים אנחנו, הקוראים לעצמנו "מתיישבים", עושים שימוש במילה הנרדפת לקולוניאליסטים - מתיישבים זרים. כאילו אין לנו שום קשר לאדמה זו..


המהפכה הצרפתית.
ההשתלטות על הבסטיליה ב-14 ביולי 1789. ציורו של ז'אן-פייר הואל, 1789.


שנינו פוסעים במזרח ירושלים, בולטים באי נוחות בנוף הערבי. שלטים ערביים, שפמים עבים וסנטרים לא מגולחים. חנויות צעצועים ומזון, חנות תכשיטים גדולה שפונה לרחוב סולטן סולימן ועל חלון הראווה מלווה כיתוב ערבי תמונה של זוג אסייתי בבגדי חתן וכלה, קצת מוזר. רכבי יוקרה עם לוחיות זיהוי ירדניות לצד רכבי טרנטה, נצמדים בחניות כפולות אל המדרכה הצרה - העמוסה ממילא ברוכלים. אנשים גולשים באטיות אל הכביש. תיירות שעשו טעות בחיפוש אחר מלון זול צועדות מהר עם תיקים מלפנים. פרנץ פנון עדיין בתיק, טרי, פרק מן הספר שלו יושב לצד מאמר הפרשנות שפורט את דעותיו על טרור. פתאום אתה שואל את עצמך אם אתה נרתע או מפחד או שניהם יחד - מהם, ערביי מזרח העיר ובכלל. ומי הם בשבילך? האם לפי המשוואה של פנון הם ה"ילידים" או ה"זרים", האם הם שייכים לכאן או לא. כי יש את מה שמכתיבה המציאות ויש את מה שמעידה ההיסטוריה. ויש את מה שכל בעל דעה פוליטית שונה אומר.

בחלק האחורי של האוטובוס, שלושה בני נוער ערבים, סליחה, בני מיעוטים (בכל זאת תקשורת..) שרים בערבית שירים גסים, בקול. מצליח להבין כמה מילים וגם כמה קללות מיותרות ואת השאר היה אפשר לקשר בין פרצי הצחוק הרועמים והצעקות - כל זאת בנסיעה קצרה משיעור פרשת שבוע במרכז בגין לכיוון מרכז העיר, לתחנת המשביר שבצמוד למדרחוב בן יהודה. בני-המיעוטים-הערבים (הידעתם שגם חרדים נקראים בני מיעוטים?) שרו ככל הנראה כדי להרגיש חזקים, שולטים, לא מפחדים מאף אחד, כמו גם נערים יהודים התואמים לסטריאוטיפ הערס, רק בערבית.  כל היושבים באוטובוס היו בשקט, מבליחים פה ושם מבטים. הם שרו כשהשאר הביטו בהם בגועל. מעניין אם הנערים הרגישו שנגעלים מהם, מן הסתם גם חוששים, אך לא כמו מפושעים אלא כמו מבני מיעוטים. כשהם מתנהגים כך באוטובוס, ורואים בהם כנחותים.

השמאל לועג לישראלים, שלא מסוגלים לקרוא ספרים המצביעים עליהם ככובשים קולוניאליסטים, למשל ספריו של פרנץ פנון. אך השמאל כל כך עיוור שהוא לא מבין שכאן, בטרטוריה הקטנה הנוכחית, הבעיה הרבה יותר מורכבת. כאן אין משוואה של יליד מול מתיישב אלא של שני צדדים התופסים עצמם כילידים. אנו איננו כובשים קולוניאליסטים, איננו זרים.


מלטה. שלטים נגד הבריטים ובעד עצמאות.

שני ילדים רבים על צעצוע אחד, יבוא מבוגר אחראי ויחתוך את הצעצוע לשני חצאים וכעת שני הילדים ישנאו האחד את השני ויאשימו את האחר בהרס הצעצוע, ושלאחר יש את החצי שהוא גם שלו. יבוא מבוגר אחראי שני וייפס את השניים וישדלם בכח לחלוק באופן שווה את הצעצוע השלם והמחלוקת נותרה בעינה, כפויה ולא מתקבלת, זמנית.

מה קורה כאשר המחלוקת היא בין שווים, בין מבוגרים אחראיים. כשהאחרים יעדיפו את הנייטרליות על פני הגררות לויכוח לא להם. אזי כל צד ישתדל לגרור את הנייטרלים לצידו, ללחוץ לקיר את מי שמעדיף לא לצדד, לכפות עליו לפצות פה. 

כך במציאות של אמת יחסית. הצד המנצח הוא זה שיכתוב את ההיסטוריה. ואת האמת המפחידה הזו כל צד יודע, גם מי שרוצה להתכחש לכך וגם מי שיש לו אלוקים. אולי בגלל זה יהודים כל כך חזקים. אנו לכל הפחות אף פעם לא מרגישים לבד. לנו תמיד יש אלוקים כמבוגר אחראי.

המסקנה הדחופה והמתבקשת היא שאנו חייבים לקרוא לעצמנו בשם אחר, לגנוז את מושג "המתיישב" או "המתנחל" ולקרוא לעצמנו ילידי המקום, עם ישראל השב לארצו, גואלי אדמתנו, לא משנה מה.


שער טיטוס, רומא. 
תבליט המתאר תהלוכת ניצחון - שבויים מממלכת יהודה נושאים כלים מכלי בית המקדש.


קשה לקרוא את פנון, אדם שגדל בחסות הקולוניה הצרפתית, שהתחנך והשכיל, ואז עושה שימוש באותם מילים גבוהות שלמד עם אותם כושרים מנטאליים שרכש ויוצא כנגד התרבות הדורסנית שמבזה את תרבותם של התושבים הילידים בכל אותן קולוניות, אפילו בעיני עצמם. לאחר הקריאה במרירותו של פנון, תופסים באופן שונה מהותית את כל אותם מדינות שעכשיו מטיפות מוסר לאחרים, עכשיו, לאחר ששלחו את ידיהן במקומות לא להן, השתמשו במשאבים וכופפו תרבויות שונות מהן. פנון לא מעריך את התרבות הצרפתית. הוא קרא לנטוש אותה, לשוב לתרבות המקורית. מעניין, כל כך לא מוכר, מפגשים כאלו תמיד גורמים לך להעריך את האקדמיה. ואם כבר מזכירים את האקדמיה, היא מאוד ביקורתית כלפי פנון, ואוהבת להזכיר את גנדי, כל אימת שפנון מהווה גושפנקא לטרור.

דבר אחרון ומאוד מעניין, פנון לא קורא לחזרה מלאה למקורות אלא מדגיש שיש לקבל את ההכרח ליצור אדם חדש. שילוב של המקור וההשפעה הקולוניאליסטית. כנראה שגם במקומנו, שאיפתם של מיעוטים לשמר את שלהם בלבד אינה אפשרית. דבר שקשה מאוד לקבל ולהכיל על עצמנו אנו, כיהודים.

+ ויקיפדיה: פרנץ פנון.
+ כדאי לקרוא: פרק ראשון מתוך הספר "עור שחור מסכות לבנות / פרנץ פנון".