נשמע כמו קפיצת גדילה..

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

חצי שנה.

יומיים-שלושה שהתינוק לא יורד מהחזה, וכך כמויות החלב גדלות.

אי-אפשר לרייר עד שנגמר הרוק

ואי-אפשר להניק עד שנגמר החלב.

הגוף החכם שלנו מייצר את הנוזלים האלה נון-סטופ

מה שכן - החלפת צדדים תדירה בימים כאלה של "מרתון הנקה" עוזרת מאוד לגוף להתאפס מהר על הכמויות הרצויות, כך שהאיתות של התינוק שלך מוצדק לגמרי, ובאמת טוב להעביר אותו בין הצדדים לסירוגין.

וטיפ אחרון: אם יש קול קטן שלוחש לך שאת מרעיבה אותו, עקבי אחר החיתולים. חיתולים לא מתמלאים מאהבה אם יוצא מספיק, סימן שנכנס מספיק. מספיק = שישה חיתולים רטובים היטב ביממה.

יאללה, לכי למיטה עם ספר ותתפנקי עם התינוק שלך. לילה טוב!

כשהייתי אמא צעירה אמא שלי נתנה לי הסבר פשוט: "אף משאבה לעולם לא תוכל להפעיל ואקום חזק כמו התינוק שלך". זה התיישב על דעתי ונרגעתי.

בשנים שעברו למדתי שלמרות שהתשובה הזאת נכונה, ההסבר הוא הרבה מעבר לכך, הרבה מעבר לשאלות מכניות. השד הוא לא בקבוק, ובכלל מוזר מראש לצפות שהוא יפעל לפי כללי מכניקה פשוטים! המהנדס החכם מכל ברא אותו בתכנון מדויק כך שידע להגיב נכון למגע של שפתי תינוק (ואם יש עוד עור חשוף של תינוק שנוגע בעור חשוף שלך, נגיד בטן בבטן, העסק פועל עוד יותר טוב), לריח של התינוק (הרי חוש הריח מתחדד בהריון לא סתם בשביל שנסבול מהאפטרשייב של הבעל), לפעיות הקטנות של התינוק, כמובן למראה של התינוק ועוד ועוד - כל החושים פועלים כאן ביחד! ונותנים בדיוק את הדחיפה שצריך למערכת ההורמונלית, נותנות למוח את האיתות שזה זה, זה הדבר הנכון, בשבילו הגענו עד הלום - לתינוק הזה צריך לשחרר חלב!

והמוח נותן את הפקודה לצינורות הרלוונטיים.

והמשאבה מהי? סתם חתיכת סיליקון ופלסטיק! למה שהגוף ירצה לשחרר אליה את הנוזל היקר הזה, שהקדיש משאבים כה רבים להכנתו? מבחינת המוח המשאבה יכולה להתפרש כשודד שבא לגזול מהתינוק את מזונו!

אז בעיניי ההסתכלות היא הפוכה - העובדה שיש נשים שמתמידות ומצליחות, אחרי תקופה מסוימת של התמדה ובתנאים אופטימליים ככל האפשר, לשאוב כמויות מספקות לתינוק שלהן - היא היא הנס והפלא! ודאי וודאי שהיא לא דבר שאפשר לצפות לו שיקרה ככה סתם, באופן מובן מאליו, ברגע שרוצים "לבדוק" (ואז ממילא גם הגוף בסטרס, מה שרק מקשה על שחרור).

הסימן המיידי והנוח ביותר לוודא כלכלה מספקת - מבחן החיתולים. סימן חשוב אחר, אבל שצריך לדעת כמה כללים כדי להשתמש בו בזהירות - עלייה במשקל. ומי שרוצה עוד סימנים אמינים - לא חסר (אם תרצי אצרף קובץ מפורט). סימן השאיבות הוא לא מדד אמין. פשוט לא.

