זה היה הדבר הראשון שהוא עשה

אשריך! לקחת על עצמך דרך חיים שצורכת הרבה סבלנות והתמדה.. אל תוותרי! למרות שנראה קשה הלימוד של בעלך צריך רק לחזק אותך! נסי להתמקד בעיקר ולגבור על המכשולים הקטנים! ה' עימך!

ב"ה אני גם נשואה שנה וחצי ועם תינוק.כשקראתי את מה שכתבת ממש הזדהתי והתגובות עודדו אותי מאוד. מהזמן הזה בעלי יחזור מאוחר יותר, הוא חוזר לסדר ערב ותאמיני לי שקשה לי אבל ני מתגברת ומעודדת אותו ואומרת לו תודה שהוא לומד תורה. רציתי לשתף אותך בדבר קטן. בשבת הלכתי להתפלל בישיבה והרגשתי ממש את הקדושה וזה גרם ליכל כך לשמוח שבעלי לומד שם ולרגע רציתי שהוא ילמד שם הכי הרבה שאפשר. אני מרגישה שנקודות האור הגדולים האלה יכולים לתת לנו הרבה כוח. 

גם בעלי ב"ה מיושבי בית המדרשה.

נכון, זה לא פשוט לשלוח את הבעל עד שעות כ"כ מאוחרות אבל תחשבי איזו זכות זו שבעלך יושב ולומד... לא כולן זוכות לזה.

אשריך לגמרי!!!

כשמתחזקים בחשיבות של זה, לענ"ד זה ממש עוזר....

חוץ מזה כמו שהציעו לך פה... לנסות להעסיק את עצמך בדברים אחרים..

בהצלחה!!!

אני לא באה לזלזל אבל תגידי תודה שאת בכלל רואה אותו!

יכולה לדבר איתו!

יכולה להיות איתו!!

חבר שלי בצבא, בקרבי, בשטח ואני לא מדברת איתו שבוע,ש-ב-ו-ע

והוא לא איתי

אז בא נגיד תודה למה שכן יש

מה שנקרא

חצי הכוס המלאה(:

תודה!

מצטער על הבוטות, אבל לפני שאת מדברת עם אחרים על לראות את חצי הכוס המלאה, קודם תתחתני, חבר זה עדיין לא בעל.

מעבר לכך שלא רצוי להיות בקשר יותר מדי כל עוד אתם לא מתכוננים להתחתן בקרוב.

ועכשיו אני אהיה קצת יותר בוטה על מנת להכניס אותך קצת לפרופורציות. אני רואה את אשתי פעם בשבוע וגם אז היא לא עונה לי כשאני מדבר איתה. תודי לה' על חצי הכוס המלאה - את וחבר שלך חיים, בריאים, נושמים באופן עצמאי ואפילו יכולים לדבר אחד עם השני פעם בשבוע.

רק  רציתי להודות- שהארת את עיני

כמה ברוך השם יש לי כוס שלמה מלאה!!

==

ושלכל בנאדם יש את הקושי שלו וא"א להשוות בין קשיים.

שכל אחד פה עושה לשני להכנס לפרופורציות- יש בזה משו לא הכי... בעיני... (שוב- בעיני!)

יש משו בחברים שיותר קשה מבני זוג- אין אפקט פת בסל, אין שייכות אמיתית, ואין גם את האפשרות להתחתן- כי הוא בצבא וזה סרט וכו'...

כשירדתי לסוף תגובתך...

רפואה שלמה במהרה, וה' יחזק אתכם..

בבשורות טובות, וישועות בקרוב!!

מהאחרים!

וקודם כל, קודם כל, רפואה שלמה לאישתך עקיבא!

אבל אם אלה התגובות לקושי שנצחיה העלתה, אז זה לא ממש נותן לגיטמציה לשתף כאן בקשיים...

כי תמיד נוכל לאמר שיש דברים קשים מאלה..

עבורה, זה הנסיון שה' נתן לה כעת. ולה הוא קשה, ללא השוואה לנסיונות של אחרים.

