איסור יציאה מא"י..טימון!
ראיתי משהו שאולי יעזור לך..=)-Rעות-
בס"ד
אני לא יודעת אם יהיה לך כוח לקרוא אבל אני חושבת שזה יענה לך פחות או יותר..קרדית לגוגל..=)
אסור יצאה מא"י
רבי חזקיהו מדיני רבה של חברון לפני כמאה שנה, כתב תשובה להתיר יציאה לחו"ל לקברי צדיקים, מפני שהיא מצוה רבה. על כך ענה לו הרב קוק את הדברים הבאים:
"ולעניות דעתי צריך עיון טובא. דנהי שמצינו בכלב שהשתטח על קברי אבות... אבל ודאי לענין מצוה היש פנים לומר דעל כל קברי הצדיקים שבעולם מצוה להשתטח, זה לא ניתן להאמר כלל, א"כ הלא רבו מאד קדושים וטהורים, ועיקר הקדושה של הצדיקים הראשונים, למי כל חמדת ישראל, הלא הוא באה"ק, ולמה לן לאהדורי דוקא על קברי חו"ל...ואיך יתכן לומר שתהי' מצוה לצאת עבור זה לחו"ל. "
תשובה זו מבטאת את הבעייתיות שיש ביציאה לחו"ל, אפילו למטרות חשובות כמו תפילה אצל קברי צדיקים. במאמר זה ננסה להבין את המקור ואת הגדרים לאיסור היציאה מהארץ, ואת המקרים שבהם ניתן לצאת.
א. מקור הדין וגדרו
"אמר רב ספרא כי הוו מפטרי רבנן להדדי בעכו הוו מפטרי משום דאסור לצאת מארץ ישראל" (גיטין עו
הראשונים דנו בשאלה מדוע אסור לצאת מא"י. הרמב"ן (מקור1) לומד את מצוות ישוב א"י מהפסוק "והורשתם את הארץ וישבתם בה" (במדבר לג) וכתב שזו מצות עשה לדורות לכל ואפילו בזמן הגלות. וכן בפרושו על התורה שם כתב: "יצוה אותם שישבו בארץ... שאסור לצאת ממנה". לפי זה, היוצא מן הארץ מבטל מצות עשה. וכך הובא גם בתשב"ץ (מקור2), וכך גם הביא הרב קוק בשו"ת משפט כהן (מקור 3). ולפי הבנה זו, הטעם שאסור לצאת הוא משום קדושתה העצמית של ארץ ישראל, בין אם אפשר לקיים בה מצות התלויות בארץ בין אם לאו.
לעומתם מובא בתוס' במסכת כתובות (מקור 4) דעת ר' חיים כהן שעכשיו אין מצוה לדור בא"י, "כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם". בפשטות שיטה זו סוברת שהיוצא מן הארץ לא מבטל מצוות עשה, אלא שמפקיע עצמו מן המצות התלויות בארץ, וכך גם מובא בספר ארץ חמדה. בשיטה זו אחז גם הרשב"ם (מקור 5) בפרושו על הגמ' במסכת ב"ב שאמרה "אין יוצאים מן הארץ לחו"ל אא"כ עמדו סאתיים בסלע". ומפרש הרשב"ם שאין יוצאים משום ש"מפקיע עצמו מן המצות". לפי הבנה זו, איסור היציאה אינו נובע משום קדושתה העצמית של ארץ ישראל, אלא מכך שמפקיע עצמו מן המצות התלויות בארץ.
שיטת הרמב"ם אינה ברורה. בספר המצות אין הוא מונה את המצות ישוב א"י בתרי"ג מצות, מאידך גיסא פוסק הרמב"ם מספר הלכות שמשתמע מהן שיש מצות ישוב א"י והיא קיימת בכל הזמנים. לדוג' "הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה" (שבת ו, יא).
היו מהאחרונים כבעל פאת השולחן והרשב"ש שהבינו שהרמב"ם סובר שמצות א"י היא מצוה מדרבנן הקיימת בכל הזמנים, וכך הובא בארץ חמדה (סימן ה אות ח). בעל מגילת אסתר סבור שלפי הרמב"ם מצות ישוב הארץ היא מהתורה כל עוד לא גלו מארצם, אמנם משגלו אין מצוה זו נוהגת כיון שנצטווינו שלא למרוד באומות ולא לעלות בחומה. שיטה זו מתאימה לשיטת ר' חיים כהן שהובאה בתוס' לעיל. שהיות ולא נוהגת בזה"ז מצות ישוב ארץ ישראל, הרי שאיסור היציאה לא נובע מביטול מצות העשה, אלא מכך שמפקיע עצמו מהמצות התלויות בארץ.
אך יש שיטה נוספת באחרונים, שלפי הרמב"ם מצות ישוב א"י היא מדאורייתא ונוהגת גם בזה"ז כפי שראינו לעיל בדעת הרמב"ן. אמנם לשיטתם יש להסביר מדוע הרמב"ם לא מנה מצוה זו? התשובות לכך רבות, אך נסתפק בהסברו של הרב קוק, שהרמב"ם לא מנה את ישיבת א"י במנין המצות משום שזו מצוה הכוללת את כל התורה והרמב"ם עצמו מנה בשורש הרביעי שאין מונים מצות כלליות. לפי הבנה זו, הרמב"ם יסבור כמו הרמב"ן, שאיסור היציאה מהארץ נובע מביטול מצות ישוב הארץ.
הרב ישראלי מציין שיש מספר נפק"מ אם איסור היציאה מהארץ נובע מקדושתה העצמית של א"י או מהפקעת המצות התלויות בארץ:
(א) כשאין אפשרות לקיים את המצות התלויות בארץ, כפי שמציין התוס' בכתובות.
(ב) יציאה זמנית - אם האיסור נובע מהפקעת המצוות, הרי שיש גם איסור ביציאה זמנית, אך אם האיסור הוא בהפקעת הקדושה העצמית, אין איסור לצאת באופן זמני ע"מ לחזור.
(ג) יש שמבארים שלפי הרשב"ם איסור היציאה הוא רק מדרבנן, היות והמצות התלויות בארץ הם מדרבנן (עיניים למשפט, ב"ב, צא). ואילו לשיטת הרמב"ן, תוקפו של האיסור הוא מדאורייתא.
(ד) היתר המכירה - הרידב"ז (בקונטרס השמיטה) טען כנגד היתר המכירה בשמיטה שמכירת הקרקע מפקיעה את הקרקע מקדושתה, ומבטלים בכך את מצות ישוב א"י. ואילו הרב קוק (מבוא לשבת הארץ סעיף טו; אגרות הראי"ה ח"ב אגרת תקנה; שו"ת משפט כהן ,סב) ענה לרידב"ז שבמכירת הקרקע לא מבטלים את מצות ישיבת א"י, היות והמצוה לא נובעת מהמצות התלויות בארץ, אלא מקדושתה העצמית כרמב"ן.
ב. יציאה קבועה ויציאה זמנית
הגמ' בע"ז (מקור 6) אומרת ש "הולכים ליריד של עכו"ם ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות... מפני שהוא כמציל מידם ואם היה כהן, מטמא בחו"ל לדון ולערער עמהם ...ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה...ר' יוסי אומר אפילו בזמן שמוצא ללמוד יטמא... אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי."