(לא היה לי זמן להאריך קודם וגם עכשיו אז סליחה)

שאיבה היא אומנות. צריך לדעת לשאוב, השד צריך להכיר את המשאבה (בהמשך למה שפצקרשת אמרה), והאישה צריכה להרגיש איתה בנח, כמו עם התינוק (שוב - בהמשך למה שפצקרשת אמרה), מכיוון שעל מנת שהחלב ישתחרר מהשד, אמור להשתחרר הורמון שנקרא "אוקסיטוצין", שקשור לאהבה ואמון. אהבה ואמון באים בטבעיות ובקלות כשמדובר בתינוק, אבל... משאבה? לא ממש מעוררת אהבה ואמון בכזו קלות

בנוסף, הגוף שלנו לומד לווסת את כמויות החלב בהתאם למנהגי התינוק. הגוף ייצר יותר חלב בשעות שהתינוק שלנו רגיל לינוק יותר, והחלב יכיל פחות או יותר מים, ופחות או יותר שומן (ושאר רכיבים) לפי הרגלי השינה של התינוק, וכן הלאה.

למשאבה אין ממש הרגלים, והיא גם "נדחפת" לנו בלוח הזמנים של היניקה של התינוק. כלומר, את מבקשת מהגוף מנה נוספת, ללא התראה מראש, כמקובל, בשינוי ההרגלים ההדרגתי של התינוק. בדרך כלל, תינוק משנה הרגלים בהדרגה, והגוף של אמא לומד ומתיישר עם התינוק - בהדרגה. ואז מחליטה אמא פתאום לבדוק כמה חלב יש - אבל זו הפתעה בשביל הגוף, ועל כן התוצאה לא תהיה אמיתית.

מה הפיתרון?

הפיתרון הוא די מפרך, ועל כן אני ממש לא ממליצה אותו לאף אחת שלא באמת חייבת לשאוב

צריך:

1. משאבה טובה (הוצאה של כמה מאות שקלים).

2. להוסיף שאיבות בשעות קבועות של היום (ורצוי בלילה - אז התינוק יונק פחות בדרך כלל).

3. לעשות את זה לאורך זמן. לפחות כמה ימים רצוף, כדי שהגוף ילמד את הכמות, ואמא תלמד לתת חלב גם למשאבה ולא רק לתינוק חמוד.

שאיבה נועדה להאכיל תינוק כשאמא שלו לא יכולה להאכיל אותו.

שאיבה לא נועדה ללמד אותנו אם התינוק רעב.

אמא שמסתכלת על התינוק שלה, תוכל להתבונן אל לבה ולדעת - פשוט לדעת! - אם התינוק שלה רעב או לא. בלי לקנות משאבה שמיותרת לה, ולקום כל לילה בשביל לשאוב, ובלי עניינים.

נסו ובקלות תצליחו

קחי חיתול יבש, צקי לתוכו שלוש כפות מים, הרגישי את משקלו וחקקי בזיכרונך.

למשקל כזה את מצפה עכשיו כשש פעמים ביום.

נכון שאם יש גם צואה באותו חיתול קשה למדוד משקל... אבל אולי אחרי שתמדדי כמה חיתולים שהם רק רטובים, תפתחי מומחיות ותוכלי לזהות חיתול רטוב מספיק "לפי העין", גם כשהוא מכיל עוד הפתעות.

ואז גם את תוכלי להיות "מומחית פורום"

שבאופן קבוע אין לך מספיק חלב, אפשר להשאיל מאזניים לתינוק ביד שרה, ולשקול אותו מדי פעם לפי ואחרי הנקה. תקבלי דיוק לא רע.

תשתדלי להתעייף ולדאוג פחות, זה לא משפיע לטובה לכמות החלב

לי המליצו בבית חולים: (כי היה בעיות עם המשקל...)

להחליף טיטול כל 3 שעות, כלומר סה"כ 8 טיטולים ביממה. מותר שיהיה 2 טיטולים בסה"כ יבשים מתוך ה8 (לא רצופים!!).זה לא משנה מה בדיוק הכמות, אם יש 6 טיטולים רטובים ביממה, כשאת מחליפה כל 3 שעות, זה בסדר.

