בני בן 3 ו10 חודשים החל לגמגם סביב יום ההולדת 3. גם לנו אמרו לא להבהל ולא להלחץ. (ניסינו, זה קשה!) בטיפת חלב אמרו לי להתעלם ומספר חודשים אח"כ אמרו לי ששינו את הגישה וכדאי לטפל אצל קלינאית תקשורת. בינתיים ב"ה יש שיפור אדיר.  לאחר כמעט  שנה של עליות וירידות, ( הגמגום גובר במיוחד כשהוא מתרגש או עייף ) אנחנו רואים שהדיבור מתייצב והגמגום פוחת, אנחנו שמים לב שלעיתים במקום לגמגם הוא עוצר לשניה וחושב ואז מדבר בשתף. עצה טובה שקבלתי מקלינאית תקשורת היא לשיר הרבה שירים שהילד אוהב, לקרוא כל מיני דקלומים ביחד בכיף, כמו דגדוגים של דתיה בן דור על מנת ליצור חוויות דיבור חיוביות וזורמות. בהצלחה, וכמובן חשוב מכל - תפילה!

עדיין בגדר הנורמה או כבר מחייב התערבות.

גמגום נחשב עדיין לתופעה נורמלית. בינתיים כדאי כמו שכתבו ליצור לו חוויות חיוביות מדיבור, כמו שבעצם אתם נוהגים-כלומר- לאפשר לו שיחה נעימה שבה לא נכנסים לתוך דבריו, לא להשלים לו מילים (אלא אם כן חשים באינסטינקט ההורי שאפשר להשלים), לתת לו מודל של דיבור איטי, רך ומתנגן אפילו אופן מוגזם - אם הוא יחקה אתכם ויתחיל לדבר באופן דומה זה יכול מאוד לעזור, שירים ודקלומים- התוכן המוכר בשילוב עם ההנגנה מפחיתים את הגמגום.

בשעת הגמגום לפעמים כדאי לקטוע אותו או לסמן לו בסימן מוסכם מראש שיפסיק, יירגע ויתחיל שוב באופן נינוח יותר לומר את מה שרצה לומר. לפעמים המגמגם נכנס למן לחץ להוציא את המילה וצריך לשלוף אותו מהלחץ.

זה אכן, קורע את הלב לשמוע אותו כל כך מודע לדיבורו ולקושי שלו, ואפשר (לא בזמן הגמגום) להתייחס לכך ולהסביר לו שאתם נהנים לשמוע את דבריו, ושאתם מוכנים לחכות אפילו המון זמן עד שהמילים ייצאו,  ושמה שחשוב זה התוכן של דבריו, וכו'. 

בגמגום יש תמיד עליות וירידות, לפעמים אפשר לייחס את זה למצבים או אנשים מסויימים אך לא תמיד. 

כדאי גם לדבר עם הסובבים אותו- משפחה, גן וכו' איך להתייחס לגמגום.

עוד משהו- שימו לב שלא מתווספות לגמגום עווית או תנועה נילווית בפנים- מצמוץ עיניים וכדו'. אם כן- כדאי " לתפוס" את זה בזמן ולהסביר לילד (שנשמע נבון ומבין) שזה לא מה שיעזור לו להוציא את המילה... לפעמים המגמגמים נתפסים לעווית מסויימת כי הם חוו מצב בו אותה עווית עזרה להם כביכול לצאת ממצב הגמגום ואח"כ קשה להיפטר מאותה עווית...

בקשר לקלינאית- כן  או לא- אם חשבתם על קלינאית דרך התפתחות הילד וכדו'- כדאי אולי להתחיל בתהליך של פניה לאבחון וכו' כי לוקח המון זמן עד שמתקבלים לאבחון וכדאי להיות רשומים...מקסימום- אם העניין יפטר כבר כשיגיע תאריך האבחון- תשמחו לבשר שכבר לא צריך...

