אתם בוודאי יודעים על העיצורים חי"ת ועי"ן.
לכם ידוע בוודאי שההגייה הנכונה היא להגות אותם כאות גרונית.
אז חידוש!
בעברית הקדומה היו שתי צורות הגייה לאותו עיצור: חי"ת לועית (גרונית) וחי"ת חיכית (איך שאנו הוגים כיום), עי"ן לועית (גרונית) ועי"ן חיכית (איך שאנו הוגים כיום).
מה זה אומר, בעצם?
עקרון זה עוזר לנו להבין דברים בתנ"ך.
בתנ"ך יש מילים עם אותה עי"ן לכאורה אך בעצם העי"ן מבטאת משהו שונה - מילה שונה, משמעות שונה.
בפרשתנו (מוקדש לצדיקה) כתוב בשירת הבאר: "עלי באר ענו לה".
מה פירוש "ענו לה"? חשבתם על זה פעם? הם שרים לה, לא עונים לה!
הגילוי שלמדנו עכשיו עוזר לנו להבין את זה!
העי"ן במילה "עלי" היא העי"ן הרגילה, ואילו העי"ן במילה "ענו" היא בהגייה הקדומה - והיא נשמעת קצת כמו האות רי"ש, כמו העי"ן הערבית.
(יש פה גם דמיון למילה הערבית, אך לא נפרט.)
דבר זה מפרש לנו יפה את הדבר: עלי באר רנו לה! שירו!
חידוש, אה?
המעוניינים בהרחבה:
מאיפה אנו יודעים זאת?
בתרגום השבעים תעתקו שונה אותה אות. לדוגמה: את האות עי"ן במילה ענתות תעתקו כאות עי"ן המוכרת לנו.
ואילו את האות עי"ן במילה עזה הם תעתקו אחרת, דומה לעי"ן הערבית הנשמעת כרי"ש.
עד כאן להיום.
מקווה שהובן...


בחזרה)

