בס"ד
משכב זכור אסור מהתורה. אז למה שהקב"ה יברא אדם שעצם המעשה שהוא עושה כי כך הוא נולד אסור מהתורה?
וזה מה שכותב בנידון הרב אליעזר מלמד בספרו פניני הלכה:
4 - משכב זכור
בעקבות ההלכות ששודרו ברדיו בנושא העריות נשלחה שאלה : מה יחסה של התורה למשכב זכר, או במלים אחרות ליחסים הומו-סקסואליים.
תשובה : יחסה של התורה למשכב זכור חמור מאין כמוהו. כידוע כדי לדעת מהי חומרת העבירה, יש לבדוק מה העונש שקצבה התורה לעובר עליה, ועל פי זה ניתן לדעת מהי מידת החומרה שהתורה מייחסת לעבירה הזו. שהרי ברור שחטא שעונשו מיתה, חמור בהרבה מחטא שעונשו מלקות. ואמנם מכמה סיבות הלכתיות, למעשה כמעט ולא דנו בסנהדרין אנשים למיתה. אבל העונש המכסימלי מלמד מהו היחס העקרוני של התורה. ואם כן העונש החמור ביותר הוא כמובן מיתה, אבל ישנם ארבעה סוגים של מיתה, והחמור מכולם הוא סקילה. וזהו העונש שקובעת התורה למשכב זכר. כמו שנאמר (ויקרא כ, יג) : "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם". וכל מקום שנאמר "דמיהם בם", הכוונה לסקילה. ועוד הוסיפה התורה אזהרה לאיסור הזה (ויקרא יח, כב) : "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ואדם שהיה חוטא בזה בשוגג, כלומר שלא ידע שהדבר אסור, עונשו היה להביא קרבן חטאת, ומאז שבית המקדש נחרב, בדיעבד התפילה מועילה במקום הקרבנות.
אגב כדאי לציין שאנשים המודעים לאיסור הזה עוד מקטנות, אפילו אם באופן עקרוני היתה יכולה להתפתח אצלם סטיה שכזו, האיסור החמור סוגר בפניהם כל אפשרות של התפתחות רצון בכיוון הזה, וממילא כוחות האהבה הקיימים בכל אדם, מוזרמים לאפיק הנורמלי של נישואים בעלי תוכן חיובי, שעל ידם זוכה האדם לדבר הגדול מכל, שהוא כמובן הולדת הילדים.
(מקור)
וזה מה שכתוב על כך אביו, הרב זלמו מלמד, בספרו יש שואלים:
מה שאצל חלק מהציבור נחשב כסטיה נפשית חמורה הדורשת טפול פסיכיאטרי, אצל חלק אחר בציבור זה נראה כנטיה נפשית לגיטימית. נשים לסביות, גברים הומוסקסואלים שנמשכים משיכה מינית לבני מינם נשים לנשים גברים לגברים, בעיני חלק מהציבור הם נחשבים לסוטים חולי נפש. ובעיני חלק אחר בציבור הם נחשבים לאנשים בריאים בעלי נטיות טבעיות שונות מהרגיל. הם אומרים אי-אפשר לבוא בטענה לאנשים אלו שאינם מוסריים, כאשר הטבע הפנימי שלהם הוא כזה. התפיסה המתקדמת של אנשי החופש והדמוקרטיה, אומרת, כל סטיה נפשית שאינה פוגעת באחרים היא לגיטימית. גם אם הנטיה הזו מעוותת את נפשו של האדם בעצמו. גם אם היא פוגעת בבריאותו הגופנית או הרוחנית כל עוד שאין הנטיה הזו פוגעת באחרים מה לנו להתערב בחייו האישיים. לכל אדם זכות להתנהג כראות עיניו וכנטית לבו ובלבד שלא יפגע באחרים. הם מוסיפים ואומרים איך אפשר לבקר את הנטיות הללו של ההומוסקסואלים כאשר זו נטיה נפשית מטבע יצירתם. איך אפשר להאשים אותם ומדוע להעניש אותם על דבר שאינו בתחום בחירתם החופשית. ומה בעצם רע כל-כך בנטיה הזו. אך לא כן דעת התורה. מוסר התורה רואה בנטיה זו רעה חולה ביותר. כבר פירש בר קפרא את המלה תועבה תועה אתה בה זו סטיה רעה שצריך האדם וכלל הציבור להלחם בה ולתקן אותה.
כמו שצריך ללחום ביצר חמדת הממון של אנשים שנולדו בטבעם עם נטיה לחמוד ממון של אחרים, נטיה עמוקה שהם לא יכולים להתגבר עליה ולכבוש אותה, המכונה קלפטומניה, כשם שצריך ללחום ולתקן את העיוות הנפשי הזה בדרך החנוך והחוק. ולגבי אלו שאינם מסוגלים לכבוש את יצרם יש ללחום בנטיה זו בדרך הטפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי, כך יש להלחם ביצר התאוה המיני המעוות של בעלי הנטיה ההומוסקסואלית. אם יש כאלה יוצאי דופן שנולדו בטבעם עם נטיה נפשית כזאת והיא כל-כך עמוקה שהם לא מסוגלים להתגבר עליה, זה מצער ומכאיב ומעורר רחמים. אבל בגלל זה שאינם יכולים להתגבר זה אינו מפסיק להיות עיוות נפשי רע ושלילי. זו מחלה נפשית רעה, היא מסיטה את היצר המיני הבריא, שעל ידו כח ההולדה והמשך החיים של הדורות. הכוח הבריא מוסט לכיוון עקר, שלילי, ערירי. כוחות חיים מושחתים לבטלה. האושר הגדול ביותר של האדם, היכולת ללדת ולהמשיך את חייו לדורות, נוטל ממנו. כל מי שאין לו בנים חשוב כמת. על-כן אין לתת שום לגיטימציה לסטיה המקולקלת הזו. צריך לטפל בה על-ידי פסיכיאטרים ופסיכולוגים. כל ישראל ערבין זה לזה וכשם שיש לציבור זכות וחובה למנוע מאדם לפגוע באחרים, כך יש לציבור זכות וגם חובה לעזור לאדם שלא יפגע בעצמו בין פגיעה גופנית בין פגיעה נפשית. לסיכום: לפי התורה התנהגות הומוסקסואלית היא מהעבירות החמורות ביותר. סטיה נפשית כזו היא מחלה רעה שצריך להלחם בה ולרוב יש הצלחות ואנשים יוצאים מזה לחיים משפחתיים בריאים.
(מקור)
עשיתי טראומה לילד...)