לכאורה עוסקת הסוגיא בטומאת ארץ העמים שאסורה לכהן ואולם גם הכהן מחויב בישוב א"י, וגם עליו חל האיסור, וא"כ כיצד התירה הגמ' בע"ז לרדת לחו"ל למצות מסוימות? ותרץ תוס' (מקור 7) שההיתר לצאת ע"מ לשאת אשה וללמוד תורה הוא דווקא אם כוונתו לחזור, אמנם עולה מהגמ' בכתובות (מקור 8) שיש איסור לצאת מהארץ לצורך נשיאת אשה, אך שם מדובר על יציאה קבועה.
לשיטת תוס', ההיתר לצאת מהארץ לצורך מצות חשובות הוא רק בירידה זמנית לעומת ירידה קבועה שאסורה לחלוטין. וכך גם סובר הרמב"ם לפי הכס"מ וראה לקמן.
הקשה הרב קוק (מקור 9), מנין שלישראל אסור לצאת מהארץ ליציאה זמנית? הרי הסוגיא בכתובות עוסקת ביציאה קבועה, ואילו הסוגיא בע"ז עוסקת בכהן, שמעבר לאיסור היציאה מהארץ יש לו גם איסור להטמא.
ותירץ הרב קוק שיתכן והמקור הוא מהסוגיא בקידושין (מקור 10) ששם אומרת הגמ': "שאל רב אסי את ר' יוחנן מהו לצאת מארץ ישראל לחו"ל אמר לו אסור...ולקראת אמא מהו? אמר לו איני יודע"
סוגיא זו תידון לקמן באריכות, ובכל אופן, נראה שאפילו לצורך יציאה זמנית לא התירו לצאת ולצורך כבוד הורים הסתפקו.
לאור האמור, יש מקום לברר האם המצות הנזכרות במסכת ע"ז - תלמוד תורה ונישואין, הם בדווקא, או שהן רק דוגמאות שמביאה הגמ'.
תוספות עצמו סבור שהמצוות המוזכרות בבריתא הן בדווקא. תלמוד תורה היא מצווה חשובה היות שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ולישא אשה משום שלא תוהו בראה, דהיינו קיום העולם (מקור 7).
בעל השאילתות סבור שמצות אלו הן מצוות קלות וכ"ש שאר מצות שהם חשובות (מקור 7).
העמק שאלה והרב קוק (מקור 9א) הסבירו את דברי בעל השאילתות, שכיון שאפשר לקיים מצוות תלמוד תורה ונשיאת אשה גם בא"י וגם בחו"ל יש הווא אמינא שלא ידחו את מצות ישוב א"י ובמובן זה נחשבות המצות כקלות.
ג. יציאה לצורך כיבוד אב ואם - ביאור הסוגיא במסכת קידושין
בגמ' במסכת קידושין (מקור 10) מספרת שכאשר רב אסי עלה לא"י, בשעה שראה שהוא לא מסוגל לקיים כלפי אמו את מצוות כיבוד אב ואם. וכאשר הוא שמע שאימו באה אחריו לא"י, רצה לצאת מא"י על מנת לקבל את פניה, והוא פנה לר' יוחנן ושאל אותו: " מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ?", ענה לו ר' יוחנן: "אסור". ושוב שאל אותו רב אסי: " לקראת אמא, מהו?" ועל כך ענה לו ר' יוחנן: "איני יודע". וממשיכה הגמ': "אתרח פורתא הדר אתא, אמר ליה: אסי, נתרצית לצאת? המקום יחזירך לשלום... אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, אמר: אי ידעי לא נפקי."
ויש לברר מדוע ר' יוחנן התלבט, האם ניתן להוכיח מהסיפור מהו הפסק במקרה זה?
א. רש"י מבאר שר' יוחנן הבין שרב אסי רוצה לחזור לבבל להיות שם עם אמו, ולכן התשובה של ר' יוחנן היתה: "המקום יחזירך לשלום", דהיינו - לבבל. ולפי זה, ר' יוחנן התלבט ואולי אף הכריע שעבור מצוות חשובות ככיבוד אב ואם ניתן לצאת מא"י לא רק באופן זמני, אלא אפילו באופן קבוע. ובהמשך לכך, יתכן שבאופן זמני יהיה מותר לצאת מא"י, אפילו שלא לצורך קיום מצוות אלו (וראה לקמן בשיטת המהרי"ט). מסקנה זו תהיה מנוגדת לשיטת התוס' במסכת ע"ז שמותר לצאת רק באופן זמני, ורק לקיום מצוות חשובות כתלמוד תורה ולישא אישה.
ב. ואמנם המהרש"א (מקור 11) כתב שלולי דברי רש"י היה מפרש שרב אסי שאל האם מותר לצאת באופן זמני כדי לראות את אמו, ותשובת ר"י היתה: "המקום יחזירך לשלום", דהיינו יחזירך לא"י לאחר שהייה זמנית בחו"ל (וכך גם הבין המהרי"ט בחידושיו לקידושין).
ג. בעל המנחת חינוך (מקור 12) באר שר"י התלבט האם פוסקים כתוס' או כשאילתות. כלומר, האם לצורך כיבוד או"א מותר לצאת מהארץ כשאילתות, או שאסור כתוס'. מיציאתו של רב אסי אומר המנ"ח שניתן להוכיח שנפסק כשאילתות.
ד. ניתן עוד לומר שר' יוחנן התלבט האם מצות כיבוד או"א נחשבת מצוה חשובה, ואף לשיטת התוס' יהיה מותר לצאת לחו"ל, שהרי ודאי גם לתוס' יש מצות חשובות נוספות כדוגמת פדיון שבויים שנקראת "מצוה רבה" ומוכרים ס"ת עבורה. ואכן התשב"ץ (מקור 13) והמבי"ט (מקור 14) נחלקו בשאלה האם כיבוד או"א נחשבת מצוה חשובה, על אף ששניהם סוברים כתוס'. לתשב"ץ מותר לצאת לצורך כיבוד או"א שהיא מצוה חשובה, ולמבי"ט אסור. המבי"ט למד את שיטתו משו"ת תרומת הדשן (מקור 15) שנשאל האם מותר לבן להמרות את אביו, וללכת ללמוד תורה. מוכיח תוה"ד שיכול הבן ללכת וללמוד תורה, מהסוגיא בעירובין (דף מז ע"א), ששם מצאנו שר' יוחנן פסק כר' יוסי שאפשר לצאת מא"י לצורך לימוד תורה, לעומת זאת ר"י הסתפק בסוגייתנו אם ניתן לצאת מהארץ לצורך כיבוד הורים. מכאן שת"ת דוחה מצות כיבוד הורים.
לשיטת תוס' בע"ז שרק עבור ת"ת ונשיאת אשה מותר לצאת מא"י, יש להבין כיצד רב אסי יצא לחו"ל? ייתכן ותוס' פרשו את הסוגיא כהבנת הרש"ש, שביאר שרב אסי לא יצא כלל מהארץ, ודבריו "אי ידעי לא נפקי" מוסבים על יציאתו מבבל. כלומר, אם היה יודע שאמו תצא אחריו לא היה יוצא לבבל. אמנם, ניתן להסביר את תוס' כדברי התשב"ץ שהובא לעיל, שמצות כיבוד או"א היא מצווה רבה.
ד. שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כותב (מקור 16):
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב..."
