הימים הם ימי הסתיו האפורים, אך אפרוריותם הטבעית מחווירה אל מול ימי חיינו במדינתנו המתפוררת.
השחר מפציע ואני כהרגלי קם ממיטת מנוחתי, לקראת עוד יום מאוס ושיגרתי, התאריך מורה על הרביעי בנובמבר 2005 , מעיין בזיכרוני ולא מוצא מאורעות היסטוריים לעמנו בחודש זה בכלל וביום זה בפרט, מלבד יום הולדתי המבצבץ באופק.
היום לאחר שאודה לאלוהיי, אסע לדודיי, אשר מקום משכנם הינו במדינה השכנה, מדינת פלשתין, על כן אני מוציא את דרכוני מהמגרה ובודק את תוקפו.
דודיי מתגוררים באחד היישובים האחרונים שהתפוררותו איטית מחבריהם, שכבר חלפו להם מן העולם. כיום, הצליח רבין במזימתו לפורר את היישובים מבלי לפצותם, הוא השאיר אותם כמובלעות בתוך המדינה הפלשתינית השוכנת על 92% משטחי יש"ע אותם קיבלו בהסכם אוסלו ב' שהתקיים בשנת 1996. הטרור הכה בהם ללא רחם, הצבא מיעט את סיוריו המובטחים סביב היישובים ותגובותיו הלכו והתאחרו, הכלכלה קרסה והקולות המוכרים בקהל: "למה לסכן חיילים בשביל לשמור על מיעוט יהודי בין מיליוני ערבים?!" רק החלישו את רוח המתיישבים, הרי הרוח היא המנוע העיקרי לשרידותם.
קווי 67' היא מציאות קרובה, קרובה להחריד.
לוגם קפה ומביט בעיתון, הכותרות השגרתיות מרתיעות את עיניי התמימות, "מבנה בפ"ת קרס כתוצאה מפגיעת קטיושה והרג משפחה שלמה", שגרה כבר אמרתי, מכאובי השגרה.
הקטיושות בגוש דן הן בהחלט נורמה חדשה, המצטרפת לשותפיהם המנוסים לכאב מצפונה ודרומה של ארצנו המדממת.
הכל החל כאשר הוקמה המדינה הארורה, חזונו הורוד של יצחק רבין. מיד לאחר שקיבלו את מרבית השטח העוצמה והנשק, הם הקימו את מדינתם עצמאית והחלו את המאבק המזוין על י-ם וזכות השיבה, מבלי לוותר על דבר משאיפותיהם הנצחיות.
5 שנות מלחמת התשה, מלחמת טרור רצחנית המשבשת את אורח חיינו הבסיסי, הפלשתינים כהרגלם טוענים שאלו הם ארגוני טרור שעליהם אין להם שליטה, טקטיקת האנרכיה שתמיד מנצחת.
בישראל ממשיכים להבליג, לחשוש, לאיים, אך בעיקר דבר לא נעשה.
מספר ההרוגים כבר קרוב ל-9000 , והתשובה "יהיה טוב" הפכה מזמן לאוטופיה שאין לה דבר במשותף עם הפרקטיקה.
אם הנכם תוהים מי אני, שמי הוא אמיתי עמיר , תלמיד ישיבה הממתין לגיוסו, אני בסך הכל עוד בחור נורמטיבי ממשפחה נורמטיבית המתגוררת בהרצליה.
אבי שלמה, הוא סופר סת"ם , אימי היא גננת מצליחה וחברה במועצת העיר, ארבע אחיותיי נשואות עם ילדים , אחי שגיב , סיים כעת את שירותו בנח"ל החרדי ופונה ללימודים באוניברסיטה.
שני אחיי בוגרי המשפחה, חגי ויגאל, הם כבר נשואים ומצליחים מאוד בתחום עיסוקם, חגי הוא פיסיקאי שמסיים דוקטורט בהצלחה מרובה בטכניון.
יגאל הוא עורך דין מבריק שכעת מייצג את זאב רוזנשטיין במשפטו המדובר, אך ללא ספק, חלומו של יגאל הוא לתבוע את יצחק רבין על פשעיו, אותם פשעים שמהשלכותיהם כבר כמעט אין דרך חזרה.
יגאל תמיד טען שיכל לעשות יותר בשביל לשנות את המצב, כשהיה אפשר עוד לשנות, אילולא בחר להתחתן מוקדם יותר, הוא תמיד ראה במאבק ההוא, היפה והלגיטימי, מאבק חסר תועלת שאין בכוחו למנוע את הקריסה הנוכחית, אך הוא בחר בחייו על פני הכלל וכיום הוא אף פנה לייאוש מתמשך.
