בס"ד
7 שנים לגרוש -
אני יושב מול המסך ודמעות היוצאות מעיניי מאיימות לפרוץ ולהפוך לבכי.
אני יושב מול המחשב ונזכר באותם תשעה ימים באב, ימים נוראים לישראל, אותם הימים בו גורשנו בצער רב מגוש קטיף וצפון השומרון.
אני יושב ונזכר-
אני נזכר בגוש היפה אותו זכיתי להכיר.
אני נזכר במאבק הקשה למניעת הגרוש.
אני נזכר בהפגנות, בעצרות, השרשרת והצעדה, ובכל מה שעשו בשביל לעצור את רוע הגזרה.
הדמעות ממלאות את עיניי בעודי צופה בסרט בו נראות הנערות בבית הכנסת בנווה דקלים שרות באמונה ובעוצמה. "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" שרות הנערות בקול קורע לב, לראות ולהבין את משמעות המילים "ולפני ה' ישפוך שיחו" איך הן מבקשות בקול שבוקע מעומק הלב "ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא" והן ממשיכות בתחינה ובבקשה "אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי". והן שרות את זה שוב ושוב.
כשדמעות יוצאות מעיניי אותן הנערות, כך גם מעיניי זולגות דמעות ללא שליטה.
והן עוברות לשיר הבא.
אנא בכוח גדולת ימינך, אותו השיר שבו מוזכר שמו המלא של הקב"ה. והנערות ממשיכות להתפלל בכל "יחיד, גאה, לעמך פנה" והן ממשיכות "שוועתינו קבל ושמע צעקתנו" ובבכי שגובר הן ממשיכות בעוצמה "ברוך שם כבודו לעולם ועד" האמונה,
אותה האמונה שגם אם הפינוי יתבצע, עדיין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד! אין מסיימות לשיר והן ממחישות את אמונתן כשהן זועקות "ה' הוא האלוקים" והן ממשיכות "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". אלו לא סתם צעקות רגילות אלו הן התפילות המסיימות את תפילת הנעילה ביום הכיפורים שניות ספורות לפני שהשער נסגר. וזאת התפילה אותן הבנות מתפללות בזמן כוחות הגרוש נכנסים בשביל להתחיל לפנותם.
הבכי מתגבר שהן מתחילות לשיר "כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב" והן ממשיכות לבקש "ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קוראנו" אותה הקריאה בבכי רב בניסיון של עד הרגע האחרון לבטל בשמיים את רוע הגזרה, שמשהו יתהפך בשמיים והכל ישתנה, הרי למדו אותנו חז"ל ש"גם אם חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים"
האחראית על פינוי בית הכנסת רוצה לדבר, אך ברגע שמנסים להשתיק את הבנות הן מתחילות שוב לשיר מול ארון הקודש הפתוח וספרי התורה "עם ישראל חי" והן ממשיכות "גוש קטיף חי" וצמרמורת עוברת בגופי. ואז האחראית שוב מנסה לדבר והבנות מתחילות לשיר בהתרסה "שומרים הפקד לעירך, כל היום וכל הלילה" הן רוצות להראות את בשיר זה שתפקידם של החיילות והשוטרות שבאו לפנותם זה לשמור עליהם ולא לעשות את הדבר ההפוך. והן עוברות לשיר "לא ניתן את הארץ הזאת" על משקל ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו.
"נפשי ל-ה', משומרים לבוקר" זאת העדיפות שלהן עכשיו "כי עם ה' החסד והרבה עימו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" שוב צמרמורת עוברת בגופי ודמעות שבות אל עניי כאשר הן מתחילות לשיר את מילותיו האחרונות של הרב נריה זצוק"ל, אבי הכיפות הסרוגות: "תנו לי קדושת א"י, תנו לי קדושת אהבת ישראל" ומכאן הן ממשיכות לתפילת אבינו מלכנו, אותה התפילה שאנחנו אומרים בעשרת ימי תשובה ובצומות ותעניות "אבינו מלכנו - קרע רוע גזר דיננו" "אבינו מלכנו - בטל מעלינו כל גזרות קשות" "אבינו מלכנו - חוננו ועננו"
אני צופה בסרט זה ובסרטים אחרים והזיכרונות חוזרים אליי. כל סרט מצמרר אותי מחדש - הסרט שמלווה ילדה קטנה בעלת אמונה גדולה. הסרט על המשפחה שאבדה את ביתה עליה חלמה כל השנים ולא הספיקה יותר מידי זמן לגור בו עד שנהפך לתל אבנים. את הסרט על פינוי היישוב נצרים שלא מספיק סבל ממטר הקטיושות והפיגועים, ובמקום לחזק אותו, שלחו אותם למקום אחר.
היום -
7 שנים לאחר אותו גרוש נורא. 7 שנים אחרי סטירת הלחי שקיבלו הדתיים מהמדינה. 7 שנים אחרי שאבדנו חבל ארץ כל כך יפה. 7 שנים אחרי שהפקרנו עוד נחלה מארצנו, ארץ אבותנו.
זה הזמן לזכור, ולא לשכוח ולא לסלוח!!!
, , , ,
...
!
! 
........
