פילוסופים, סופרים ומשוררים ניסו להגדיר ולתאר את מהותו של היופי והעלו אותו על נס. עם שיש ביופי ממד אובייקטיבי ואוניברסלי שמוסכם על רוב החברות האנושיות, ושהוכח בניסויים מדעיים שונים, יש בו גם ממד סובייקטיבי השונה בהגדרתו מחברה לחברה, מתקופה לתקופה ומאדם לאדם, עד שהיו שטבעו את האימרה "היופי בעיני המתבונן". היופי מתחיל בעולם הטבע שקיימת בו נטייה להתארגן בצורה יפה (הרמונית). קיימות תצורות מרהיבות של גלקסיות וכוכבים. פרחים התאמצו להיות יפים ומרהיבי עין על מנת למשוך חרקים שיאבקו אותם ויפיצו אותם על פני האדמה. חוקרים משערים שהצמחים שמבזבזים לא מעט משאבים, ביצירת מבנים גאומטריים וצבעים, מוסרים בעצם מידע לחרקים על כמות הצוף שברשותם ואיכותו. אצל בעלי החיים חלק ניכר מהזכרים מתייפים, ובמיוחד בתקופת הרבייה, כדי שהנקבות ירצו להמשיך את הגנים שלהם, בניגוד לחברה האנושית, שבה היופי הנשי הוא הדומיננטי. במרבית התרבויות האנושיות, בעוד יופי גברי מייצג חוסן ועוצמה שיכולה להגן על הנקבה, היופי הנשי מייצג פוריות, שחשובה לזכרים בהמשכת הגנטיקה שלהם.
על פי צבי ינאי במאמרו "סוד היופי", היופי והסימטריה בעולם הטבע מהווים סימן לתקינות גנטית והיגיינה פיזית, ומכאן בריאות. עוד עולה כי היופי מוגדר בדרך כלל בקרבה אל הממוצע של החברה ולא ביוצאי הדופן. לעתים ישנו יחס מסוים הגורם לנו לחוש שמדובר ביחס יפה ומושך עין, למשל היחס של 0.7 בין מותניה של האישה לירכיה. יש חוקרים הסוברים כי יחס חתך הזהב בין חלקיו של מבנה מסוים, מהווה מודל של יופי. יחס זה קיים בטבע בתצורות רבות. בארצות הברית מספר חוקרים אף יצרו מדדים לבחינת יופי של פנים אנושיות, המבוססים על סימטריה ופרופורציות של הפנים העונים לחתך הזהב, למשל היחס בין גובה הפנים לרוחבם, והיחס בין רוחב האף לרוחב הפה.
על פי פרופ' מנחם ברינקר היופי באמנות הוא צורת ארגון של חומרים (שיכולים להיות בלתי-אסתטיים כל אחד לגופו) באופן שגורם לנו לחוויה אסתטית. לדעתו, חוויה זו הינה אישית בעיני המתבונן, ולא ברור אם אפשר לנסחה בכללים תאורטיים ובנוסחאות כלליות, בשל המופשטות של הכללים או בשל אי קיומם.