ומאישה לאישה, עם קצת הומור....חכי שהוא יחזור לכולל ואת תשארי עם חמישה ילדים בשיאו של החופש הגדול שלהם...

לפחות משעמם כבר לא יהיה לך!

מאחלת לך שתמצאי את התעסוקה לימים הארוכים האלה... אולי כל מיני דברים שרצית לעשות כבר הרבה זמן ושתעבירי אותם כמה שיותר בנעימים!

אומנם רק עם ארבעה... אבל גם לי לא משעמם.

למי יותר קשה בחיים הזוגיים שלו, ובחיים בכלל.

אני לא נכנסת לפרטים, אבל שתהיה לכולנו הצלחה בנסיונות הקטנים והגדולים. 

ולא לחינם אני משתדל לא להרבות בתגובות המתייחסות באופן ישיר למצב שלנו.

תגובה זו הייתה מיועדת לתהילה ואפילו התלבטתי אם עדיף שאכתוב לה אותה במסר אישי. פשוט הילדה חיה בסרטים ורציתי קצת להרגיע אותה. ת-ה-י-ל-ה ניסתה כביכול להכניס את כותבת השרשור לפרופורציות אז סה"כ הראיתי לה שכשנכנסים להשוואות כאלו תמיד יימצא מישהו עם צרות גדולות יותר.

אין לי ספק שישנם גם אנשים עם צרות גדולות משלי ולכן אני באמת לא בא להתחרות עם אף אחד ו/או להציג את עצמי כמסכן. ב"ה אני מודה לה' בכל יום על מה שיש לי וגם על העובדה שמהתאונה יצאו 5 אנשים חיים ולא חלילה אחרת...

ותודה לכולם על התגובות המזדהות

על התחרות ממש לא היתה מכוונת כלפיך באופן אישי. אני מתנצלת אם זה היה נראה כך. התגובה היתה כללית - לפעמים נדמה (לאו דווקא בשרשור הזה) שבמקום לענות תשובות ענייניות ולהוות תמיכה מסויימת נתפסים מיד להתקפות. נראה לי שדווקא התשובה שלך על פרופורציות היא עקרונית ועניינית. שוב סליחה!!!

אנחנו נושאים שנה פעם אחרונה שראיתי את בעלי זה היה לפני 15 יום כשהוא יעמוד בפתח הבית ביום שישי אני אסתכל לו בעיניים והוא יסתכל לי בעיניים ונדע שאנחנו אחרי שבועיים וחצי של עשייה משותפת למען הדבר בו אנו מאמינים למען התורה העם והארץ תקופה בה אני נלחמתי בבית על הטיפול בפשוש בן השלושה חודשים ושמרתי על חוסנו של הבית באמונה בצדקת דרכנו ובהעצמת השמחה עדינה שהיא פרי של עמלנו המתמיד. 

אז 3 טיפים: א.אמונה אמונה אמונה אמונה בדרך שבחרתם בה

                ב. מתוך כך את תחיי בעוצמה שתשרה שלווה על לימודו של בעלך

                ג. להלחם בבטלה ולראותו אויב מספר 1 שנצחונו הוא געגועיך אל בעלך שלומד

(תחפרי בור תזילי דמעותייך ותכסי)

אל תדאגי ב"ה יהיה בסדר

גם אשתי הרגישה כך אבל היום ברוך ה' אחרי שהגיע הילד השלישי העניינים מסתדרים

שני הגדולים (לא גדולים מדי בסיבבות ה-5 ) משחקים ביחד ומסתדרים פחות או יותר....(אם את מוכנה להתפשר על הבלאגן בבית) ואשתי מטפלת בקטן וכשהיא צריכה הגדולים עוזרים לה........

