נפלאות האמונה, התבונה ועל ביקורת המקרא

נתנאל קראוס, ט' בכסלו תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

הגשם ליווה אותנו אל בית הכנסת בערב שבת. טפטוף קל, דק, אפילו טיפה עוקצני, כזה שמכה בקצה האף ובקודקוד הקרחת. אמרו שתהיה סערה מאוחר יותר ואנו קיבלנו על עצמנו את הקור והרטיבות שיהיו מנת חלקנו בסוף הארוחה, בשובנו חזרה לביתנו החדש בשכונת קטמון הירושלמית. מן הקטמונים לקטמון, מרחק של כחצי שעת הליכה, אולי מעט יותר, על פי הנורמות הירושלמיות מרחק שכזה נכלל בקטגוריית הלגיטימי, גם בגשם. לפני מנחה, כשהגבאי תמרן בין עברית לאנגלית בין המתפללים שטפטפו פנימה, המארח סידר את עלוני השבת בערימות נפרדות ואני הופתעתי מהעושר העלוני שמגיע לבית הכנסת הקטן. קטן אך מאורגן. אפשר להבחין בבתי הכנסת של קהילות בהם הגיל הממוצע מתאזן על פי מציאותו של מדף יוצא דופן בקרבת הסידורים - מדף ספרי הילדים. תפילה שקטה, קרליבכית. הגבאי מחלק ממתקים, ילדים מסתובבים עם ספרים. חשוך והגשם התחזק. רב בית הכנסת דיבר בקושי על אסון טרי, על גאולה וקשיים. ילדים קטנים ישבו על הרצפה ודפדפו בספרים בזמן שהמשכנו לערבית. ילדה קטנה קראה בספר אדום ורחב, מסתכלת על התמונות הצבעוניות ומעבירה דף. אחיה, כמעט בן גילה, רצה פתאום דווקא את אותו הספר ומשך בכח את הספר מידה. אחרי מאבק קצר רכן מעליהם האב והרים את הילדה שרגע לפני כן מחאה בקול. הספר נשמט מידה ובזמן שהאב המשיך עם הילדה לכניסת בית הכנסת, הרים אחיה את הספר וצחקק ברשעות על נצחונו המתוק. פותח את הספר הרחב ומעביר דף. הי הי הי.


עננים פלאפיים (Fluffy).

עכשיו כבר צהרי שבת. אתמול בערב לא ירד גשם כשחזרנו הביתה, מלבד טפטופים קלים לסירוגין. עכשיו אנחנו אחרי ארוחת שבת, חלק נפרדו וחלק הצטרפו לקינוח. הבנות בפנים ואני והוא יושבים במרפסת, משלימים פערים ומתעלמים מהרוח. ענפי הצמרות מתנדנדים, משירים עלים לרחוב בו בחורים חוזרים בלי בקבוקי יין מארוחות שבת, מרימים מבט אל השניים שיושבים במרפסת וצוחקים על דברים שחברים צוחקים עליהם כשהבנות בפנים ולא שומעות. שקית מרחפת על הכביש. היא עוצרת ואז עושה סיבוב, גוררת קצת עלים וענף שבור. השקית מתרוממת ברוח ואז מתרוממת עוד קצת, היא צונחת, עוצרת, נעה, מחליקה על גגו של רכב. שקית היא שקית. אין מידי אבחנות, אין לה יותר מידי השפעה. ולמרות שאפשר להסתכל עליה בהרבה מובנים בדרך כלל נניח שמדובר בשקית סתמית ונמשיך הלאה, נתעלם. לא נתפלא מהאוירודינמיות, מהקלות. לא נחשוב על אקולוגיה, לא נחשוב על הסיפור שלה: איפה נוצרה, כמה יבשות עברה, מה היא הכילה וכמה. אם יש לה חור קטן משפיץ של איזה מוצר צריכה. מהמרפסת הייתה תצפית מעולה על השקית, על העלים הירוקים-צהובים שמעטרים את הכביש, על הענפים הערומים שמתנדנדים ברוחות החזקות. עננים פאזיים ופלאפיים נעים מעלינו. מעל לשקית, הכביש והעלים. נעים צפונה במהירות, הרחק מקטמון, הרחק מהמרפסת, הרחק מקצת יותר מתריסר חברים שעיטרו שולחן רחב בפינוקים לכבוד שבת. העננים ממשיכים הלאה, חולפים ומשתנים בצורניות מדהימה שבשבילי היא בדרך כלל סתם עננים. 