המון הצלחה!!!

אולי זה קשור לכך שהייתי תשעה ימים בחו"ל בשבוע האחרון? הוא התנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כנראה שזה משפיע- וזה יוצא עכשיו בצורה כזו.....

ובאמת, אינטואיטיבית, השבת כשהוא נתקע הייתי אומרת לו: בוא נגיד ביחד לאט, והיינו מפרקים ביחד את המילה להברות (מה שהלך לו בקלות רבה) ואז הייתי אומרת לו: נכון אתה יודע לדבר יפה?

זה מאוד עזר לו ועודד אותו.

(ואגב, הוא אימץ לעצמו מין דיבור מתנגן כזה, שבו המילה הראשונה שנתקעת, נראית כאילו היא חלק מהמנגינה.....)

תודה על העצות הטובות!

תוספת של עווית וכו' - אינה רצונית!

אסור, אסור, אסור להעיר על כך!

לא יעזור להסביר לילד שלא כדאי לעשות זאת, הוא לא עושה זאת כי כדאי! זו תגובה שבסיסה נוירולוגי ולא רצוני.

כשם שלא ניתן לשכנע אדם בוגר הסובל מטיק שלא כדאי לו להניע את הכתף או למצמץ.

הטיפול הנכון ביותר בעווית הוא התעלמות ולא מיקוד תשומת הלב בה.

שאר התגובה שכתבת - מקצועית וערוכה באופן מעניין ויפה.

מתמחה בתחום.

גם לי יש איזשהו עניין בתחום...

בכל זאת אני מחזיקה בדעתי גם על סמך נסיון אישי.

אני בכל זאת מבדילה בין טיקים של אדם מבוגר לבין עוויתות הקשורות לגמגום או מצמוצי עיניים שמופיעים אצל ילדים לעיתים (לאו דווקא מגמגמים).

בכל אופן תודה על ההערה.

במקרה ראיתי את השרשור, ורציתי לציין כמה דברים שלמדנו בקשר לגמגום שנראה לי כדאי לדעת:

קודם כל, באמת הרבה פעמים גמגום בגיל הזה הוא תופעה שחולפת לבד, בלי שום טיפול. הבעיה היא שלא תמיד זה עובר לבד, ואם זה לא עובר- ככל שהגיל גדול יותר כך יותר קשה לטפל בגמגום. לכן נראה לי שמאוד חשוב כן לפנות לקלינאית שתבדוק את העניין, כי חבל לגלות מאוחר שהיה טוב יותר להתחיל את הטיפול מוקדם.

בכל מקרה- עיקר הטיפול הגיל הזה הוא בדרך כלל דרך הדרכה להורים, ורק בחלק מהמקרים יש גם מפגשים של הקלינאית עם הילד עצמו.

העצות שהוזכרו עד עכשיו בשרשור נכונות, אבל נראה לי שכדאי לשמוע הדרכה מסודרת מקלינאית.

חשוב גם לדעת שקלינאות תקשורת זה תחום מאוד רחב שכולל המון תחומי התמחות, כך שקלינאית רגילה שעובדת במכון להתפתחות הילד לא תמיד מבינה באופן ספציפי דווקא בנושא של גמגום. יש מכונים שמתעסקים רק בטיפול בגמגום (אני יודעת על הדסה, אבל בטוח יש עוד) והקלינאית שלהם באמת מבינים ומנוסים בנושא זה.

בהצלחה!

וכמובן אם זה מראה על חכמה יוצאת דופן זאת מחמאה

כי יש ילדים שחושבים יותר מהר משהם מדברים ואז זה גורם להם לגמגם

אבל בתור מגמגם אחד הדברים שמאפשרים לי לדבר נורמלי עם מישהו אחר לאט ובלי להתקע, זה כאשר השני מדבר איתי גם כן לאט ובנחת והוא מראה לי ע"י הקשבתו ונינוחו, שיש לו את כל הזמן ואת כל הסבלנות שבעולם בשביל לשמוע מה שיש לי לומר. 