ובכן זאת כבר היסטוריה, כל שנותר הוא לשרוד במציאות הבלתי אפשרית אליה נשלחנו בעל כורחנו ובלא ידיעתנו.
לא חלפה שעה, ואני כבר במכוניתי, יוצא לדרכי.
15 דקות נסיעה חלפו להן וכבר הגעתי לשער הגבול הסמוך לכפר סבא. כאן אני כבר נאלץ לעבור לרכב משוריין, כבר מזמן שיהודים נוסעים פה כברווזים במטווח.
מוציא את דרכוני הכחול ומציגו לחייל המוצב בשער המעבר.
מסתבר שמנהיגינו אכן דיברו אמת, רבין קיים את אמרתו: "מצידי שייסעו לגוש עציון עם פספורט" ושהוא "אינו אחראי לביטחון המתנחלים". ערפאת מצידו הבטיח, שהסכמי אוסלו הינם כהסכם כורייש ותו לא. אוח, כמה שהוא צדק!
מביט בפסגות השומרון ומתגעגע להרי הגולן, יותר מכך אני זכר שכבר 5 שנים שאני מחמיץ את הפתיתים הלבנים היחידים בישראל, והם בירושלים בירתנו. הייתכן שאף הם זמניים?!
תכנית ההתנתקות מהגולן היתה מכאיבה ביותר, נחישות בעיקר, רגישות כמעט ולא. היא בוצעה בקיץ 96, חודשיים לפני הבחירות, התחזיות להתנגדות אמיתית וסרבנות המונית התבדו והוחלפו בדמעות וחיבוקים פתטיים וחסרי השפעה. מרבית המתיישבים עזבו לפני תאריך הפינוי, התושבים האמוניים נשארו להיאבק, אך מאבק כאמור, לא היה שם. הם פוזרו כפליטים במלונות ,נשכחו במהרה מתודעת הציבור ונשארו קורבנות הבירוקרטיה הצינית והאכזרית. חבל ארץ שלם,33 יישובים, 18000 תושבים, גורש ב-6 ימים . נעלם כלא היה.
כעת, גוברים הקולות להחזרת הפליטים, חלוקת ירושלים ופירוק גושי ההתיישבות הנותרים, הציבור שמתמיד במאבקו, הוא הציבור האמוני, אך הוא כדרכו יפסח על שני הסעיפים. מחד גיסא, במדינתנו המתוקשרת היטב לכיוון ידוע הוא לעולם לא ירכוש את לב העם, קל וחומר שלא את מעשיו, מאידך, הוא לא ישכיל להסיר את כפפות המשי ולהיאבק על המשך קיומו של עמנו בארצו, מאבק של לביאה המגינה על גוריה אשר אינם משכילים להכיר בסכנה ועייפה רוחם מלהתמודד מולה.
לפעמים אני תוהה על כוונותיו של יגאל בעבר, עליהן הוא מרבה לדבר.
מה נותר לעשות שלא נעשה?! ומה לא היה קורה שכבר קרה?!
אבל על יגאל עמיר ומשפחתו אתם כנראה כבר לא תשמעו, הם ימשיכו את חייהם הנורמטיביים במציאות כל כך בלתי נורמטיבית.
לפתע, מטח יריות מכה על גג מכוניתי, מתקרבים לאיבוד שליטה ומכוניתי מתהפכת בצד הכביש, מרים ראשי ומביט בהמון פראי האדם השועט לעברי ואין מושיע. גרוני חנוק, נשימותיי קשות ורגעיי ספורים.
אמנם זהו סופי שלי, אך ללא ספק, זוהי תחילת קיצה של תקופת התחייה הלאומית של העם היהודי בארצו. ניפגש בעוד 2000 שנה.
) שנדרס למוות ע"י פיל של אחד היוונים? תעמידו את עצמכם רגע במקום אחד מאיחיו הגדולים של אלעזר. מה אתם מרגישים? אתם לא מרגישים רצון עז לנקום את מות אחיכם? הופ. כבר המאבק נובע מתוך רגש של נקמה אישית, ולא רגש של נקמה כללית, וכבר המאבק לא נחשב לחיובי. המכבים היו אנשים מאוד גבוהים ועליונים, ולכן הם יכלו למרות כל הלהט שבלחימה להישאר ממוקדים רק על המטרה הכללית, הראשונית, ולכן ה' גיבה את המאבק שלהם והם זכו לניצחון.