כך שלמען האמת בחופש האחרון די הרגשתי מיותר

בכל מקרה תהיה חזקה כי הזמן בכוחו לרפא כל כאב

ואני מצטרף לניחומים של " לפום צערא אגרא" ו-"צרת רבים נחמה"- אף אחד לא מסיים לעבוד מוקדם בימינו

רק בקשה אחת ממך אל תבכי בנושא הזה לפניו כגבר .........זה יכול לשבור אותו לגרום לו לעזוב את הכל ולצערו ולצערך ומנסיון לא בטוח שתמצאו משהו יותר טוב

אז בהצלחה

בואו נספור:

1. פי 3 יותר ימי חופש בשנה. (לאדם עובד יש בערך "בין הזמנים" אחד בשנה. לרוב מפוצל. חול המועד לא חופש וכו"...)

2. אין מצב כמעט שאדם עובד יוכל לחזור בצהריים הביתה. ממש דבר שכמעט ולא קיים.

3 לחזור בשבע בערב הביתה... איש הייטק יכול לחזור יותר מאוחר. כנ"ל עו"ד ורו"ח. ועוד מקצועות רבים.

אז תתעודדי גברת! תהני מזה. גם בעלך הרבה בבית, וגם את יכולה להרגיש צדיקה שאת מקריבה בשביל התורה!

(אישית אני חושב שהמצב המתוקן היה דווקא שאברכים נעדרים יותר מהבית מאנשים עובדים, כי התורה יותר חשובה מכסף. אבל זה לא המצב...לא מעט בגלל הגמישות של "עבודת" האברכות שנותנת לביתם תחושה של זמינות תמידית, ולכן הבית מייחס להם חוסר השקעה כי הם הרי יכולים להיות בבית אבל לא עושים זאת...)

איש הייטק אכן חוזר יותר מאוחר מבן תורה, אבל גם מביא פרנסה שמאפשרת לאישתו לצאת לסדנאות, לימודי העשרה, קורסים וכו'...כך שהיא לא יושבת ומתייבשת שעות בבית בלעדיו.

הוא גם יכול לספק כלכלית שמרטפית, מטפלת, עוזרת בית.

אברך לא.

ולכן מן הראוי שיעזור לאשתו בבית יותר מאיש הייטק...

אי אפשר לברוח גם מהקללה של אדם- בזיעת אפיך תאכל לחם וגם לא לשאת בעול הקללה של האישה ביחד איתה.

כלומר, אפשר, אבל בהחלט לא ראוי.

כך שנראה לי שוב, שממהרים כאן לעשות כל מיני סוגי השוואות לא רלוונטיות.

כמובן, אפשר לבחור ללמוד תורה\לפרנס\לגדל ילדים בשמחה,

ולא להרגיש את הקללה...

אבל אם נצחיה במקום של קושי כרגע לא שייך להשוות את בעלה לאיש הייטק כנ"ל.

כמו שכתבתי למורצ'י, אני ממש מתביישת שהתבכיינתי כאן כשלאחרים/ות יש קשיים כ"כ יותר רציניים משלי. ואני באמת צריכה להודות לה' על כל שאר הדברים הנפלאים שיש לנו. האמת, שלשמוע קשיים של אחרים זה לא מפחית מהקושי כי הוא עדיין קיים, אבל זה מכניס אותי לפורפורציה על החיים.. חוצמיזה, למי שהזדהתה עם הקושי וגם בעלה נמצא עכשיו בישיבה/ צבא- מישי פעם אמרה לי שלפחות אפשר לשמוח שמתגעגעים.. זה סימן טוב..

עקיבא, רפואה שלמה! תודה על העידודים!

בס"ד

כל אחד מתמודד עם הקושי שלו,וזה שיש אנשים שיותר קשהלהם זה לא אמור לעודד או משו כי זה עדיין קשה לה.

תכל'ס אם כך כל החיים אסור לנו להתלונן כי תמיד יש את זה שקשה לו יותר.

לא כך?

קודם כל, זה נכון שיש אנשים שקשה להם יותר, אבל כל אחד והבעיות שלו, ואולי לך זה לא משנה שיש אנשים שלא נפגשים שבועיים- לך קשה שהוא לא נמצא יום שלם, וזה בסדר! זאת את, והדברים האלו משתנים מאדם לאדם.