אמא יקרה. כאשר קראתי את מה שכתבת על בנך היה אפשר לחשוב שאני כתבתי את זה על בני.

בדיוק אותו סיפור , ילד חכם  שדיבר בשתף בגיל צעיר, ופתאום התחיל לגמגם עד כדי כך שהפסיק לגמרה לדבר לכמה ימים והשתמש בכל גופו כדי להוציא מילה מהפה. אני רוצה להרגיע אותך שבני שימלאו לו בעז"ה 5 בעוד חודש מדבר ב"ה בשתף . בזמנו עשיתי בירור רחב והתברר לי שלא כל קלינאית תקשורת מומחית לגימגום. אני לא יודעת מאיפה אתם אבל אנחנו פנינו אחרי ברור והמלצות להדסה עין כרם למרפאה לאודיולוגיה לאחת בשם כהתיה שהיא מומחית לטיפול בגימגוםו קבענו איתה פגישה בלי הילד היא הסבירה לנו שבגיל הזה יש לפעמים פער בין הרמה השיכלית ויכולת הדיבור וזה גורם לגימגים(במילים פשוטות השכל מפותח יותר ממה שהוא יכול להביע בדיבור) היא נתנה לנו הנחיות איך להייחס וגם למדה אותנו "דיבור רך ועיתי " צורה מסיוית של דיבור , ובצורה הזאות להקריא לו ספרים, היא גם נתנה דף להנחייה לגננת.

אחרי כמה חודשים פנינו אליה שוב והוא קיבל טיפול כדי ללמד אותו את הדיבור הרך , אבל הילד שלנו לא שיתף פעולה , אז הפסקנו . אבל מה שעשינו בבית זה תמיד להקשיב לו עד הסוף להתייחס למה שהוא מדבר, לפעמים לחזור (במילים אחרות ) על מה שהוא אמר , לשוחח איתו לעט ובאוירה רגועה .והכל כמובן בצורה טבעית .ואני גם אסירת תודה לגננת שלו שלא עשתה מזה עסק התייחסה אליו כילד רגיל ונתנה אפשרות וזמן להביע את עצמו.

אני כן ממליצה לפנות לטיפול אפילו בהתחלה בלי הילד. אנחנו קבלנו החזר מקופ"ח , כן היינו צריכם  התערבות של רופא הילדים שיתיחסו בדחיפות לפניה (כי הילד פשוט הפסיק לדבר).

צריך הרבה סבלנות והרבה תפילות  .

שה' יהיה בעזרתכם , הרבה הצלחה!!!

ומה שמעניין- הילד אימץ לעצמו לבד מין דיבור רך ומתנגן שמפחית את השפעת הגמגום, התחלתי לדבר אליו גם כך, ובשבוע וחצי האחרונים יש שיפור עצום (למרות שזה בא והולך)

תודה על עצותיכן המועילות!

אחיינית שלי (הבת של אחותי, אחותי היתה גרושה באותו זמן, וגרה אצלנו, ככה שהיא - האחיינית - ממש כמו אחות...)

גם - חכמה מאוד, נבונה, מקסימה, בוגרת, התחילה לגמגם..

זה היה פשוט מוזר לנו!

אבל זה מה שגם אמרו לנו.

להתאזר בסבלנות.

ולא להלחיץ..

וזה אכן עבר מאליו.

אבל עד היום אנחנו זוכרים את התקופה ההזויה הזאת...

בהצלחה וסבלנות רבה! (מצד כל בני המשפחה. גם האחים הגדולים שלו, גם דודים, גם סבא וסבתא.. וכד'..)

כבר שכחתי מזה והזכרת לי עכשיו.

ב"ה גם את תשכחי מזה.

הופתעתי שזה קפץ פתאום....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....