בהשקפה ראשונה, נראה שהרמב"ם פסק כגמ' בע"ז וכתוס' שם שמותר לרדת באופן זמני בלבד ורק עבור ת"ת ולישא אשה. אך לאור זאת לא ברור מדוע התיר לרדת לסחורה. אמנם לגבי סחורה מופיע מקור בירושלמי מסכת סנהדרין פרק י הלכה ח: "...וכן הוא אומר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד לישיבה אין את חוזר חוזר את לסחורה ולפרקמטיא..." אך בכל אופן צריך לברר מדוע סחורה שונה משאר מצות, שעבורה ניתן לצאת מא"י.
בהסבר שיטת הרמב"ם מצאנו מספר פרושים:
(א) הכס"מ על הרמב"ם (מקור 17), כתב שהרמב"ם פסק כתוס' שיציאה לחו"ל באופן קבוע נאסרה, ויציאה זמנית הותרה רק עבור נישואין ות"ת. כנראה שההסבר בדבריו הוא שהסחורה היא סניף של פיקוח נפש - פרנסתו של האדם, וכשם שלצורך פרנסה התירו להסתכן ולשוט בספינה וכדו', כך מותר לצאת לחו"ל. להבנה זו יוצא שלרמב"ם אסור לצאת לצורך כיבוד הורים, ורב אסי באמת לא יצא כהבנת הרש"ש, או שנאמר שכיבוד הורים נחשב כמצוה רבה כפי שהובא לעיל. כשיטת הכס"מ ברמב"ם הבינו גם המנ"ח והרב זצ"ל בשו"ת משפט כהן סימן קמז.
(ב) בעל ספר ארץ חמדה (חלק א סימן י) כותב שהרמב"ם סובר כשאילתות, שעבור כל מצוה מותר לצאת מהארץ, שהרי התיר גם לצאת עבור סחורה, אך רק באופן זמני. להבנה זו, הרמב"ם סבור שאיסור יציאה נובע ממצות ישוב הארץ, ולפיכך באופן זמני התיר שהרי לא פוגע בכך בישוב הארץ.
ה. המהרי"ט
המהרי"ט בחידושיו לכתובות (דף קי.) הביא את קושיית תוס' בע"ז ואת תרוצו לחילוק בין יציאה זמנית לקבועה (כפי שהובא לעיל). והקשה המהרי"ט מדוע מותר לצאת לחו"ל רק עבור ת"ת ונישואין, והרי מדובר ביציאה זמנית, ולכן גם עבור דבר רשות ולסחורה צריך להיות מותר. הנחת המוצא של המהרי"ט היא שאיסור היציאה לחו"ל נובע מקדושתה העצמית של א"י כדברי רמב"ן, ולפיכך סבר שביציאה זמנית אין פגיעה בקדושת הארץ.
לאור זאת, המהרי"ט תירץ באופן אחר את הסתירה שהעלה התוס'. לדעתו בכתובות מדובר שהיה ל"ההוא גברא" אשה ומשום מצוות יבום לא התירו לו להשתקע בחו"ל, שהרי מותר בחליצה. המהרי"ט מבין שגם בכתובות וגם בע"ז התירו לצורך מצוות חשובות להשתקע בחו"ל, ואמנם לצורך יבום לא התירו. לדעתו ביציאה זמנית מותר אפילו לדבר הרשות וכ"ש לדבר מצוה. את הגמ' בגיטין עו ע"ב שחכמים ליוו את חבריהם עד עכו הסביר כחומרא יתירא.
את ההתלבטות בגמ' קידושין של ר' יוחנן מסביר המהרי"ט שרב אסי היה כהן, והספק היה אם מותר לו להטמא בטומאה דרבנן משום כבוד אמו.
ו. ביאור הסוגיא במסכת מועד קטן
הגמ' במועד קטן דף יד ע"א עוסקת בגילוח במועד. המשנה אומרת: " ואלו מגלחין במועד: הבא ממדינת הים....". ובהמשך לכך אומרת הגמרא: "מתניתין דלא כרבי יהודה, דתניא, רבי יהודה אומר: הבא ממדינת הים - לא יגלח, מפני שיצא שלא ברשות. אמר רבא: לשוט - דברי הכל אסור, למזונות - דברי הכל מותר, לא נחלקו אלא להרויחא. מר מדמי ליה כלשוט, ומר מדמי ליה כלמזונות". (מקור 18)
הסביר רש"י (מקור 18) את דברי ר' יהודה "מפני שיצא שלא ברשות" שהואיל ולא יצא ברשות אחרים אלא ברצון עצמו לא אנוס הוא. לרש"י, אין מדובר על אדם שעבר על ההלכה ויצא שלא ברשות חכמים, אלא באדם שיצא ברצונו, ולא מאונס של אנשים אחרים. ולפרוש זה, הסוגיא קשורה גם לאדם היוצא ממקום למקום בחו"ל ואין לה קשר לאיסור יציאה מא"י.
הרא"ש (מקור 19) כתב שהראב"ד פירש שהמחלוקת של ר' יהודה וחכמים היא ביוצא לחו"ל. לדעת הראב"ד "שלא ברשות" פרושו יציאה מא"י לחו"ל שלא ברשות חכמים, כלומר באיסור. הרא"ש לומד את שיטת הראב"ד מהירושלמי (מקור 20):
"תני בשם רבי יודה הבא ממדינת הים אסור לו לגלח רבי יודה כדעתיה דרבי יודה אמר אסור לפרש לים הגדול מעתה כהן שיצא חוץ לארץ הואיל ויצא שלא ברצון חכמים יהא אסור לו לגלח חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם אמ' ליה אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו".
ואם כן, רואים מהירושלמי שלאחר שהביא את שיטת ר' יהודה שהבא ממדינת הים לא יגלח כי בא באיסור מהים הגדול, דהיינו חו"ל, נימק הירושלמי שאיסור הגילוח נעוץ בכך שיצא מהארץ שלא ברצון חכמים. בהמשך עוד הביא הירושלמי חיזוק לדבריו מהסיפור של אדם שביקש לצאת לחו"ל כדי לייבם אשה, ור' חנינא ענה לו בחריפות שלא יכול לצאת מהארץ.
מסקנת הסוגיא לפי הרא"ש היא כשיטת חכמים, שהתירו לצאת לחו"ל ל"הרויחא", דהיינו לצורך כלשהו.
אמנם לשיטת הגר"א (מקור21) הסוגיא בירושלמי אינה עוסקת באיסור יציאה מא"י, אלא בקנס שקנסו חכמים אדם שעבר על איסור בכך שסיכן עצמו בחינם שהלך לשוט בים הגדול. וכן קנסו כהן שיצא באיסור לארץ העמים. כנראה שמחלוקת זו בין הרא"ש לגר"א נעוצה בגרסאות שונות בירושלמי. לרא"ש הגירסא בירושלמי היא: "אלא מעתה כיון שיצא מארץ העמים", ואילו לגר"א צריך לגרוס: "אלא מעתה כהן שיצא מארץ העמים". הגר"א מוכיח את שיטתו מכך שבהמשך הגמרא מסופר על כהן שבא לפני ר' חנינא ושאל אותו האם מותר לצאת לחו"ל, ומתוך ההדגשה שדווקא כהן בא לשאול משמע שלישראל פשיטא שמותר לצאת. הגר"א מציין בהמשך דבריו, שאותו מעשה מופיע גם בבבלי בהשמטת המלה כהן. והבין הגר"א שלדעת הבבלי האיסור הוא גם לישראל. כלומר, ישנו איסור לצאת מהארץ ואפילו באופן זמני
אמנם נראה שהרא"ש לא גרס גם כאן "כהן", כפי שבבבלי מובא שהיה זה ישראל ששאל ולא כהן.