אז תכלס, בשלב מסויים היה נמאס לי להחליף כל 3 שעות (בעיקר בלילה...), אז אחרי שהיה נראלי יום-ימיים שיש מספיק טיטולים רטובים, הנחתי שהכל בסדר...

(ואז את פותרת ת'שאלה האחרונה שלך שאם הטיטול מלא זה בגלל שזה הרבה זמן... אפשר פשוט להחליף לפני/אחרי כל ארוחה וזה עושה סדר...)

ואגב, עוד כמה טיפים לשאיבה:

אפשר להסתכל על תמונה של התינוק.

אפשר להריח בגד/חיתול בד עם הריח של התינוק

זה נשמע טיפשי אבל עוזר לרפלקס שיחרור החלב.

אם רוצים להגביר את הכמות כדאי להמשיך לשאוב עוד כמה דקות גם אחרי שכבר לא יוצא חלב, וכן לשאוב מ2 הצדדים לסירוגין (7 דקות-7 דקות, 5-5, 3-3, 2-2).

ולגבי המשאבה: מי שממש חייבת לשאוב באופן קבוע וכל היום, לא מספיק לדעתי לקנות משאבה בכמה מאות שקלים, צריך להשאיל משאבה חשמלית מיד שרה (או ממקום אחר), ממליצה על מדלה דו צדדית כחולה גדולה (כמובן שאפשר לשאוב איתה רק בבית, כי זה ענק...).

תגידי, נכון שגם לך (כמוני) יש שורשים ביֶקֶה-לנד?

הוראות מדויקות לאימהות יקיות

ומקבלת פרסומת מתחלפת??

כי עכשיו אני באותו דפדפן (כרום) אבל בלי רימון ואני רואה היטב.

למשקלים הללו יש סטיה של עד 10%, כלומר של כ-400 גרם.

תינוק בן יומו יונק פחות מ-100 CC חלב, ששוקל כ-100 גרם, כך שהסטייה של המשקל גדולה פי 4.

(אז אפשרי אפילו לראות שהתינוק ירד 300 גרם אחרי הנקה.... כמובן זה יהיה בגלל המשקל ששוגה).

אם שקלת א תהתינוק לפני ואחרי באותו משקל זה אמור להראות עליה\ירידה נכונים..

ההפרשים שאת מדברת עליהם קיימים בין משקלים שונים.

הרעיון הוא שאת לא יכולה להסתמך על משקל כזה כשאת דברת על הבדלים של פחות מ-400 דרם.

אם תינוק היה אוכל 400 גרם בארוחה (שזו ארוחה של אדם מבוגר, אגב), אז היה אפשר לסמוך על זה.

בגלל שהמשקל לא מדוייק מתחת לזה - זו לא שיטה אמינה. זו שיטה מעולה להפסקת הנקה.

אם הוא מעל גיל חצי שנה - תני לו קורנפלור ארוחה אחת, ותבדקי האם השתנה התנהגותו.

אם הוא פחות מחצי שנה - תני לא מטרנה (ועוד יותרטוב - סימילק) ארוחה אחת ושימי לב אם השתנתה התנהגותו.

אם הוא עדיין רעב - יתכן והוא נמצא בשלבי הגדילה, וכמה שיש לך חלב - זה לא מספיק לו וכדאי לחשוב על תוספת.

אם את מוסיפה ארוחת סימילק/מטרנה וזה הופך אותו לרגוע - סימן שאכן חסר לך חלב. במקרה כזה הייתי ממליצה לך להמשיך ולהניק כמה שיש לך, להרבות בשתיה חמה, לשתות גם בירה מתוקה, לקחת הומאופתיה לריבוי חלב - ובמקביל גם "להשלים את החסר", כלומר, אם את רואה שהתינוק חסר - תני לו בקבוק.

ומתארת התנהגות נורמלית של קפיצת גדילה, ואת באה ונותנת עצה שתחסל את ההנקה!

הכוונה טובה בטח, אבל ממש חבל להטעות!

