בעזהי"ת

הם הגיעו כולם נרגשים ושמחים מלווים במשפחותיהם (לחלקם כבר 3 ילדים), היו שם רבים.
דני הספורטאי, מושיקו החברמן הנצחי, דליה השקטה, מירה שתמיד התנדבה לעזור בכל משימה, אייל, יוסי, אלי - כמעט כולם.
בידי מושיקו היה הבקבוק ובו הפתקים שטמנו בסוף השמינית - אז, לפני שכל אחד התפזר לדרכו בחיים, זה לצבא וזה לישיבה וזו לשירות לאומי.
כל אחד כתב אז מה הוא חושב שיהיה בעוד 10 שנים, מה יעשה ובמה יתרום לעם.
זה היה בקומזיץ אחרי הבגרות האחרונה.
דניי הקומונר נתן לנו אז שיחת מטיבציה על החשיבות בתרומה לעם ישראל - השליחות העומדת על כתפי כל אחד ואחת מאיתנו, איש איש, אמר, באמצעות כשרונותיו ויכולתו, עלו והצליחו, אני מאמין בכם..
היה זה רגע התעוררות מיוחד. ישבנו מרוכזים כל אחד בפתק שלו - הטמנו הכל בבקבוק ושכחנו...

10 שנים עברו מאז, ישבנו במעגל כולנו - כמו אז, רק גדולים יותר, מיושבים יותר..
היינו מסוקרנים מעט לפתוח ולהיזכר אילו חלומות היו לנו אז בתור נערים.
דוד התנדב ראשון לפתוח את הפתק שלו - הוא חלם להיות ר"מ בישיבה תכונית, היום הוא עורך דין, "דברים השתנו בדרך" אמר והעביר את תורו הלאה.
אחר כך פתחו כולם, מירי ואהוד, יוסי ואייל, עשו השוואות בין מה שחשבו למה שהם היום -
כאלה שחשבו לשרת בקבע ומצאו את עצמם מהר מאוד באזרחות, והיו עוד אחרים ששינו תוכנית במאה ושמונים מעלות.
האווירה היתה טובה, היה כיף להיזכר בימים ההם, לראות עד כמה התגשמו החלומות ומה השתנה..
ואז הגיעו למושיקו, סוף סוף למושיקו, במושיקו תלו הכל תקוות, הוא היה המנהיג הבלתי מוכתר של השבט, טיפוס כריזמטי, ראשון לכל משימה.
אני זוכר איך הוא ארגן באמצע הלימודים אוטובוס - "חברה, יורדים לימית להילחם בנסיגה, לעזוב הכל ולבוא" - וכולנו באנו.
שנתיים ריכז בסניף - כשלא היה מישהו אחר שייקח את העניינים בידיים, הרים פרוייקטים, היה ראשון לפעול.

בהיסוס מה פתח מושיקו את הפתק (זאת אני יכול לומר במבט לאחור), היה כתוב שם באותיות של קידוש לבנה נלהבות, של בן נעורים: "אני מושיקו, אהיה היכן שהעם יצטרך!
בצבא - אני רוצה להיות קצין ולהשפיע על חיילי, אגור בעיירת פיתוח - חשוב לי להקפיד על אופיה החברתי של המדינה.." 
את השאר אינני זוכר במדויק, אבל הצליל של הדברים היה דומה - לפעול..לעשות..לתקן...
ניכר היה שמושיקו היה רוצה שיחלפו על פניו וימשיכו הלאה, תחת זאת השתררה דממה.
כולם הביטו במושיקו - לבוש בחליפת עסקים אנינת טעם, כשקרסו הולכת לפניו, הפלאפון נמצא בעמדת הכן לכל קריאה הקשורה בעסקיו הפרטיים המשגשגים...
דווקא דני השקט - העז להפר את השתיקה ולשאול: "נו.. מושיקו, קצונה, עירת פיתוח - לאן הלכו האידיאלים?
רק לפני כמה דקות סיפרת כיצד השגת פטור ממילואים, מה נשאר מהפתק - האמנם רק חלום?"
"עזבו" אמר מושיקו בחיוך מאולץ, "היינו ילדים אז, מה הבנו מהחיים, היינו תמימים, חשבנו שהעולם הוא חלום שנוכל לשנות אותו.
החיים משנים את הבן אדם, אי אפשר להישאר כל החיים בגיל 18, היום אני מסודר וזה מה שחשוב, אידיאלים זה טוב כשצעירים.."
הערב עוד נמשך, היו שהגיבו אחר כך על דברי מושיקו בהסכמה, בבדיחות, היו שהביעו התמרמרות קלה - בסה"כ העניין הוחלק.

אני יודע מה חשב מושיקו באותו ערב: על מה שעבר עליו ב-10 השנים.

אני יודע שלי היה קשה להירדם...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות