בס"ד

"טפטופים" כך קרוא לירי הקטיושות על הדרום, עד שהגיעו מים עד נפש וישראל החליטה לחסל את רמטכ"ל החמאס ולצאת למבצע עמוד ענן שמטרתו העיקרית זה שיהיה שקט בדרום. כבר ביומו השני של המבצע עזבנו את עניין הירי על הדרום ועברנו לדבר על הירי למרכז. חשבנו ורצינו שזה מה שיגרום לישראל לשים לעזה ולטרור סוף. חשבנו.

אתמול, לאחר שמונה ימי לחימה בלבד, התקפלה ישראל לארה"ב ומצריים והסכימה להפסקת אש (שכמובן הופרה  מהצד השני תוך שעות ספורות) והיום (ה') היא החלה להחזיר את כוחות המילואים חזרה לביתם.  ושלא תחשבו שהחיילים עושים את זה בשמחה יתרה שהנה הם חוזרים הביתה. רובם מרגישים "נבגדים" על ידי המדינה ששלחה אותם למפגן כוח והחזירה את פניהם ריקם ללא נתינת רשות לעשות סוף לטרור מעזה.

כשרב"ט יוסף פרטוק הי"ד, בחור צעיר בן 18 מהעיר עמנואל, נקרא לרדת לדרום על מנת להילחם הוא פרסם בדף הפייסבוק שלו "עזה  - אני בדרך" ביום  שלישי הוא נהרג מפגיעת רקטה. האם הוא נהרג לחינם? האם סתם הורידו אותו לדרום? המטרה שלו ושל שאר הלוחמים הייתה לעקור את שורש הבעיה ולהפסיק את הירי על שטחי ישראל לצמיתות, להפסיק את האיום של חמאס ושאר ארגוני הטרור על ישראל ולהכניע אותם. אבל זה לא קרה. ישראל החליטה ללכת על הפסקת אש ולגרום לכך שדמו של יוסף פרטוק נשפך לחינם, הוא נשפך רק בשביל ההצגה הגדולה של ממשלת ישראל.

כמובן שבצמרת הממשלתית מאושרים מההסכם שלום. הנה השקט חוזר לת"א ולירושלים והמצב בדרום חוזר להרגלו ("טפטופים" כבר כתבתי). לטענתם ישראל הפעם הראתה להם מי היא ואם מי יש להם עסק והם לא ירימו כל כך מהר את האף חזרה. אבל אל תאמינו לחיוכים שהם מפזרים לכם כי במבצע הזה לא נצחנו.

אם ראש ממשלת החמאס מפרסם שבמלחמה הבאה יהיו להם טילים שיגיעו עד חיפה ולרוחק של 150 ק"מ מהרצועה  - זה אומר שלא הצחנו, כי אם היינו מנצחים לא היה בכלל מי שיאיים ומאיפה לממש את האיום.

אם הפלסטינים בעזה (ובכלל) מעיזים לחגוג שהמלחמה נגמרה ובכלל להרים את האף בזמן שתושבי הדרום רק יוצאים מהמקלטים שבהם הם היו בשבועות האחרונים – זה אומר שלא נצחנו.

אם חיילי המילואים חוזרים הביתה בתחושה שסתם ניצלו אותם והשתמשו בהם בתור בובות להצגה ואחר כך חתמו הסכם שלום על גביהם – זה אומר שלא נצחנו.

אם בכלל המשיכו האזעקות (ובסוד: גם הנפילות) לאחר תחילת תוקפה של הפסקת האש – זה אומר שלא נצחנו.

נכון-

פגענו בפלסטינים פגיעות קשות בין בנפש ובין ברכוש נגד ישראל. אבל זה עדיין לא אומר שניצחנו,אבל גם לא אומר שהפסדנו, זה רק מראה שאנחנו פראיירים ששוב מתקפלים לטרור ולארה"ב ושאין לנו את האומץ להיכנס בעזה. המבצע הזה בסופו של דבר מצביע על חולשה ולא על חוזק. הוא מצביע על כך שלישראל יש את האמצעים אבל היא מפחדת להשתמש בהם. הוא הראה שישראל אינה יודעת לעמוד על המילה שלה.

שוב ישראל הרימה דגל לבן ונכנעה לטרור. שוב ישראל יצאה שידה על התחתונה. ושוב לא נפתרה הבעיה. ושוב חוזרים תושבי הדרום לטפטופים אליהם, לצערנו, הם כבר מורגלים. בעז"ה בפעם הבאה (אם ח"ו תהיה כזאת) אני מקווה שכבר נראה תוצאות שונות ועזה כבר לא תהיה עיר פלישטית פעם נוספת ובדרום ישכחו את הדרך למקלט וביו"ש מה זה בקת"בים וזרקות אבנים ו"תשקוט הארץ 40 שנה" אבל זה יקרה רק אם ישראל תראה את חוזקה ועוצם ידה.

חשד לטרור יהודי ביו"ש: רעולי פנים הציתו בתים ומכוניות של פלסטינים

אז הצלחתם להפחיד כמה ערבושים אבל טנפתם את שם השם.

פה באתר זה לא מעודכן

דתי שגדל ביו"ש

מנצח טורקי שלכלך על ישראל

בתחרות בינלאומיות

כמה טיפות של אור בתוך גשם השנאה הבינלאומית 

כולנו זועמים – ובצדק – על הצביעות המחרידה של האו"ם ובית הדין בהאג.  

הם לא אלה שביצעו את הטבח הנתעב בשבעה באוקטובר. אבל ברגע שהיינו במצב להתגונן, להשמיד את היכולת של הרוצחים לחזור על הזוועה הזו – הם קשרו לנו את הידיים באופן שיטתי.  