נראה מדברי השולחן ערוך (מקור 22) שהבין את הסוגיא במועד קטן כהבנת הרא"ש, ולכן כתב המשנה ברורה (מקור 23) שאם יצא מא"י לחו"ל לצורך כלשהו וחזר בחול המועד יכול לגלח שנחשבת יציאתו כיציאה ברשות.
למה אסור לצאת מהארץ?שמחה ואמונה
בעיקרון נראה לי שזה מהגמרא איפשהו...ת.מ.
שאסור לצאת מא"י שלא לאחד מהדברים הבאים:
1)לשאת אישה
2)פרנסה
3)למוד תורה
4)רפואה
ונראה לי יש עוד אחד אבל אני לא זוכרת....
הרב אמנון יצחק אמר שבמלחמה האחרונה-עין שלישיתאחרונה
איזה קשר יש ביןשאלת גיוס ת"ח לשאלת בטחון והשתדלות?קעלעברימבאר
(פוצל משרשור אחר - לפני שאני טורח לכתוב מגילה,יש פה חברה שעוד יש להם - בית המדרש )
דיברתי על השפעהקעלעברימבאר
דווקא אפריקה מוכיחה שכישלונה נובע מסיבות תרבותיות ולא גנטיות,שהרי לפני 3000 שנה הכושים בכוש בנו פרמידות נחמדות בזמן שהאירופאים היו ברברים. כך שזה לא גנטיקה אלא תרבות
לפני שאני טורח לכתוב מגילה,יש פה חברה שעוד יש להםצע
כח לדון על גיוס ת"ח, ועל סוגית ביטחון והשתדלות, נס וטבע?
או שמיצתם מזמן?
גיוס תלמידי חכמים זה נושא מרתק.מי האיש? הח"ח!
מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.
ניכר שיש מי שלא מיצה
טיפות של אור
(תכתוב)
(אם מתאים לך)
תוכן חדש יכול להיות מבורךפתית שלג
אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.
חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.
צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.
לדוגמה:
*מה הצורך הלאומי
*מה עולה מהמקורות
*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה
*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה
*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו
מה עוד?
צע - פוצל מכאן שרשור על השתדלות וביטחון וגיוסטיפות של אור
(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)
תכתוב מגילה, אבל אמיתיתגבר יהודי
ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.
או למכור לאחרים.
זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...
מי אמר שהמטרה שלו לשכנע?שלג דאשתקד
אין לבית המדרש ללא חידוששלג דאשתקד
מיצינונקדימוןאחרונה
שאלה הלכתית: נופש בחנוכהשלג דאשתקד
כעיקאון, אדם שיש לו חצר עם שני פתחים, צריך להדליק בשניהם מפני החשד (חומרת החובה "מפני החשד", מסובכת מעט. דומני שהתוס' דן בנושא. אבל ברור שזו הלכה שמופיעה בגמרא ויש לה ראיות מעבר להלכות חנוכה).
לפי זה, לכאורה כל אדם שיש לו שני בתים - חייב להדליק בשניהם, ואם כן, אסור גם לצאת מהבית לנופש אם אין מי שידליק כל ערב נרות חנוכה בבית. זה לכאורה היקש פשוט, אבל ההלכה מאטד קשה ליישום: איך יתנהג, אם כן, אדם שיש לו הרבה בתים בהרבה מקומות (בהנחה שהם לא מאויישים), וזה לא דבר נדיר (כבר בגמרא מסופר על רבי אליעזר בן חרסום ורבי טרפון שהיו להם נדלן רבים). לכאורה עליו להדליק נרות חנוכה במקומות רבים בעולם בכל ערב!
יתכן שבית שהוא חא גר בו באותו לילה, לא נחשב לבית שלו לעניין זה. אבל זה קצת מוזר נוכח הנימוק של "מפני החשד". והדבר גם תמוה, לאור הפסיקה שאכסנאי שיש לו כניסה נפרדת, מדליק בכניסה שלו ולא משתתף בפרוטה (כמו שהיה נוהג מעיקר הדין לו לא הייתה לו כניסה נפרדת).
הסתכלתי בקטנה בספר של הרב הררי, שהוא כתב שראוי וכדאי שימנה שליח שידליק שם נרות (אאל"ט מציין חוברת של הר"מ אליהו), אבל לא משתמע שזו חובה לעיקובא.
אשמח לשמוע על מקורות או את חוות הדעת של חכמי המקום.
לא חושב שיש חשד במקרה כזהברגוע
אם אתה יוצא לנופש או שיש לך בתים שלא גרים בהם, אנשים רואים שאין אור בבית ומבינים שאין שם אנשים עכשיו.
>>טיפות של אור
הרב פיינשטיין כתב שלא צריך להדליק מפני החשד כשמפורסם שנסעו מהבית או כשדרכו ללכת לחמיו או אביו (אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן יד). ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שלא צריך להדליק מפני החשד כשניכר לעוברים ושבים שאין אף אחד בבית (הליכות שלמה פרק יג אות י). הרב קנייבסקי שאל את החזון איש האם סגירת תריסים מועילה והחזון איש לא ענה לו, ובפועל הוא היקל לעצמו (ספר 'נר חנוכה' פרק ד הערה לב)
(השתמשתי בהפניות של הפסקי תשובות. הפסקי תשובות עצמו פוסק שהיום בכלל לא חוששים לחשד כמו שכתבו האחרונים, ובהערה כתב שלמחמירים שכן לחשוש נכון לסגור את התריסים וכדומה כשהולכים לנופש)
וואושלג דאשתקד
בשמחה ☺️טיפות של אוראחרונה
לפעמים זה מעציב שיש ספרים כמוחסדי הים
ה'פסקי תשובות' בעולם.
במקום לעודד להשתמש במח, יש סלט של דעות.
1. גדר החשד נאמר רק לגבי הבית שמתחייבחסדי הים
בפשטות בדורותינו לא שייך חשדהסטורי
רבים מדליקים בפנים ויש שפוסקים כך לכתחילא.
גם רבים מדליקים מאוחר - כך שיתכן שעדיין לא הדליק.
מעבר לזה, כנראה שבזמן הגמ' אנשים הרבה פחות נסעו ממקום למקום ואם מישהו נסע, זה היה ידוע בעיר.
היום אם אראה ששכן לא הדליק, אניח בפשטות שהוא לא בבית.
ואחרי כל זה - שאלה למעשה שואלים רב מוסמך ולא פורום אנונימי.
למה אצל שכם בן חמורקעלעברימבאר
ועוד אמנון הוא סמל לפי המשנה לאהבה שתלויה בדבר, ואילו רק על 2 אנשים כתבו שדבקה נפשם במישהו, על שכם על דינה ועל נפש יהונתן שדבקה בדוד, ששם זה דווקא סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר
נדמה לי שיש לך טעות מתודולוגיתשלג דאשתקד
אאל"ט לפני האירוע עם תמר, גם אמנון אהב אותה אהבה גדולה וכו וכו. וזה מפורש בתנך (אין בידי זמן כעת לעיין, תתרן אותי אם אני טועה).
אצל אמנון הייתה סעבה שבטל הדבר ולכן בטחה האהבה. בגמ' בסנהדרין מוסבר למה פתאום בטלה האהבה. בכל מקרה אצל שכם זה לא קרה.
דיברתי אחרי המעשה, אצלקעלעברימבאר
אצל אמנון אחרי המעשה אמנון שונא אותה, כאשר לפני זה אהב אותה.
השאלה למה אצל שכם זה לא אותו דבר כמו אמנון
לא הבנתישלג דאשתקד
הפסוק שאתה מצטט הוא לפני מעשה. "לאחר מעשה" שכם לא היה בהכרה ;)
(האם אתה יודע מה התכוונתי לגמרא בסנהדרין?)
מעשה התכוונתיקעלעברימבאר
המעשה של שכם עם דינה. לא הברית מילה.
כתוב "וישכב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".
הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים)
לא הובנתישלג דאשתקד
האהבה של אמנון לא בטלה "לאחר מעשה". היא בטלה כי תמר עשתה פעולה שגרמה לו סבל ונזק, ולכן כבר לא היה לו סיכוי לבצע עוד פעם את המעשה הזה.
אצל שכם, לכאורה גם לאחר מעשה, תמיד הייתה ציפייה למעשה הבא ;) לכן הוא עוד לא הגיע לשחב שבטל הדבר ובטלה האהבה.
במחילה מכבודך, לא הבנתי את הפרשנות האלגורית שלך לדברי הגמרא, הרי הגמרא שואלת את שאלתך: "מאי טעמא" (=למה הוא פתאום שנא אותה), ועונה את תשובתי: "אמר ר' יצחק: ... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".
מה יותר ברור מזה??
גם עוג שזרק הר על ישראל זה כפשוטו?קעלעברימבאר
"כל אהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר בטלה האהבה. וזו אהבת אמנון לתמר" (אבות).
כלומר אמנון שנא את תמר כי אהב אותה רק בגלל היצר. כשהיצר הגיע לסיפוקו אז נגמרה האהבה. לאור זאת צריך להבין את המדרש כמשל.
חזל מדברים בקודים משליים באגדתות. אחרת מה אכפת לנו מה קרה מבחינה ביולוגית בין אמנון לתמר ולמה הגמרא צריכה להזכיר זאת? ולמה ה' יושב ועוסק בפלגש בגבעה אם נימה מצא לה או זבוב מצא לה. ברור שזה משלים עמוקים , כבכל אגדתא בגמרא שמדברת במשלים.
לגבי שכם. השאלה למה התורה מדגישה אצל אמנון ששנא אותה, ואילו אצל שכם מדגידה שאהב אותה. שום מילה התורה לא מיותרת. היה אפשר לא לכתוב שדבקה נפשו בה (שזה עצמו תיאור קיצוני מאוד לאהבה, שטפילו אצל יעקב ורחל לא כתוב). ועצם ההשוואה בין תגובת התורה בין שני מקרי העינוי אומרת דורשני
נראה לי שחפרנו לכיוון הלא נכוןשלג דאשתקד
זה שיז פרשנים/אגדות שיש בהם עדיפות לפרשנות אלגורית, זה לא סיבה לפרש כך את כל דברי חזל. בפרט באגדה שנועדה לתת תשובה לשאלה - איזו מטרה יש לגמרא, לשאול את השאלה הפשוטה שלך ולתת תדובה אחרת? בכנות, לא הבנתי.
אתה לכאורה, מתעקש מעט ש"בטלה האהבה", משמע נגמר האקט. אבל לא מובן למה להגיד ככה. אולי בטלה האהבה משמע שנגמר האירוע של האקט (אמנון נהיה סריס; או סתם, הוא רצה רק סצנה אחת ומבחינתו זה הספיק ונגמר). אז אצל שכם ודינה פעם אחת לא הספיק; הרי הוא התכוון לחיות איתה ביחד לאורך שנים.
סתם לתשומת ליבך, כהן לא מייבם גרושה - למרות שהייבום עצמו, כלומר סצנה אחת, דוחה את איסור גרושה לכהן - כי יש חשש שסצנה אחת תגרור אותם לקיים את זה שוב ושוב. כלומר, בעולם ערכי ונורמלי, אהבה לא בטלה אחרי הגמירה הראשונה...
זה סיבה לפרש את חזל כשדבריהם תמוהים, והמימראקעלעברימבאר
חזל גם מלמדים אותנו מסר באגדתות. למה להם לציין שנהיה מסורס. גם אם נאמר שכפשוטו נהיה מסורס,אז זה נכתב כי יש מאחורי זה מסר. כלומר אולי ה' גילגל שיסתרס כביטוי להמעטת כוח ההולדה הרוחני (להבדיל נקיעת הירך של יעקב מייצגת משהו סימבולי למרות שקרתה במציאות).
אין הכוונה שאהבה בטלה מייד עם הפעם הראשונה, אלא שכל דבר ייצרי בסוף ימאס, אלא אם כן יש מימד נשמתי שמחיה אותו.
השאלה לא על העקרון הטכני למה שכם אהב את דינה, אחא למה התורה מציינת לכתוב את זה
כלומרשלג דאשתקד
גם. וגם למה התורה ציינה זאת. וגם למהקעלעברימבאר
מעשה התכוונתיקעלעברימבאר
כתוב "וישכוב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".
הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים).
וכן משל לכך שכל רצון הנובע מיצר, בסוף ייגמר והכוח הפרודוקטיבי שלו (במקרה של ע,ריות יצר ההולדה) יעלם. בניגוד לרצון הנובע מהנשמה, שגם אחרי שהגיע למיצוי תמיד יהיה רצון חדש "בכל יום יהיו בעניך כחדשים", והוא גם מחיה את היצר הגשמי שתמיד יהיה רצון. אדם שיאכל סעודת מלכים סתם פעם בשבוע בסוף יימאס לו ורף הריגוש שלו ידרוש דבר גבוה יותר. אדם שאוכל עם אווירת שבת, עצם הקדושה תגרום לו שלעולם לא ימאס לו מסעודות שבת, וכן בשאר התחומים זה כך. ולכן אמנון התבטל ממנו באותו רגע יצר ההולדה, וזה הכוונה שנעשה כרות שפכה (וגם מה שהיה לתמר זה משל).
--חסדי הים
אז איך תסביר את קושית הגמרא ותשובתה:
"והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל וכו'? שאני תמר דבת יפת תואר הואי"
הרי לא שייך לשאול. הכל משל לפי דבריך.
לא מבין מה אתה רוצההסטורי
התורה לא כותבת סתם דברים, כל מילה בתורה לאקעלעברימבאר
וההשוואה ההפוכה בין שני מקרי העינוי בתנך אומרת דורשני.
מה גם שהאמירה "ותדבק נפשו בדינה" היא אמירה קיצונית, ורק על יהונתן שדבקה נפשו בדוד,זה נאמר. ושם זה סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר
לא יודע איפה הבנת בדברי שהתורה כותבת סתם דבריםהסטורי
דווקא לדבריך התורה היתה צריכה לשנות ממה שהיה ואז לא מובן למה לכתוב זאת...
התורה כבר כותבת:קעלעברימבאר
"ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב" וברור מדבריו מוהר ומתן שהוא חפץ מאוד.
למה התורה בחרה להדגיש "ותדבק נפשו בדינה"? ועוד למה ביטוי קיצוני כזה?
ולאור ההשוואה ההפכית ממקרה העינוי השני במקרא, של אמנון, ולאור ההשוואה של הביטוי לדוד ויהונתן, זה ממש זועק דורשני
זאת שאלה אחרתהסטורי
(איפה כתוב שנפש יהונתן דבקה בדוד?)טיפות של אור
כתוב 'נקשרה' (שמואל א יח)חסדי הים
(את זה ראיתי
והמקבילה שראיתי זה יעקב ובנימין)טיפות של אור
לא כתוב, ציטטתי מהזכרון. (אבל זו משמעות דומה)קעלעברימבאר
אה, רק רציתי לדעתטיפות של אור
כאילו ציטטתי בטעות חשבתי שכתוב דבקהקעלעברימבאר
אמנון רצה אותה כחפץ, לכן מתחיל 'הפוך'חסדי הים
(תעיין ברש"י אצל הפעולה אצל שכם על פי המדרש רבה, ותדקדק בשינוי הסדר בשמואל ה' יג ותבין לגבי אמנון), לכן לשון המשנה 'דבר'.
שכם באמת אהב אותה מצד אישיותה.
👍קעלעברימבאראחרונה
לוישלח -למה התורה מפרטת באריכות את בני שעיר החורי?קעלעברימבאר
עדיף לכתוב את התשובה שלך מידטיפות של אור
התשובה היא, כך נראה לי:קעלעברימבאר
התשובה גם עונה למה חזל ראו את רומא בתור אדום, וכן לגבי אירופה הנוצרית.
בניגוד לכל העמים האחרים באומות העולם, לאדום אין קיום עצמי. הוא נוצר ממשפחה שהופרשה מעם ישראל (בניגוד לישמעאל שכבר בגיל 13 ידע שאינו יהודי, עשיו עד גיל מאוחר חשב שהוא יהודי, וכן אליפז בנו, שהרי נראה שהוליד את אליפז לפני סיפור הברכות, ולפחות התחתן עם 2 מנשותיו לפני. הם גרו עם יצחק ומן הסתם אליפז התחנך כ"יהודי" על ידי יצחק. ובניגוד לישמעאל שבגיל צעיר גורש מהבית למדבר פארן, נראה שעשיו וילדיו נשארו הרבה זמן בסביבות יצחק רוב הזמן על אף נדדוהם עד שהם הגרו להר שעיר באופן קבוע "ויקח עשיו את כל נפשות ביתו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום").
העם האדומי נוצר כשהמשפחה שהופרשה מעם ישראל, משפחת עשיו, התבייתה על קבוצה אתנית קיימת המבינה בגשמיות (בני שעיר החורי יושבי הארץ- אמרו חזל שבקיאים בטיבה של הארץ). כנראה שהם התבוללו חלקית ביניהם כשעשיו עבר סופית להר שעיר ואימץ את תרבות בני שעיר החורי, ורואים שעשיו התחתן עם נינתו של שעיר אהליבמה בת ענה בן צבעון, ואליפז עם אחת מבנות המשפחה של שעיר תמנע. גם אלוהי אדום מכונים בדברי הימים "אלוהי בני שעיר" אצל אמציה. (אחר כך כנראה שמשפחת עשיו הרגה את הגברים החורים ונשאה את הנשים "ויורישם ה מפניהם וירשום וישבו תחתם"). לכן חשוב לפרט מי הם בני שעיר החורי, כדי שנבין מי זה עם האדומי, וחעומתו נבין מי זה עם ישראל כי יעקב מתברר מתוך המאבק עם עשיו.
לכן הזהות הלאומית האדומית, שנוצרה מ"צורה" של משפחה שהופרשה מעם ישראל עם "חומר" של עם קיים בני שעיר שהיא חלה עליו, היא זהות שתמיד בוחנת עצמה לפי עם ישראל, ולכן "על רדפו בחרב אחיו, ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" על שנאת אדום את עם ישראל (ייתכן להבין מעמוס שהאדומים שימרו את סיפור גניבת הברכות מדור לדור ושמרו את כעס אביהם לעם ישאאל על זה). מצד שני היא קרובה אלינו ולכן "לא תתעב אדומי (יותר מדי. למרות היותו גדול האנטישמים) כי אחיך הוא".
כך גם רומי-אדום אירופה הנוצרית.
2 היסודות שאירופה מתבססת עליהם תרבותית זה הנצרות והאימפריה הרומית.
הנצרות היא דת שהופרשה מתוך עם ישראל החוצה (ועדיין מזהה את עצמה כישראל שברוח, ומאמינה בכל התנ"ך כקדוש), כדוגמת משפחת עשיו. היא התבייתה עם עם קיים שמבין בסדר העולם הגשמי - רומא , כדוגמת בני שעיר החורי. מערבוב בין שניהם נוצרה אירופה.
לכן אירופה זה אדום החדשה ממש כפשוטו, אחרי שאדום הישנה נכחדה מהעולם. כי כל עם שנוצר מערבוב בין זהות יהודית שהופרשה החוצה לבין עם קיים - זה הגדרתו של אדום, שהרי אין לו קיום עצמי כעם.
לכן הנוצרים לא העזו להרוג את היהודים כל ההיסטוריה למרות שלפי הנצרות הם אמורים להיות בני מוות. כי כל הזהות של אירופה לקחוה מעם ישראל ואירופה בוחנת את קיומה לפי עם ישראל. והרי הנוצרים אומרים על עצמם שהם ישראל שברוח. מכאן הן הקשר החזק של אירופה וצאצאיה המערביים לעם היהודי (לעיתים יש אצלם מונח כזה המוסר היהודי-נוצרי), שמתבטא הן בפילושמיות והן באנטישמיות. שהרי מי שלא קשור אלי לא אשנא אותו אלא אהיה אליו אדיש (לכן בסין כמעט ואין אנטישמיות כי הם לא קשורים כמעט לעם ישראל)
יפה מאוד. זה חלק מהעניין של מעשה אבות סימן לבניםנוגע, לא נוגע
שהוא אחד מזוגות המשקפיים שצריך לקרוא את ספר בראשית איתם.
זה גם מזכיר את העקרון שהמצרים רצו צורה מצרית בחומר יהודי (כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון).
מדרש ילקוט שמעוני שמסייע לזה:קעלעברימבאר
דבר אחר על ארבע מלכיות שהן שמונה, ואדום היא השמינית, הדא הוא דכתיב רישה די דהב טב, חדוהי ודרעוהי תרין, מעוהי וירכתה תרין, שקוהי תרין, רגלוהי תרין הרי שמנה דאינון ארבעה, בבל כשדים, מדי פרס, יון מוקדון, אדום שעיר הרי שמונה מלכיות, לכך נאמר על השמינית. (תהלים ו, תרלד).
כלומר מלכות רומי מכילה 2 יסודות: אדום ושעיר (נצרות ורומאיות).
ויש מקומות שכתוב שרומי זה כיתים בן יוון מבני יפת. כך שהיא מכילה 2 יסודות: אדום וכיתים (נצרות ורומאיות-הלניסטית)
יש על זה גימטריה מופלאה מהאבא של הרביסיעתא דשמייא1
(המפרשים הקלאסיים הלכו בשני כיוונים עיקרייםטיפות של אור
או כדי להבדיל מי אדום ומי לא; או כדי להראות שהחורים היו גיבורים, ובכל זאת ה' הוריש אותם מפני בני עשו, לכבוד אברהם ויצחק
למשל אבן עזרא: 'והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר מן עשו, כי ישראל יצוו על בני עשו'
וספורנו: 'הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם, להודיע שאף על פי כן השמידום בני עשו ברצון האל יתעלה. כאמרו "כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר" וכו')
אזקעלעברימבאר
א. למה אכפת לנו מי אדום ומי לא? כאשר התורה מקצרת בתולדות ישראל אפילו, למה לפרט לנו באריכות את יוחסיהן של אדום ושעיר? אם זו שאלה הלכתית. אז מה לגבי מואב ועמון ומצרים ו7 עממי כנען שגם להם יש נפקא מינא הלכתית ליוחסיהן? (הייחוס של כנען בבראשית כולל 2 פסוקים, לא 2 פרקים שלמים. ובאופן כללי כל פירוט יוחסי 70 אומות בפרשת נח זה פירוט שטחי דל האב ובניו ולא יותר.).
