רב חרדי, בחור ישיבה והשמצה בענייני צבא

נתנאל קראוס, ט' בחשון תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

פוסע ביפו, קצת עייף, אחרי יום ארוך של בהייה במסך והמתנה ממושכת לחידוש הרב-קו. עושה את הדרך מהתחנה המרכזית לכיוון הקפה החם שמחכה בבית, בנחלאות. בינתיים מתכרבל בפליז, החורף הגיע מוקדם לירושלים. חולף על פני "בית רשות השידור", על ספסל עץ עירוני ישובים שניים, עם כיפות קטיפה שחורות, רב מרצה לצעיר על כך ש"בצבא לא עושים כלום - רק יושבים רגל על רגל ולעומת זאת..". 
חושב לעצור, חושב לגשת ולהגיד לבחור שזה לא נכון, שממש ברגע זה, כשהם יושבים ומדברים בנחת בקור הירושלמי - שומרים עליהם אלפי חיילים. שהמשוואה היא לא לינארית אלא יותר כמו ביצה ותרנגולת. שאנו פה בגלל שני הדברים, לימוד תורה וצבא, וגם גלידה ועוד מלא דברים נוספים שלא בהכרח קשורים לאידיאלים אלא גם להנאות קטנות שעושות את השהות בארץ לכיפית ומשמעותית כאחד. 

בכל אופן, בלי לגלוש מן העיקר. רציתי, אם אפשר, להציע מן מחשבה היפוטתית: אם כעת כל לומדי התורה יפסיקו ממלאכתם צריך ממש להאמין חזק כדי לצפות לקריסת העולם אך במידה והצבא ישבות מעניין אם הם היו מסתתרים בבית המדרש או מהדרים בהמלטות נועזת יותר... 
חשבתי לומר שבצבא לא מלמדים לשים רגל על רגל אלא שזו מציאות בה מתמודד לראשונה האדם הצעיר במסגרת שאינה צמודה כמו ישיבה קטנה או תיכון. שאם אתה מאלו ששמים רגל על רגל הרי שגם אחרי הישיבה עוד שנים רבות תשים רגל על רגל בפיצריות מול משחקי כדורגל או אחרי יום עבודה מתיש.
רציתי להגיד עוד כמה דברים.


הספסל. בית רשות השידור, רחוב יפו, ירושלים. צילום: Zivya

ממשיך, לא עוצר. משאיר לעצמי את הנאום החוצב. לא אדבר בפני הרב, עדיף שלא לחנך אנשים ככה באמצע הרחוב. אם אין בדו-השיח חיוך ושיתוף הוא כנראה יפול על אוזניים בררניות במקרה הרע והתעלמות מנומסת במקרה הטוב, אולי קצת זלזול.
ובעצם, הרב יושב, מקדיש מזמנו לבחור והשניים עוסקים בצבא. הרב טורח לצאת כנגד המציאות הצבאית בה נערים שלא התחנכו לעשייה ויעילות מוצאים כר רך לחוסר מעש. טוב, התייחסותו החלקית צודקת בחלקיותה. הנער שומע כיצד הרב מדבר על הצבא, כנגד, מסביר לו מדוע לא. כשמבוגר, רב או לא רב, מסביר לנער למה לא, טבעי שהנער ישאל לפחות בינו לבין עצמו - למה כן. נערים מרגישים שלא סומכים עליהם כאשר משדלים אותם להמנע מלהתמודד. אז הם מורדים, בין אם במחשבה ובין אם, לעיתים נדירות, בפועל. נו.. פחד היא תכונה שמבוגרים משרישים בצעירים בקלות יחסית.   

נזכר פתאום בימי הסליחות לפני חודשים מעטים, בתמונה מעניינת בכותל. ברקע חיילים בסיורי סליחות שרים מי שמאמין, אנשים נדחקים, חסידים, חרדים, חרדים עם נשקים. ואז, ברגע שמסכם את המציאות הנוכחית - חסיד קטן שבוהה בסקרנות בבחור חרדי עם חליפה ונשק אישי.  
העולם החרדי השתנה. רבנים מקבלים טלפונים מהורים השואלים על כשרותם של מוסדות אקדמיים עם מסלולים לחרדים. כשאדם שואל רב אם מותר - הרב מבין את רצון השואל, הרצון להיתר. השיטה החרדית לא נכשלה, היא עובדת בסך הכל, אך ככל שיש יותר משפחות שההורים נאלצים לעבוד קשה או אף לקבץ נדבות כנראה שהילדים, לכשיגדלו, יבחרו בדרך יעילה יותר. יותר ויותר חרדים מתגייסים ומשתלבים בשוק העבודה. בנות חרדיות מעדיפות מהנדס ירא שמיים שלומד תורה על פני אברך ירא שמיים עם קצבה. זו פרקטיקה טהורה.  

השינוי כבר התחיל מזמן, עם התעלמות גורפת מכל העסקנים. השינוי נמשך בזכות הסבלניים שממתנים את הצייקנים והצעקנים שדורשים נקמה רוחנית או משהו. המציאות לא נקבעת דווקא על ידי מנהיגים, פעמים שהמציאות מכתיבה למנהיגים. גזירה אינה נגזרת משום שהציבור לא יכול לעמוד בה אלא כי הוא לא יעמוד לה. הוא יתגייס, הוא יעבוד והוא ילמד תורה. והוא גם יהנה מגלידה טובה. 

כך שהמשכתי לכיוון השוק. דווקא שמח שיצא להאזין לשיחה. במאפייה בדיוק הוציאו את הנגלה האחרונה מהתנור.  שתי שקיות התמלאו באדים מחמש עשרה לחמניות טריות בעשר שקל. בבית חיכה לי מרק עגבניות חם עם שקדי מרק.