המזל הגדול הוא שלא הקשבנו להם, והיה לנו את הנשיא טראמפ שעמד לצידנו.

בלי להשוות את עוצמת הזוועות, אבל באותו כיוון עקרוני של צביעות והגנה על אלימות:  

כולנו זעמנו כשהקפלניסטים שברו שמשות על רכבים עם נשים וילדים בפנים, חסמו כבישים, הציתו אותם והטילו מצור על מספרה של שרה נתניהו.  

גלי בהרב-מיארה אמנם לא עמדה שם בעצמה ולא זרקה אבנים – אבל היא סגרה על המשטרה שתיתן לכל האלימות הזו לעבור בלי הפרעה משמעותית.

וגם בג"ץ – הם לא מגעילים וחד-צדדיים באותה מידה כמו היועמ"שית, אבל הם כן סגרו על הממשלה שלא תוכל לפטר אותה, ובכך אפשרו להמשך המצב הזה.

אותו דפוס חוזר: מי שלא ביצע את האלימות בעצמו – אבל מנע מאיתנו את היכולת להגן על עצמנו מפניה – הופך לשותף מלא באחריות.

המתנחלים הצילו את מדינת ישראל – ובגדול.

בלעדיהם, מה שהתרחש בעוטף עזה ב-7 באוקטובר היה מתרחש גם – ואולי אפילו בקנה מידה גדול יותר – בעוטף יו"ש.

כן, יש דבר כזה שנקרא #עוטף_יו"ש.  

רק שהתושבים שם (בירושלים, ראש העין, כפר סבא, מודיעין, בית שמש, גוש עציון, בנימין, ועוד עשרות יישובים מסביב) לא מודעים שהם "עוטף".  

בדיוק כמו שהיה בעוטף עזה לפני הסכמי אוסלו וההתנתקות – אז אף אחד לא קרא לזה "עוטף", עד שהמציאות הכתיבה את השם בדם.

ההבדל העצום?  

המתנחלים ונערי הגבעות – בזכות נוכחותם, עמידתם, התבססותם והרחבתם – יצרו חיץ אנושי, ביטחוני וטריטוריאלי שמונע (בינתיים) תרחיש דומה בגדה.

והמספרים מדברים בעד עצמם:

- בעוטף עזה (לפני 7 באוקטובר 2023) גרו כ-**62,000** תושבים (כיום כבר עלו ל-65,000+).

- בעוטף יו"ש – כלומר האזור שמסביב לקו התפר, כולל ירושלים רבתי (כ-1.25 מיליון תושבים במטרופולין), ראש העין (כ-77,000–84,000), כפר סבא (כ-100,000+), והיישובים היהודיים ביהודה ושומרון עצמם (כ-**541,000** יהודים נכון לינואר 2026, לפי נתוני עדכניים) – מדובר בסדר גודל של **פי 30–40** יותר אנשים מאשר בעוטף עזה.

בלי ההתיישבות הזו – בלי הנוכחות היהודית ההיא על ההרים, בלי החוות, המאחזים והיישובים – האזור היה חשוף הרבה יותר, כמו עוטף עזה לפני שהוקף בגדר (וגם אז זה לא עזר מספיק).

המתנחלים לא "כובשים" – הם **מגנים**.  

הם לא "מפריעים לשלום" – הם מונעים טבח נוסף, הפעם בלב הארץ.

מי שרוצה להבין את זה – שיסתכל על המפה, על המספרים, ועל מה שקרה כשהסירו התיישבות (גוש קטיף).  

מי שלא רוצה להבין – ימשיך לקרוא לזה "כיבוש".  

אבל המציאות לא שואלת לדעה – היא פשוט נשמרת בזכותם.

קיבוצי עוטף יו"ש, שבמפה יהיו רק קיבוצי השמאל בלי שאר הערים והיישובים שמסביב.

אבל היום, גלי בהרב-מיארה – עם האמירה המפורסמת שלה (שהוקלטה והתפרסמה מחדש) כי "אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי, רעש והטרדה", וביישום המדיניות שנובע ממנה – מחזירה אותנו אחורה, לימים שבהם המחאה היחידה שנותרה אפשרית היא זו שגולשת לאלימות או להתפרעות, כי רק כזו "מורגשת" מספיק.

בפועל, תחת כהונתה כולל אישור (או אי-מניעה) של חסימות כבישים נרחבות, הפרות סדר חוזרות והתנהגות אלימה כלפי שוטרים במחאות מסוימות – ללא אכיפה משמעותית או העמדה לדין רחבה – בעוד שבמחאות נגד ההתנתקות ב-2005 דוכאו הפגנות דומות (ואף פחות אלימות) ביד קשה מאוד: מעצרים המוניים, כתבי אישום רבים ומאסרים ממושכים על חסימת כבישים בלבד.

הבג"ץ, שתומך בעמדה זו (בפסיקותיו העקביות שמגנות על חופש הביטוי גם במחיר הפרעה מסוימת לסדר הציבורי, ומגביל אכיפה רק במקרים של פגיעה קשה ומסרב בכל כוחו לפיטורי את היועמ"שית), הופך בכך לשותף פעיל לדבר עבירה: הוא מאפשר אכיפה בררנית שמעודדת אלימות מצד צד אחד פוליטי, תוך דיכוי צד שני – ובכך מחליש את עצם הרעיון הדמוקרטי שבבחירות יש אלטרנטיבה אמיתית לשפיכות דמים.

זה לא רק "מחיר של דמוקרטיה" – זה סיכון ממשי שהמחאה תהפוך לדרך היחידה האפקטיבית לשנות שלטון, ותחזיר אותנו למציאות של כוח גולמי במקום בחירות.