ב. גם כתוב שהזמזומים הזוזים והרפאים היו גיבורים, ומואב ועמון הורישום. ובכל זאת לא פורטו יוחסיהן. אני מזכיר שאפילו פירוט יוחסי ישראל בתורה לא מתואר מעבר ל70 נפש, והשאר הושלם רק בדברי הימים. אז למה לפרט על בני שעיר שלא קשורים כלל אלינו?
ג. התירוצים האלו משכנעים אותך? (בעיקר התירוץ השני? על הראשון בקטע ההלכתי של עמלק יש צד של סברה חזקה אם כי לא מספקת)
(לא קראתי את ההודעה, אין לי עניין בוויכוחים
)טיפות של אור
אתה יכול לקרוא את ההודעהקעלעברימבאר
סתם בשביל לקרוא קושיות🙂 אולי תזדהה עם הקושיות
רלב"ג:חסדי הים
זה תשובה על יוחסי עשיו. לא על יחוסי שעיר החוריקעלעברימבאר
זה תשובת הרלב"ג:חסדי הים
"להפרידם מבני שעיר כי ישראל צוו על בני עשו"
אז למה במואב עמון מצרים ו7 עממי כנען אין פירוט?קעלעברימבאראחרונה
הרי גם שם יש נפקא מינא וצריך להבדיל בין העם לבין מי שדומה לו.
מה גם שנראה מהתורה שבני שעיר הוכחדו עד מתן תורה (למרות שיש פסוקים בתנך שנראה שאולי בני שעיר שרדו, ואז יש לפרש שהרוב נשמדו או שבני עשיו כבשו מהם את השטח).
ובאופן כללי זה יותר עניין תורה שבעל פה, לפרט על זה. כמו שלא מפרטים על הלכות שבת בתורה שבכתב, לא רואה סיבה שיפרטו על ייחוס האדומים גם אם יש לזה נפקא מינא
איך אתם מרגישים כאשר....סיעתא דשמייא1
ברמה הכלל ישראלית כמו ישראל, שהריקעלעברימבאר
ברמה הפרטית כמו יעקב
בכלל...סיעתא דשמייא1
התפילה רובה ככולה נכתבה בלשון רבים ולכן אי אפשר להפריד.
כלומר אם אתה מרגיש יעקב אז זה לא ברמה פרטית.
לא. גם ישראל מכיל את הזהות יעקב. כי בתפילהקעלעברימבאר
בתפילה בכוונה אמיתית....סיעתא דשמייא1
...אי אפשר להתכוון בשני כוונים שונים. המילים שחכמנו הטביעו בתפילה קובעות את
משמעות הכוונה.
מילים כמו: "מהר לגאלנו" , "קבץ גליותנו" , "מפני חטאתינו גלינו" משמעותן ללא ספק יעקב.
עקרונית היה צריך כבר לשנות את הנוסח, בדברים שלאקעלעברימבאר
שייכים.
אבל גם אין לנו סמכות לשנות, וגם בדורות הראשונים לגאולה צריך זהירות יתרה מכל שינוי הלכתי, עיין ספר עין איה "חייב אדם למשמש בתפילין ערב שבת בין השמשות". וחוץ מזה עדיין חלק מעם ישראל משועבד בחו"ל אז הגיוני לבקש עליהם את ברכת קיבוץ גלויות ולומר גלינו מארצינו שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם הם גולןם אז גם יושבי הארץ כאילו קצת גולים.
האמת שאנחנו באמצע הדרך בין הפיכת יעקב לישראל. אבל גם אפשר לכוון בתקע לחירותינו שנשחרר משעבוד חבלי ארץ הכבושים ביד ירדן סוריה או לבנון. "בכסא דוד עבדך מהרה לתוכה לתוכה תכין" שמבקשת גם על ביסוס מלכותו וחא רק הקמתה, אני מכוון על מדינת ישראל, ככוונת המקובלים שיכוון על משיח בן יוסף.
וכשם שברפאינו מבקשים גם על הבריאים שימשיכו להיות בריאים, כך בתקע בשופר מבקשים על המדינה שתמשיך להיות עצמאית ולשלוט על ארץ ישראל
איך אפשר להתפלל בכוונה אמיתית עם...סיעתא דשמייא1
.... הלך מחשבה כזה כלומר "שצריך כבר לשנות את הנוסח" ? וגם:
במסכת כתובות כתוב:
"ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"
גם זה נתון לשינוי?
כל הפוסקים למעט המגילת אסתרקעלעברימבאר
והרבי מסאטמר לא פסקו את 3 השבועות להלכה. גם המגילת אסצר ייתכן שלא סבר כך אלא רק ניסה להסביר את הרמבם שלטעמו אולי סובר כך ללא מקור מהרמבם עצמו אלא כאוקימתא.
פשט הגמרא לא מדבר על הלכה, אחא על כמו "ראוי שיזרוק אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו" "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" "כל העולה מבבל עובר בעשה(למרות שזה על פי דברי נביאים שלא יכולים לפסוק לדורות)". אלו תיאורי אגדתא.
כוונת הגמרא ב3 השבועות שה' יצר מציאות בה אם ישראל ימרדו באומות אז האומות יעשו מהם קציצות בהיותם מורדים בהם. כלומר זה סכנתא לא איסורא.
הרי מעולם ה' לא השביע את ישראל, אין כזאת נבואה, ונבואה לא פוסקת לדורות. זה כמו שכתוב שהשמים והארץ מושבעים להיות קיימים על מנת שישראל יקבלו תורה, או שנחל קישון היה ערב לים הגדול. אלו משלים.
גם הרמבם באיגרת תימן סובר ש3 השבועות זה משל וענינו לא להסתכן במרידות מסוכנות.
במילא אם אין סכנה גדולה שלא מחושבת במרידה באומות (למשל כי האום הסכים שצוקם מדינה בארץ, או כי יש לנו נשק מסםיק חזק להגן על עצמינו) אין שום סכנתא בלעבור על 3 השבועות.
וכמו שאמר אחד גדולי הדור בזמן הכרזת בלפור "ועכשיו שנתנו האומות רשיון לישראל להקים מדינה בסאן רעמו, סר *פחד* השבועות"
פחד - כי איסור מעולם לא היה, אלא סכנתא.
לגבי כוונה בתפילה - עדיין רוב ישראל בחו"ל משועבדים לאומות, אז יש על מה לכוון בכוונה זכה עליהם, ועל שטחי ארץ ישראל המשועבדים ביד האומות עדיין.
אגב מה אתה מכוון בברכת השנים? הרי גם אם לא ירד גשם יש מספיק תבואה בעולם, מהשקיה. ורעב לא יהיה אצלינו או במדינות מפותחות
ועדין אני שואל...סיעתא דשמייא1
כי "בחינת הדבר" עוד קיימת חלקית.קעלעברימבאר
אנחנו עוד לא בגאולה שלימה. ועדיין רוב עם ישראל מחוץ לארצו.