וחוץ מזה- אני חושבת שאם כ"כ קשה לך את צריכה לדבר עם בעלך. זאת לא בושה לבקש שהוא יבוא לאכול איתך צהריים, וזה יכול מאוד לעזור לזוגיות. כרגע לך יש צורך ואת מתוסכלת- זה הורס קצת...

גם אם תדברו על זה ותחליטו שהוא לא מגיע באמצע היום, אני חושבת שתרגישי יותר טוב- זו כבר תהיה החלטה משותפת, ולא משהו שהוא "הפיל" עלייך.

ואני לא חושבת שאסור להתלונן- אבל אם מתלוננים צריך לעשות גם משהו מעבר כדי לעזור לעצמך. דברי איתו, זה בסדר שקשה לך... ובהצלחה!

שלום. אני מאוד מבינה אותך . גם אני הייתי בתחושה כזאת. אבל מה שמחזק אותי בעיקר זו ההבנה שעם ישראל צריך תורה ובצורה רצינית. ואם ב"ה זכית לבעל שלומד תורה והוא אוהב את התורה אז האושר שלך יעזור לו וכמובן לעם ישראל לקירוב הגאולה.

טיפים: כשאני מעסיקה את עצמי אני לא כל כך מרגישה את הקושי וכו'.

כשששאלתי את הרבנית בלייכר תוודה לחיים, היא ענתה : צריך ללמוד מנשות קבע, שהן נשארות לבד אפילו יותר מאיתנו.

מה זה "ההיבט האנושי"?

הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?

מועיל.

מקווה שיהיו עוד תשובות

אתה מתאמץ יותר מידי לדעתי על הערב הזה.

תבחר אולם בטווח הסביר, לאף אחד מהאורחים שלך לא באמת אכפת מכמה אדיבים המלצרים (כל עוד לא מדובר בקטסטרופה).

הערב הזה גם לא באמת חשוב כמו שהוא נראה לכם.

אתם תשכחו את רובו במרוצת החיים במיוחד אחרי ילד אחד, אף אחד מהאורחים שלכם לא ידבר על כמה מדהים היה היה הצוות שארגן לכם את החתונה.

(אצלנו דווקא כן, כי אצלנו הזמר החתונה היה חנן בן ארי חודשים בודדים לפני שפרץ לגלגלצ, אבל זה מקרה חריג ביותר שעלה בפוקס, בחרנו את הלהקה הראשונה שהמליצו לנו, אז אנשים המשיכו לדבר על החתונה שלנו גם שנים אחרי ושוב זה היה בפוקס ולא ביקשנו את זה ועדיין לא מבקשים).

הןא רוצה בעלי אולם הוגנים שיכולים להתגמש במקרה הצורך ולהבין סיטואציות ולא נתלים בחוזה דרקוני. אין קשר לאורחים ובטח לא למלצרים

אבל גם אם את צודקת הוא מתעסק בזה יתר על המידה.

איזה מזל שהוא לא שאל אותך🙃

ככה הוא יכול לשמוע את דעתי גם כן כשהוא מתעסק בזה הרבה יתר על המידה

ומנגד, אתה לגמרי צודק שזה לא ממש מהותי.

כי במרוצת הזמן זה עוד אבן קטנה בבניין

בכל זאת חסר ניסיון בתחום

כנראה שיש חשיבות גדולה לטרחה שלך

"הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?"

ואם יש לו מצב מיוחד שהוא יודע שעלול להוליד חששות, נניח סיכוי טוב למילואים או דחיה אחרת, סביר מאד שיחפש בעלי אולם שהחוזה שלהם הוגן ולא דרקוני, ולא בכל מקרה עומדים בדווקנות על כל פרט בו.

יש כאלה שמתגמשים, לא לבנות על זה.