וגם - מה שהיא כתבה בכלל לא נכון

גקם תינוק שרגוע אחרי תמ"ל, זה בהחלט לא אומר שלאימא שלו חסר חלב.

מה שנראה כתינוק "רגוע" עשוי להיות תינוק שדחסו לו אוכל עד שאין לו כוח לבכות.

כמו שכתבו פה בעבר טיטולים לא מתמלאים מאהבה, ותינוק שהטיטולים שלו רטובים כמו שצריך, גם מקבל לאכול מספיק

ובקבוק אחד במיוחד בזמן קפיצת גדילה בהחלט עשוי לחסל הנקה מוצלחת.

את לא חייבת להגיב אם את לא יודעת מה לכתוב, את יודעת...

קצת כבוד לעצמך ולמקצוע - לא יזיק

אצלנו בשלב מסוים מה שעזר היה לצפות בסרטונים של ניגונים מרגיעים...

אין ברירה אלא למעט בנסיעות ככל האפשר... אנחנו עד היום מעדיפים לא לנסוע נסיעות ארוכות מדי איתה (בת שנתיים, וכבר אפשר הלרגיע אותה בכל מיני דרכים).

ולפעמים באוטובוס יותר קל, כי אפשר להחזיק את התינוק. אז אם יש אפשרות כזו - תנסי אותה...

עוד נקודה שכדאי לבדוק אותה - הסלקל. הבכורה שלי הייתה צורחת בנסיעות בהתחלה, וכשהחלפנו סלקל זה פסק לגמרי. כנראה שהסלקל המקורי שלנו היה לה לא נוח. אז נסו לבקש בהשאלה סלקל מחברים או משהו, ולראות אם מזה תבוא הישועה...

שאפשר לעשות בבית ואמורים לעזור.

יש שם גם הסברים למה התינקות בוכים לדעתו.

לא ניסיתי, אבל אולי יעזור לכם?

הצילו, התינוק צורח באוטו! המדריך המלא לנסיעה שפויה (וגם: התרגיל שיציל אתכם) - פיצ'פונים הצילו, התינוק צורח באוטו! המדריך המלא לנסיעה שפויה (וגם: התרגיל שיציל אתכם) - פיצ'פונים

היו לי שניים כאלה, אני עדיין בטראומה מהצרחות בנסיעות למרות שעברו כבר כמה שנים טובות..

מה שעזר זה רק כשהתינוק גדל... צמצמתי נסיעות למינימום.

לא נסעתי בלי אחד מהגדולים.

עצרנו מלא בדרך

בזמנים מסויימים, ממש כשאין ברירה וזה הגיע למצב לא הגיוני.

אחד מהגדולים מאחורה הרים אותה על הידיים בנסיעה עד שנרדמה והחזיר בזהירות לכיסא שלה וחגר.

ניסינו גם בקבוק שאוב לתת בזמן נסיע כשהיא בכיסא, מטרנה, מה שתרצה.

כלום לא עזר

סיוט

כל השאר אצלי ממש ממש אהבו נסיעות בגילאיםם האלו.

אם עדיף מלא עצירות או לעשות הכל בפעם אחת

כי אחרי העצירה הוא חוזר לצרוח.. ניסחתנ גם להכניס אותו ישן והוא ישר מתעורר

כמובן כשיכולנו. כי לצרוח ולצרוח בלי לתת לו מענה היה לא אפשרי. אבל באמת שאין תשובה ממש. כי בסוף זה הכפיל את הנסיעה והאחים סבלו ובסןף לא הפחית את סך זמן הבכי.

אבל מה עושים נגיד עכשיו בחג? כל המשפחה רוצה לצאת, ואני פשוט מרחמת עליו. הוא כזה מותק בשגרה ורק הנסיעות פשוט מפריעות לו

עוד הייתי מקווה שזה יעבור וישתפר. אבל מתישהו כן ניסינו להוריד נסיעות כמה שניתן. תחפשו בילויים פשוטים וקרובים.