דברי תורה על שולחן שבת זה נעים. במיוחד עם סופלה חם, עוגיות ותה, ורוח חזקה ששורקת הההוווווווו ההוואאאה. בחור שעושה מה שבחורים בקטמון עושים - מנסים להשיק איזה אפליקציה עם חברים - נענה לומר איזה דבר. מדגיש את הפן האתי בברכת יצחק ליעקב, את התרגיל. נו.. וקצת קשה לו, וכאילו שנדמה שכל האמצעים מקדשים את המטרה, ומתבל בביקורת קלילה. ובקיצור מקסים. בשולי הדיון שהתפתח חבר נוסף ניסה שוב ושוב לבודד את סיטואציית הברכה מכל הקשר ולהצביע על הפסול במעשה. כן נכון-נכון, אך בכל אופן, בוא נניח לשניה לכל הדברים האחרים, לקונטקסט הרחב, להשלכות הרות הגורל, אפילו לאמת הידועה לצופה מן הצד. תסכים איתי שהנה, באותה שניה וחצי, באותו הרגע בדיוק בו יעקב אומר שאנוכי (ו)עשיו הוא בכורך - הוא עשה משהו פסול. עכשיו זה כבר המקסים השני. ובהמשך לדברים חשבתי שאם נבודד במילה מקסים את ההברה ״מק״ ואת ההברה ״סים״ אז תסכים איתי שכבר יש פה בדיוק באותו הרגע מק וסים. ונתעלם לרגע שההברות יחד מנסות להעביר איזו הבחנה צינית שלא קשורה כלל לשתי התמכרויות שונות. ויתרתי. בחרתי להתרכז בסופלה. סוף לה. לההה. ממש טעים. בצורה כולשהי דווקא זה התאים להברות.

ביקורת. בוא נסתכל על יעקב ונודה שקשה להתמודד עם רגעים מסוימים וש-היי, בסך הכל הוא בן אדם. שבסך הכל הוא כתוב בתורה, שבסך הכל היא מלאה בסיפורים והוראות על בסך הכל אירועים היסטוריים בסך הכוליים. אז אפשר לבקר ואפשר לבודד מעשים ולנתק אותם מההקשר. שקית היא שקית. עננים הם עננים. ילדה שעושה רעש בבית הכנסת היא ילדה שעושה רעש בבית הכנסת. בוא נקח אותה הצידה ונתעלם מאחיה שצוחק ברשעות מהוסה.  לבודד זה להישיר מבט אתה מבין, זה ממש להסתכל רק על דברים מסוימים את רואה, ותתעלמו לרגע מכל השאר, מכל ההקשרים, הסיבות והמסובבים. מכל מה שמעניק משמעות לרגעים בהם דמויות פועלות ונבחן הכל כאילו מדובר בחלל ריק, ואקום. כמו עורכים שמכינים דקה מראיון של מחצית השעה. ואחרי כל ה״בסך הכוליים״ והבידודים לא נעצור לתהות על הקלות בה אפשר לבקר כל. מיחסים זאת, כמובן, לתרבות שלנו שמניחה שהכל ניתן לביקורת, שהכל בספק עד שהוא מוכח מעבר לכל ספק. אך למה לעבוד קשה. שבת עכשיו, ויש סופלה.


פלייסטיישן. ותודה למדע.

לרגע נדמה כאילו מתמעטים האנשים המסוגלים להניח שהתורה נצחית ומנקודה זו בואו נתמודד עם הסיטואציה. מבחינת הנורמה החברתית במגזר הדתי אף אחד לא יאמר "רגע מי אמר לך שהתורה נצחית" מבלי שהוא יקוטלג בתחום האפור שזולג מן המגזר החוצה. אך קל מאוד להביט במבט מיקרו ולומר שהינה בדיוק פה נעשה משהו לא בסדר. אמת, אפשר לבחון את כל הקונטקסט מסביב אך עזוב שניה את הקונטקסט, הנה פה ספציפית זה לא בסדר, זה שקר, זו רמאות. הנה, אתה רואה אף אחד לא מושלם. אל תאמין למה שהגננת אמרה לך, תפתח את העיניים אחי. תסתכל מבעד למשקפי הביקורת כמוני ותטיל ספק בהכל, בסוף גם אתה תחשוב שכל העולם לא יציב, רעוע, אה וגם שאין אמת. הכי טוב לאמץ את השיטה האקדמית, את ראייתם העדכנית של דלי האמונה. ואל פחד מדכאון וכאלה, בשביל זה יש היום קואצ׳רים שמדברים מהר ובהתלהבות וגם כל מיני טיפות אלטרנטיביות שסינתזו בשביל להוציא אנרגיות לא טובות ולתקתק לך את הסינפסות. אל תהיי מיושן, טוב. פשוט תקבל את הדעה המגניבה, הקלה לעיכול, שמותירה רושם, המתלווה בכל מיני תארים מרשימים.

יכול להיות שיש בנו איזה רצון כמוס לגמד את הדמויות הגדולות, בדיוק כמו שיש לנו רצון כמוס להפוך לפלאי פלאים אנשים רגילים. מצד אחד אנו לוגיים, מצד שני מעריצים ללא הבחנה. מקבלים אושר עילאי רק מהתייחסות של זמר פופולארי עם מגבת על הכתף ומסתכלים על דמויות שכתובות בתורה כאילו הם עוקפים אותנו בתור בדואר.
 

נחזור אחורה, לערב שבת. אחרי בית הכנסת עלינו לדירה קטנה לאכול. הגשם ירד בחוץ ובפנים היה חם ונעים. חתולה לבנה עם כתמים עצומים של אפור נרדמה על הספה. השיחה גלשה לכמות הלימון במרק וללחמי מחמצת. שבענו לאט, מקשקשים. יש זמן, עוד מוקדם, שעון חורף. כולנו אנשים ריאלים עם תארים כאלו ואחרים. כל אחד מתחום שונה לחלוטין. חלקנו בתחום הרפואה והשיחה גלשה למדע, עובדות, קצת סטטיסטיקה והרבה אטימות אנושית שמשפיעה על כושר מחשבה. על כך שהאקדמיה פוסלת מהר מידי דברים חדשים, יוזמות של בודדים, ואפילו דברים שמוכיחים את עצמם בשטח. תמיד יש פורצי דרך, פורצי חומות של אטימות ממסדית, פורצי אגו של מחזיקי עמדה כגון פרופ'ים ודוק'ים. וואי, באגס באני ידע לתפוס דברים בפרופורציה, להרים גבה כשצריך, לחייך חיוך נסתר מעל לגזר. 


סרטון המותיר את הרושם שיש דברים שאנו רואים אך מתקשים להבין.

קשה לנו לחפש אלטרנטיבות, לערער על כל מי שאחוז ניכר ממומחיותו הוא לדבר בבטחון, אך ישנם קשיים שגורמים לנו להבין שלפעמים כל אלו שמחזיקים בתשובות - מחזיקים לפעמים גם בבלונים מלאי אוויר. שלעיתים הם אומרים שאין מה לעשות מתוך בורות ולא מתוך ידע. שהם מסתירים או מתעלמים מדברים רק בגלל שהם לא מבינים אותם. סיפרו לי על אנשים שיש להם כוחות בידיים שהם מרפאים ושזה עובד. ראיתי פעמיים, במו עיניי, מופע היפנוזה על אנשים שאני מכיר, וזה היה הזוי לחלוטין. תורות עתיקות של צ'אקרות, ואפשר עוד להמשיך.
אישית אינני מסוגל להגיד שיעקב שיקר גם אם באותה נקודה ספציפית נראה שזה בדיוק מה שהוא עשה. אני לא מסוגל להגיד שדויד חטא גם אם באותה נקודה ספציפית נראה שזה בדיוק מה שהוא עשה. אני לא מסוגל לדמיין את אלוקים, או מלאך, מדבר עם אברהם. ולפעמים זה נראה לי מאוד מוזר, כי זה מאוד מוזר. המציאות שלנו היא ריאלית. טכנולוגיה ומכשירים וחומר. כל דבר אפשר לבדוק, רק מה שהוכיח עצמו - ראוי להאמין לו. אך מה עושים עם כוחות ריפוי ואנרגיות של אנשים. מה עושים כשרופאים ואנשי מדע מתעלמים מפתרונות אלטרנטיביים שכן עובדים.

הרבה אנו מסוגלים לראות ואפילו להסביר אך אנו עדיין לא מבינים. לא, אנחנו לא מבינים. כך שאנחנו ממש לא בעמדה של לבקר. האמונה בתורה כנצחית, האמונה בחכמי ישראל, דורשת יותר ענווה מצדקנות, וכמה שיותר להתרחק מן האגו.