לא יודע אם הקטע הבא מתאים לכולם. מישהי מאיתנו בקשה שנכתוב משהו בתקופה הזו.
אם זה יעשה לאחד או אחת מאיתנו אפילו קצת מאוד טוב על הלב, היה שווה. הכל.
אם זה יעשה לאחד או אחת מאיתנו אפילו קצת מאוד טוב על הלב, היה שווה. הכל.
בהחלט עוברת עלינו תקופה לא פשוט.
כבר הפסקנו להתרגש מזה שמודיעים בחדשות ש - 'אדם מת'.
זה עוד משהו. כמו שיש ארוחת בוקר, דבר רגיל ונורמלי בהחלט,
ככה גם המציאות אוכלת, אנשים. בוקר, צהרים, לילה. היא רעבה מאוד...
עד, עד שזה מגיע קרוב אלינו.
בוא ברגע, אנחנו מתפרקים.
כן, בואו נתן לדמעות לצאת החוצה. ה-כ-ל.
לבכות. שווה.
כי עם קדוש אתה - [דברים, פרק יד', רמב"ן]
ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם:
ואינך כשאר כל הגויים, על כן לא תעשה כמעשיהם:
ולפי דעתי כי טעם "עם קדוש" הבטחה בקיום הנפשות לפניו יתברך, יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלוהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי לכם להתגודד ולהיקרח על נפש ואפילו ימות בנוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו (מו"ק כז ב): באסרם להתאבל על נפש יותר מדאי:
אני בחור רגיש, ומכאן אתה מחזיר אותי למקרה שסבא שלי נפטר.
אני זוכר איך עמדתי בצד, אבא שלי בקש ממנו סליחה, ופשוט ברחתי הצידה מאחורי כלום.
בכתי, ולא כמו עכשיו ממש שהדמעות קצת זולגות לי מהעיניים שאני נזכר בזה, אלא ממש.
שאלתי את אבאל'ה, למה. למה אתה לוקח לנו אותו בבום. לא אבאל'ה בשמיים, לא...
אבל אתה יודע, זו הייתה בכייה אחרת. זה היה יותר מהלב. משהו פנימי שמגיע מהנשמה,
שאומר - סבי ע"ה עכשיו ליד הקב"ה, נהנה מזיו השכינה. ה' קוטף את הפרחים הבשלים שיהיו לידו, אז באמת אין מה לבכות מעצבות, אלא כי הרגש הטבעי מתעורר - אז לא נעצור אותו. למה? כי הוא יכול לקרב אותו, אדרבה, וזה מה שאנחנו רוצים - לאבאל'ה.
"טוב לכת לבית האבל מלכת לבית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל ליבו",
אז הנה, עצם העובדה שאנחנו נותנים את העובדה הזו אל ליבנו, זה אומר שאנחנו חיים.
אנחנו נושמים, מתרגשים, בוכים, ח-י-י-ם, ולא רק סתם אנשים שקיימים בעולם בלי כח מניע, האמונה.
עם איזו הרגשה אתה עכשיו צריך להיות. אתה? לא רק אתה, זה כולנו ששומעים על כזה מקרה, אבל אצלך כמובן הרגש בוער יותר. אז מה ההרגשה באמת?
לבכות, מתוך אמונה. אי אי כמה שזה מתוק. זה דמעות שאמורות להיות מרות, מגיעות וממתיקות לנו את האמונה. במיוחד אם האדם היה צדיק, אז - אנחנו באמת, בוכים רק על עצמינו. הוא עכשיו כבר נהנה ונולד לעולם האמת. אז כן, נבכה, נוציא דמעות. אבל יודע מה נעשה איתם? במקום סתם לתת להם להמשיך מהלחי שלנו לריצפה - נתכופף קצת, נרכין את הראש קדימה לכיוון מטה, נראה הכנעה לאבאל'ה שם למעלה, ונתן לדמעות לנוח, על ליבנו. על מקור הרגש, בשיא האמונה. דוקא משם, מהדמעות - שמוציאות אל החוץ מה שקשה להוציא מתוך הפנים, משם, נוציא אמונה, משם, ננשום התבטלות, משם, נקח את עצמינו בידיים שאבאל'ה יודע בדיוק מה הוא עושה, משם, נקבל התחברות לאבאל'ה, משם נחייה - אני חוזר, נפסיק עוד להיות קיימים בעולם ונתחיל לחיות - אמונה, בבורא העולם.