גם אם הייתי עוצרת מידי פעם להרגיע, איך שהכנסתי אותו שוב חזר לצרחות איומות .

אגב, תמיד בלילות הצרחות היו כפולות, תנסי לראות אם יש זמנים יותר קשים ולנסןת להזיז את הלוז.

תינוקת אחת הייתי יושבת לידה ומניקה תוך כדי שהיא חגורה הכסא שלה, זה נראה לי לא בטיחותי אבל לא עמדתי בזה, אל תשאלי אותי איך הצלחתי להניק תוך כדי ששתינו חגורות... (הלך לי הגב), בשניה שהפסקתי להניק היא חזרה לצרוח.

סליחה, לא אישי. אבל קוראות פה...

ואני מכירה את הניסיון, זה סיוט ממש.

זה היה בטיחותי יותר מלהשאיר תינוקת צרחנית בכיסאה.

הצרחות הסיחו מאוד את דעתי בנהיגה, הבטתי הרבה במראה, נתתי הוראות לגדולה שלי שישבה לידה מה לעשות כדי להרגיע, נהגתי לא בריכוז.

אחרי שניסינו הכל כולל עצירות, הנקות, בקבוק וכו

הבנתי שיותר בטוח לנו להרים אותה בידיים בזמן נסיעה, להרדים בידיים ולהעביר בניחותא לכיסא התינוק שלה.

הנסיעה המשיכה נינוחה יותר, אני הייתי מרוכזת יותר והכל ב"ה עבר בשלום.

השיקול הזה של מה יותר בטיחותי כאן, היה ממש קריטי לנו בנסיעה הזו, שאגב הייתה ארוכה ולא פשוטה כשאני שבועיים אחרי לידה.

נסיעה למפגש משפחתי גדול שבדיעבד הצטערתי שיצאתי אליו, זו הייתה טעות גדולה.

אז לא הייתי כותבת כאופציה...

אצלנו היה בטוח יותר להרדים על הידיים ולהחזיר לכיסא.

בדרך כלל זרת

שמים את כרית האצבע על החיים שלהם והם מתחילים למצוץ

חודשים.

הוא היה צורח בנסיעות ולא נרגע, כשהתחלתי לשלב בקבוק בסביבות גיל חמישה חודשים היה אוכל בקבוק בנסיעה, ונרדם. זה היה כמו קסם.

אולי אנסה עם בקבוק שאוב..

האמת שהוא לא רגיל להירדם בהנקה אז אני בספק אם יעזור.

אחד משלי צרח שנה. היינו עוצרים מלא, מכפילים כל נסיעה, סיוט... לא עזר כלום.

שהסתבר שכשהיה צורח זה היה בזמנים שהיה לו לחץ או דלקת קלה באוזן ומשהו בנסיעה הפעיל לו לחץ על זה ולכן צרח.

וגם פעם קראתי פה על מישהי שגילתה שיש משהו דוקר בכסא תינוק אז לבדוק את זה..

בהצלחה, זה קשוח ממש

ניסיתי למשש את הכיסא, לא הרגשתי משהו, יכול להיות שפספסתי?

היה לנו כיסא תינוק מבד מעצבן שהתינוק ממש הזיע בו אז שמנו בתוכו חיתול בד נעים..

ולגבי האוזנים- לבדוק אצל רופא. דלקת או אפילו רק נוזלים באוזניים עלולים לגרום ללחץ ולכאב.

בהצלחה!!

אם יש אופציה.. ככה הוא במנשא ויכולה להניק

הלוואי שיעזור לכל ההורים והתינוקות הסובלים מנסיעות. אותנו זה הציל!

אחרי שחוגרים את התינוק בסלקל, לוקחים חיתול בד גדול או שמיכה דקה, ותוחבים לו מתחת לרגליים. בנוסף לוקחים זוג גרביים (לא של התינוק כי זה קטן מידי), ותוחבים כל גרב מאחורי אחת הכתפיים שלו. וזהו! מה שהבנתי שזה משחרר לחץ בבטן משהו כזה. לא יודעת את ההסבר בדיוק. העיקר שעוזר.

