דיברתי עם ערביה ועל "תופעת" הערבית המדוברת

נתנאל קראוס, א' בטבת תשע"ה,

לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

עוד מעט תהיה כתבה בעיתון או ז'ורנל על תופעה חדשה. שיותר ויותר צעירים לומדים ערבית מדוברת. רק במסיבת חנוכה האחרונה היינו שלושה שלומדים באותו קורס בימים שונים. ועוד חברה בקורס נפרד ועוד חבר שלומד בקורס מעט יותר מתקדם. ואחת החליטה שגם היא רוצה. צחקתי שזו תופעה ובטח תהיה כתבה על כך, אולי אשלח לכמה עיתונאים מגזריים שיצא להכיר, למרות שהתופעה כלל לא מגזרית, אולי אזורית. אולי גם יראיינו אותנו ונתלבש יפה ונצא להצטלם בשוק הערבי כאילו שאנחנו יודעים קצת יותר מ"מה נשמע" ו"איפה גר ז'ורז' המנהל". זה יהיה מצחיק. זה יהיה פיל עיתונאי. למרות שבעצם כבר עכשיו זה יותר מעכבר, ובטח מזבוב. באמת שיותר ויותר לומדים, פה בבירה, כשהערבית כה מצויה. באוטובוס, ברחוב, בשוק, בסופר, בכל מקום בעצם. כמו רוסית, כמו צרפתית בנתניה, ובשכונות מסוימות גם כמו יידיש. כמובן שלא רק בירושלים, זה רק שמיקומי הנוכחי בבירת קודשנו. בפועל ישנם קורסים קטנטנים, עצמאיים ואיכותיים בכל רחבי הארץ. ויש מילון דיגיטלי שמתוחזק על ידי מתנדבים וגם קורס אינטרנטי שלא-מורים מפתחים. משרד החינוך.. לפניך. 

אז קצת אחרי שיעור חמישי דיברתי עם ערביה באוטובוס. לא דיסקסנו באיזה נושא כבד ולא ניסינו לעשות שלום או לחשוב על הסכסוך ומי יותר צודק. באותו הרגע, כשעמדנו מחוץ לאוטובוס, עניין אותה יותר אם הקו מגיע לדואר ישראל. היא שאלה במבטא כבד "דואר ישראל" את האיש שלידה, איש 'קרית משה-אי' שכזה, עם זקן סמיך קצר וכיפה סרוגה עם דוגמא של פעם מהספרים של הכיפות שמזכירים קשקושים תחומים בריבועים מתוך שיעמום במהלך שיעורי מתמטיקה. הוא לא הבין את העברית במבטא הערבי. שאלתי אם "יעני פוסט" (כאילו דואר, באנגלית) והיא אמרה ש"אייווה" אז אמרתי "אייווה" בחזרה. 

באוטובוס פגשתי אדם חשוב, הוא ישב מלפנים והתיישבתי לידו. התחלנו לקשקש על מה שאנחנו מקשקשים בדרך כלל, על היומיום, ואוטובוסים, על המדפסת, ולפעמים גם על סיפורים חדשים. היא חזרה מפנים האוטובוס והתיישבה בזוג הכסאות שלצידי. נערה רזה, קטנה, כהה, מכוסה כולה בשחור. נשענת קדימה, מנסה לראות היכן היא נמצאת. קצת אחרי שהאדם החשוב ירד עם שקיות לכיוון ביתו, היא שואלת את הנהג אם זה הדואר. אני אומר לה ש"מוּש הוּן" (לא כאן) וגם "בַּעֵד" (אחרי). והיא מבינה. אז היא אומרת כמה דברים, וכמחצית מהם מובנים. בקרבת היעד, כשהאוטובוס התקרב לתחנה אני מצביע - "הוּנַאכּ גַ'מבּ פוקס" (שם ליד פוקס) - על החנות בפינת הרחוב. היא שואלת אם אני מבין ערבית ואני עונה "שְוַויִה" (קצת). כשירדנו מהאוטובוס רציתי לחתום את השיחה לפי הספר ולומר "מַע אַסְ-סַלַמִה" (שלום) אך היא מיהרה לדרכה וחייכה בתודה. די טוב יחסית לשיחה ראשונה, כך שהייתי מרוצה. יותר נחמד מלבקש ממישהו לעבור שוב במכונת בידוק, יותר כמו לעצור ליד חקלאים לפנות בוקר ולשמוע את השיחה בינם לבין הגשש, כשהם מזמינים אותנו ל"קַהְוִה" (קפה) של בוקר. כשהסיטואציה אמנם מכילה את המתח, אך לא עוסקת בו. 


תעלם ותכלם. בין התלמידים אהוד מנור ובן דרור ימיני. 

התחלנו ללכת לקורס ממש לא מזמן. הגענו דרך חברה והגיעה עוד חברה. ויש שם עוד בחורה דתיה ועוד בחור דתי ואחד שהוא באמצע. בסך הכל אנחנו קצת יותר מעשרה באותו השיעור. קורס קצרצר למתחילים, ממש נחמד, מאוד ממוקד ויעיל. והמורה מגניבה. אמנם התחלתי, בעבר, ללמוד באופן עצמאי עם סדרת הספרים "לדבר ערבית" והתוכנית "תעלם ותכלם" אך אין מה להשוות לקבוצת לימוד. כשהמורה מכוונת להגייה נכונה, כשמתרגלים יחד ויש שיעורי בית. אפילו עשינו מסיבת חנוכה קטנה, ממש נחמד. כשהשיחה על כך עולה בין החברים, אז מסתבר שכולם תופסים קצת ערבית מפה ומשם. בנים מהצבא. אלו העובדים בתחומי הרפואה מהעבודה. יוצאי צפון אפריקה מהסבתא והסבא. והרבה היו רוצים לדעת יותר. 

אם מצליחים לשים את הפוליטיקה בצד, אם זה בכלל אפשרי, הרי שללמוד ערבית זה מעין חזרה לשורשה של העברית. כל מיני אותיות נחציות וגרוניות, עמוקות יותר או פחות. עי"ן וח'י"ת, וד'ל"ת, וג'ימ"ל. לדמיין רוכבים שנעים באיטיות על גמלים. נושאי מים מן הבאר וטפטופים מקצוות הדליים. אוהלים וכדים מחרס. פה בבירה שומעים אותה הרבה. בין המוכרים בשוק, בויכוחים מול חברות סלולאר שנעשים באוטובוסים. סתם כך ברחוב. בסופר. במסעדות. לא צריך ללכת רחוק ולדבר על שלום או קרבה או מיאוס או שנאה או כעס או למה מה-פתאום ללמוד ערבית מתוך צדקנות, או איך שמי ומי ירצו לקרוא לזה. בפועל גם ימנים וגם שמאלנים לומדים ערבית. ומתוך תפיסה ששפה היא כלי הרי שלהבין ערבית בארץ זה די בסיסי. בטח לקראת גיוס ובמילואים, ובוודאי בערים מעורבות. 

בקיצור, מומלץ.