תזכור אחי, שדמעות, מוציאות מבפנים, מה שא"א להוציא בשכל בהסתכלות ראשונה. כמו כלה שמתחתנת היום ולא תופסת את זה אפילו, היא כולה מלאה דמעות של שמחה, כך אנחנו יכולים להוציא דמעות - להוציא את הפנים המרגיש שלנו, להיות שטופים דמעות, ולהוציא אחי, להוציא - אמונה בשיא הרגש וההתחברות האמיתית אי פעם שהייתה לנו, לבורא העולם. לאבאל'ה שהכי אוהב אותנו בעולם.
יעיז מי שיגיד לנו לחנוק את הדמעות.
אנחנו נבכה, כי משם אנחנו יונקים, חיים.
--
יש משפט שאומר - 'הכל לטובה'.
אני חושב שעכשיו אפשר להוסיף למשפט,
'הכל לטובה, ז"ל'.
יושב פה,
ונזכר בהלוויה שהייתי שם לא לפני הרבה זמן. כמה ימים ספורים.
קרוב משפחה קצת יותר גדול ממני עוד שם. מפורק. אין מילה אחת, מפורק.
הייתי חייב להזיל דמעות, למרות שידעתי, שהפרח נקטף, קרוב לאבאל'ה.
בכי, זה לא דבר נשלט. לא על מוות. אז יאלה, אומר ה' - 'שלושה ימים לבכי'.
קחו, תבכו. אינ מסכים ושמח שאתם עושים את זה. כי בכי, זה הצינור לנשמה.
דרכו, אפשר להתחבר הכי חזק לה'. מה שלא עושה שום דבר, עושה הבכי.
העולם הזה, הוא פרוזדור (מעבר) לעולם הבא שהוא טרקלין = דירה נאה.
שם, זו המטרה. פה, אמצעי למטרה.
ה' לא רוצה לשלוח אותנו ישר למטרה, כי את יודעת. לקבל 'מתנת חינם',
זה לא כזה כיף. אחרי יומיים שאת אצל דודה שלך ומקבלת הכי חינם, את מחפשת איפה
אפשר לעזור, לעשות משהו, לעבוד אצלה, לא נעים לנו לקבל דברים בחינם.
אנחנו יותר נהנים ממשהו שעמלנו עליו. זה למה אנחנו פה בעולם.
שאלת למה מתפללים לאריכות ימים, וגם אני שאלתי ת'רב שלי, למה מתפללים 'רפאנו',
על החולה. הרי הכי טוב בשבילו שילך לעולם הבא?...
אז כן. אנחנו צודקים. עקרונית, 'והטוב בעייניך עשה', צריך להגיד לה'. אגב,
זו אחת הסיבות שהתפילות שלנו בלשון רבים. אנחנו לא יודעים באמת מה טוב לכל אחד...
אבל, מה שעלה לי אז בלב, זה ככה. 'מחלה' וכדו', זה לא משהו אידי'.
ה' אומר - 'כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך'. כלומר שיש דרך לעבוד את ה',
בלי כל הכאבים, וזו הדרך האידיאלית. הכי טוב שיש.
לכן, אנחנו מבקשים מה'. אבאל'ה, גם אם מגיע לנו יסורים עכשיו, וטוב שנקבל אותם כי זה מכפר,
הנה, אנחנו מתפללים = נהיים כלי לקבלת השפע ו - תרחם. בבקשה,
'מחול ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי יסורין', אנחנו אומרים ביום הכיפורים, בוידוי שם.