חוץ מזה זה תפילה שה' ימשיך לתקוע לחירותינו ושהמדינה תשאר עצמאית. ושעם ישראל ימשיך לגור בארצו.
כשם שאדם בריא מתפלל עדיין רפאינו, כדי שימשיך להיות בריא ולא יחלה
צריך להזהר....סיעתא דשמייא1
.... אם שמעון בר גיורא וחבריו לא היו חושבים שאנו בדרך לגאולה ולא היו מורדים במלכות לא היה חורבן הבית.
אם רבי עקיבא לא היה חושב שאנו בדרך לגאולה לא היה נדבק בארץ ישראל השם המקןלל פלסטינה.
כולנו בלי יוצא מהכלל בגלות, כולנו יעקב. הגאולה תבוא כהרף עין.
ההבדל הוא שאז היינוקעלעברימבאר
הם מרדו בלי לתכנן והלי לשקול את הסיכונים. אנחנו מתכננים ונוקטים במעשה שהןא הכי פחות מסוכן (לעומת הזיות השמאל המשיחי שברשלנות רוצה להקים מדינה פלסטינית מסוכנת, והם הכי דומים לבר גיורא וחבריו, שבשל הזיות משיחיות עושים משהו מסוכן ללא שיקול דעת).
אצל רבי עקיבא זה מורכב, קודם כל זה היה שעת השמד ולא היתה הרבה ברירה. שנית כנראה שרוב הסיכויים היו להצלחת המרד, אבל בסוף הפרתים הבריזו.
בכל מקרה כיום ממשלת ישראל יחסית נוקטת בדרך הכי פחות מסוכנת, לעומת ההזיות המסוכנות של השמאל
עד 1977 אתה צודק....סיעתא דשמייא1
מענה לשאלהטיפות של אור
נכתבו כאן תגובות לגופו של אדם ונמחקו. באחת התגובות שנמחקו נשאלתי האם הדיון הזה מתאים לפורום בית המדרש או רק לפורום אקטואליה וחדשות
למען הסר ספק: מותר לדון כאן בשאלות השקפתיות כמו ציונות בעד או נגד. ושתי העמדות מותרות בפורום. מותר גם לכתוב דברי תורה ציוניים, ודברי תורה אנטי ציוניים
👍קעלעברימבאראחרונה
הילולת הבת עין זיע"א🕯פתית שלג
"...הנה ידוע מאמר חז"ל (יבמות מט
כתיב (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וגו', וכתיב (ישעיה ו א) וארא את ה' וגו', וקשיא קראי אהדדי. ותרצו, כאן באספקלריא המאירה, כאן באספקלריא שאינה מאירה ע"כ. פירוש, אספקלריא נקרא דבר שהוא זך ונקי עד שיכולים לראות בו, והוא בחינת אור. אמנם יש שתי בחינות אור, היינו א' בחי' (אור מצות מעשיות, כגון) אור ארץ ישראל, מי שזוכה להשיג אור ארץ ישראל בשלימות, וליכנס בקדושתה, כגון כהן גדול שזכה ליכנס בכל עשר קדושות של ארץ ישראל הנזכרים במשנה (כלים פ"א מ"ו - מ"ט), עד שזכה ליכנס לפני ולפנים בקדושה וטהרה, וזהו בחינת אור ארץ ישראל, אספקלריא דלא נהרא.
אמנם יש עוד בחינה אחת גדולה ממנה, והוא בחינת אור תורה, שמלבד גודל מעלת מצות הלימוד שיש בה, יש עוד מעלה שמאירת עינים להאיר ללמדו במצות ה', וללמדו דרך ה' ועבודתו, ולזה נקראת אספקלריא דנהרא, ר"ל שמאירה ומלמדה את בני האדם דרך ה'.
ולזה אמרו רז"ל (סוטה ד
על יקרה היא מפנינים (משלי ג טו), יקרה היא מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, פירוש שגדול אור תורה יותר מבחינת אור ארץ ישראל שהשיג הכהן גדול בשלימות כנ"ל.
ואי אפשר להגיע לבחינת אור תורה זו, כי אם על ידי בחינת דעת, התחברות חו"ג (ע"ח שכ"א פ"ב), היינו שילמוד באהבה ויראה (ע' ת"ז הקדמה ו.). וזו היתה בחינת יעקב, שכולל שני הבחינות חו"ג (זח"ג לח
, בחי' אברהם יצחק (זח"ג קעט
, כמו התורה שכולל משניהם, זכור ושמור מצות עשה ומצות לא תעשה (זח"ג צב
חסד וגבורה (ע' ת"ז ת' ס"ט קו
.
ולזה רמזו רז"ל (תנחומא נח ג) על פסוק אדם כי ימות באהל (במדבר יט יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ר"ל ימ"ות גימטריא אבר"הם יצ"חק, היינו שיגיע אדם לבחינת ימ"ות, כוללת שני הבחינות כנ"ל, ואז בא"הל, ר"ל כאשר לימודו בזה האופן אז נעשה לו האור תורה בחינת או"הל להקיפו ולשמרו מכל מחשבה זרה ופניה ח"ו לבלי תכנס בקודש.
ומחמת גודל אורה אי אפשר להסתכל בה עד שנתלבש בלבוש אור ארץ ישראל, ואז יוכל להסתכל בה על ידי הלבוש. וזהו שתירצו רז"ל כאן באספקלריא כו', ר"ל משה רבינו ע"ה שהיה בחו"ל והיה מתנבא מאור תורה לבד בלי לבוש ארץ ישראל, וע"כ כתיב ביה כי לא יראני האדם וגו', היינו מחמת גודל האור בלי לבוש כנ"ל. אבל שאר נביאים שהיו בארץ ישראל, והסתכלו על ידי לבוש אור ארץ ישראל, וע"כ כתיב וארא, שהיו יכולים להסתכל על ידי אספקלריא דלא נהרא..." (בת עין, ויצא)
ע"ש שמבאר עפ"ז את הפסוקים
זיע"א🙏
שאלה על פרק א משנה ג מסכת פאהלעבדך
נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה.
רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.
דעת ת"ק שניתן לתת פאה גם מתחילת או מאמצע השדה ולא חייב מסוף השדה כמו פשט הפסוק.
מה שלא הבנתי זה את דברי רבי שמעון.
רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור.
אם סוף סוף צריך לתת פאה גם בסוף השדה יוצא שאדם מניח 2 פאות.. ומה הועיל רבי שמעון? סתם אדם שידע שזהו הדין כבר ייתן פאה רק בסוף השדה.. הרי אם יתן בהתחלה זה לא מועיל אם לא יתן גם בסוף.. אשמח לביאור שיטתו/הסבר אחר לדבריו, תודה!
לפי חלק מהפירושיםטיפות של אור
גם לפי רבי שמעון הפאה הראשונה מועילה, ועכשיו בסוף השדה צריך לתת פאה רק על החלק שנשאר מהשדה (בשיעור אחד משישים מדברי חכמים)
לפי זה זה מועיל אם המחסן בתחילת השדה ולא בסופו. חוסך מרחק של הובלה...
לא הבנתי. רבי שמעון אחרת מתנא קמאחסדי היםאחרונה
ואומר שצריך לתת בסוף השיעור. מותר לפי רבי שמעון גם להניח פאה אחרת העיקר שיהיה בסוף כשיעור. יש מחלוקת ראשונים בדבריו אם צריך אחד משישים בסוף
או מספיק להניח קצת בסוף שיצטרף לאחד משישים בשאר השדה.