אצלנו בעל האולם החליט להוציא מנות שהן שדרוג לתפריט על דעת עצמו. (כי האולם הצמוד בחר את זה. אז כנראה היה לו נוח לבשל הכל אותו דבר) לא ממש שינה לנו. האורחים היו מרוצים. הם לא באמת יודעים שאנחנו בחרנו סטייק פרגית והוא החליט להוציא אנטריקוט.

כמובן שבמעמד התשלום הוא לא ציפה שנשלם על ה"שדרוג"

ועצם זה שהבאנו את סכום למחרת באופן מסודר הוא אפילו עשה לנו עוד 5-10% הנחה סתם ככה

אבל היה חוזה מסודר

שנינו חתמנו עליו במטרה שהוא יקויים.

זה שיצא ששני הצדדים הסתדרו על אי הקיום שלו. אחלה.

אבל הוא שם כדי להבטיח מה קורה אם הצדדים לא מסתדרים

ורוצה להבין אם הם אנשים נעימים או לא

אשתי ואני הלכנו לבדוק 3 אולמות שהיינו בהם בעבר וזכרנו אותם לטובה (2 שאני זכרתי לטובה ואחד שהיא זכרה), ובחרנו מתוכם את זה שהיה נראה לנו הכי מתאים מבחינת המחיר, האוכל והרחבה.

זהו.

אף אחד לא זוכר את הערב הזה אחר כך, לא האורחים וגם לא הזוג. ומה שכן זוכרים לא קשור לאולם.

שלא עמד בדיבורו.

אתה כותב כי הרוב נורמלים,ובמצב נורמלי לא זוכרים את האולם, אבל חשוב לוודא שנורמלי.

עם הצוות שלו

החל בתשובות מהם כשרצינו סידור שולחנות וקיבלנו רק ברגע האחרון

וכלה בדרישה לתוספת תשלום מחוץ לחוזה בצורה מאוד לא נעימה בסוף החתונה...

(ועדיין זה היה עוגמת נפש נקודתית שאחרי עשור אם לא היה עולה פה הנושא לא זו החוויה הכללית שלי מהאירוע..)

אני דיברתי על מצב שבהחלט זו החוויה שלי מהאירוע.

לא אכתוב כאן כי זה אאוטינג אבל זה הדבר היחיד שאני וכל האורחים זוכרים.

מי שירצה להתחתן בתאריך כו תשרי, עלול לקבל מחיר לא רע,

אני נמנע מכך כדי לזכות לדברי חז"ל ש"וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור" (גמרא מסכת תענית דף יא עמוד א)

גם העיברי וגם הלועזי עכשיו תעשו חשבון מה הגיל שלי.....

אני מניח שהשני

(או שאולי בכלל 57)

30

כל מקום הגון יסכים לסעיף הזה, ורוב המקומות שמים מראש (מאז הקורונה)

בישראל של היום, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ובטח לא מה יהיה בתאריך החתונה.

כדאי מאוד גם עם הספקים.

בתפילה שלא יהיה צורך בכך.

וכן, זה מרגש

הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים

חוף משפחות בכינרת | ערוץ 7

דרומית לכינר.

כינר זה החוף הנפרד, בדוגה לרוב באות המשפחות הדתיות (זה ממש מרחק הליכה, יש שביל בין חוף לחוף).

הייתי שם תחילת יולי והרגיש כמו מחנה בני עקיבא. אין שם צניעות מלאה על פי ההלכה, אבל גם אין בגדי ים חשופים.

בעיקר חולצות גלופה ומכנסיים.

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

יש כאלה שחושבים שלהעליב את בן הזוג או בת הזוג. ולדאוג לתיקונה הפיזי והרוחני. זו זוגיות ממש תקינה. אז ממש לא. לכן יש פרמטרים להגדרה של הזוגיות התקינה. השואלת ניסחה נכון. לא בדיוק הבנתי מה היא רוצה...

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

1. מחוייבות לקשר.

2. הערכה הדדית.

3. אישות טובה.

מעבר לכך

1. מילה.

2. . מגע.

3. מתנות.

4. שרותים.

5. זמן.

   שום דבר לא המצאה שלי.

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...