אז כן, אנחנו בהחלט לא יודעים מה הדבר הכי טוב בשבילנו, אבל אומרים ככה -
רוצים ת'מצב האידי', שזה רפואה. רוצים לעבוד אותך מתוך שלווה.
מגיע לנו יסורים וזה טוב לנו? בכל זאת, אבאל'ה, תרחם ברחמיך הרבים.
האא, ובסופו של דבר אבאל'ה, עשה הטוב בעייניך. כי בעצם אנחנו לא יודעים מה הכי טוב לנו.
מתפללים? בשביל להכין 'כלי' לקבלת השפע. לא יותר מזה. אתה אבאל'ה, תחליט מה הכי טוב
להכניס בתוך הכלי הזה. אם יסורים, מבקשים רחמים, אבל בסופו של דבר, אתה תחליט. אבא אוהב.
רוצים להיות פה כמה שיותר, כי כל שנייה פה, אפשר לנצל אותה לעולם הבא.
בעולם הבא, נרצה לקיים מצוות, אבל...
אין. כלום. מה שהכנת פה, זה מה שיש לך שם.
ללכת עם שנייה אחת עם ציצית פה, מליונים נשלם על זה בעולם הבא,
ונאדה. כלום. אין אפשרות.
עוד שנייה פה, זה עוד הכנה לעולם האמת. אז כן, גם אם אנחנו לא באמת רוצים לעבוד,
כי הרבה יותר נוח וכיף לנוח, אבל כשמבינים, שהעבודה תעשה לנו אח"כ את המנוחה הרבה יותר
מושלמת, אז פתאום כבר רוצים לעבוד. מחפשים עבודה...
'והחי יתן אל ליבו', אומר סוף הפשוט שתחילתו - 'טוב לכת לבית האבל, מלכת לבית המשתה'.
מה לעשות, המתיים, כבר לא יכולים להלל את ה'. "וכל החיים יודוך סלה, ויהללו ויברכו את שמך הגדול".
החיים. אני, את, חיים. בואי נבקש עוד חיים פה, עוד עבודה בקושי, בחום השמש -
בכדי שנוכל להגיע למקום שבו נחים, נהייה מוכנים. אז כן, מבקשים לעבוד. זו המציאות,
אם בשביל כסף אנשים מפרסמים מודעות של - 'אדם כבן 30 מוכן לעבוד בכל עבודה שהיא',
אז בשביל חיי נצח, לא נרצה כמה שיותר להשאר בעבודה למרות שהיא לא התכלית?!....
לכל אחד, יש תפקיד שונה בעולם.
ה' קטף אותה, וכמו שאמרנו, חשבונות שמיים, לא נבין ולא נדע.
היא כבר מוכסת באדמה. מקוה שהתולעים עוד לא התחילו לאכול את גופה..
או שבעצם, אם נחשוב על זה לעוד שנייה וננגע ת'דמעות,
בעצם, גוף, זה כלום. זה לא שווה כשאר מדברים על איפה שהיא נמצאת. זה נרקב.
היא סיימה את תפקידה בעולם, אנחנו לא. לכן אנחנו פה, והיא שם.
בהחלט שהיינו ורצינו שהיא תזכה פה לעולם כמה זמן ארוך,
שתזכה לעוד כמה מצוות. רצינו, בכינו, בקשנו.
אבל..
דוד המלך, מכירה ת'סיפור?
וואי, אני מעתיק עכשיו את הפסוקים, וכולי צמרומורת.
וואי, אני מעתיק עכשיו את הפסוקים, וכולי צמרומורת.
שנייה, תני לי לרגע לנגע ת'דמעות ששותפות אותי.
אֶפֶס כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת. טו וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן-הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה. יט וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת. כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם.
כב וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי.
כב וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי.
כל עוד היא הייתה בחיים, בקשנו מאבאל'ה שירחם.
שיתן לו עוד. הנה, אנחנו פותחים כלי בשביל לקבל את שפע הרחמים.
אבאל'ה. תרחם עליה. בבקשה. מתחננים...
אבל אבאל'ה שמבין הכי טוב, החליט - שלא, הוא רוצה את ביתו האהובה קרובה אליו.
עכשיו, למה זה אני צם האוכל להשיבו עוד?
אני, אומר דוד - וכך גם את ואני צריכים להרגיש - הולך אליו,
כן, עד בעז"ה 120 שנה שיהיה לנו, אבל נגיע אליה. אל הבת המדהימה הזו שכולם אוהבים.
והיא, לא תשוב אלינו. היא כבר בעולם האמת, בשיא האמת המוחלט.
עושה לנו שלום מלמעלה, ומבקשת. בבקשה, תהי חזקים. קחו משהו מהחיים שלי פה בעולם,
בשבילכם. עד 120 שהיא לכם, היא מאחלת, אבל 'והחי יתן אל ליבו'.
זה הזמן לקחת משהו ממנה. או בקיצור, להתמלא אמונה באבאל'ה וכמה שיותר להתקרב.
עוד מצווה, עוד התקרבות, עוד בכי, עוד אהבה לבורא, עוד עמ"י, עוד הלכה,
אי, אנחנו ממשיכים את החיים שלה פה, למרות שהגוף מתחיל להרקב.
כי היא, זו הנשמה. ו - 'אלוהי, נשמה שנתתה בי, טהורה היא'.
כן, היא היא, טהורה היא. חייה בעולם האמת, ומסתכלת עלינו עם החיוך הכובש שלה.
בבקשה, תתפללו. תתחזקו, תכינו עוד משהו לחיים. האמיתיים.
כי אני פה, יודעת שעליכם ש - "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי"...
ה' לא נתן לה למצות את שני העולמות, כי מסתבר שהיא לא צריכה את זה.
אנחנו בעיניים הקטנות שלנו, לא מבינים כלום. בואי נכופף ת'ראש ונגיד,
אבאל'ה, אמונה. מאמינים בכך שאתה אוהב, שאתה מחבק. ובטח היא לידך,
בידיים שלך עטופה. שמחה, מאושרת, שאין כמוה עוד.
לכל אחד ואחת בעולם יש תפקיד שונה. יש שצריכים שמונים שנה בשביל למלא אותו,
ומסתבר, שיש כאלה פרחים, יהלומים, שמספיק להם כמה שנים בודדות.
אי, ברוך דיין האמת...
זהו. צדיקה. אני ואת חיים עוד בעולם.
בואי נבין שהגוף שנרקב, הגוף שלה, זו לא אותה אחת המדהימה הזו.
החיוך שלה, עוד קיים. השמחה, קיימת. רק עכשיו בלי שום מחיצות.
טהורה אמרנו? אז טהורה. היא חיה, בעולם האמת.
בואי נקח, אני, את, היא, משהו להתקדם. מה שהיא הייתה רוצה.
זה הזמן, להמשיך את החיות שלה גם בעולם. דמעות זה טוב, סיפורים זה טוב,
אבל ת'כלס - את שומע אותה אומרת - מעשים, הכינו צידה לדרך האמיתית,
כי אני רוצה שתבואו לפה, אני רוצה לפגוש אותכם, ולהיות מאושרת.
שניצלתם את החיים שלכם, באמת, עם האמת, עם שמחה, והעיקר -
עם ההוא שמחבק אותי תמיד ואוהב לעולם, עם אבאל'ה שבשמיים....
לא יכול עוד לכתוב.
הדמעות חונקות.
---
'גזירה על המת שישתכח מן הלב'.
חלילה שלא נזכור את הנשמה הזו שעלתה למעלה,
אבל כן. לא נצטרך את הבכי בשביל להזכר בנשמה הטהורה,
אלא דוקא שמחת האמונה תציף את כולנו, לעולמים.