השישי שלי היה ממש קשה בנסיעות (לא רק הוא. גם חלק מהילדים שלפניו), עד שלא יכולתי לסוע אפילו 10 דק. צרח בטירוף. אחרי חודשים של סבל לשנינו אמרתי שלא הגיוני שאין פתרון ומצאתי סרטון באינטרנט שמדגים את זה. מאז שקט ודממה.

עם התינוקת הנוכחית בנסיעה הראשונה (בגיל שבועיים) לא עשיתי את זה. ובכתה ממש. מאז אני לא נוסעת אפילו 3 דק בלי זה. וזה ממש ממש עוזר!

כמובן אם רעבים/יש גרעפס תקוע/טיטול מלוכלך וכו צריך לטפל בזה לפני.

אפשר להניק כשמתכופפים לתינוק כששניכם חגורים כל אחד במקומו. זה אומנם ממש לא נוח, ואפשר להניק רק מצד אחד ככה, אבל לפעמים כשאין ברירה והתינוק רעב זה הפתרון היחיד.

השמיכה מגולגלת או פרוסה? והגרביים סתם מונחות מצחתיו? צריל גרביים עבות או לג משנה?

השאלה הזו עולה גם לי הרבה פעמים... (גם מול הילדים המיוחדים וגם מול כאלה שלא מוגדרים ככה)

בכל אופן, ערכתם לו אבחון? לפעמים יש דברים שמשפיעים על התנהגות כזו (לאו דווקא כאלה שמוגדרים כצרכים מיוחדים, אבל כן קשיים מהותיים)

והדרכת הורים - ניסיתם?

אני יכולה אולי קצת לתת לך טיפים מהניסיון שלי, אבל אני מרגישה שכרגע את בעיקר צריכה חיבוק והכלה❤️

אז כן, זה קשה, ולפעמים זה נראה בלתי אפשרי, ולפעמים מרוב שזה בלתי אפשרי זה הופך להיות מגלגל מצחוק... (אבל צריך שותף לצחוק. בעלי ואני צוחקים יחד, מתוך הדמעות...) ואפשר לפעמים לנצור בלב את הרגעים החיוביים הקטנטנים שקורים מדי פעם, ולהיזכר בהם בזמנים קשים...

שוב חיבוק

החיבוק בהחלט הגיע בזמן.

אחרי החיבוק וההכלה אשמח לשמוע גם טיפים מניסיונך.

לא ערכנו לו אבחון. אבחון למה? בבית ספר הוא המצטיין של הכיתה. לא אגרסיבי בכלל. יש לו מלא חברים. ילד מנהיג שכולם הולכים אחריו.

בבית הוא מגיע ושופך את כל מה שהוא אגר במשך היום. אם הוא רעב אז בכלל המצב קטסטרופלי. אבל כשהוא שבע ונרגע מכל היום הוא יכול להיות ילד מקסים. מסודר, אחראי, יוזמתי, יכול להרים ארוחה לכל המשפחה. אם הבעיה היחידה שלו היא התפרצויות זעם (היה לי גם אח כזה אז אולי לכן זה לא נראה לי כזה קיצוני) יש מה לאבחן?

וזה ידוע שיש ילדים שבמסגרת מצליחים להחזיק את עצמם ובבית מתפרצים. ויכול להיות שעם השנים גם במסגרת הם לא יצליחו להחזיק את עצמם...

אני הייתי מתייעצת עם פסיכולוג ילדים כצעד ראשון, כדי להבין אם באמת יש מה לאבחן. ואם כן, אז להתחיל בתהליך של אבחון בקופת החולים. (אתם לא גרים בארץ, אם אני זוכרת נכון, אז צריך לבדוק איך התהליך הולך אצלכם...)

אצלנו רק טיפול תרופתי בשילוב עם הדרכת הורים קבועה עזרו.

נשמע לי מוגזם.

הדרכת הורים מן הסתם יכולה לעזור לנו מאוד.

זורק כסאות, הופך דברים. זה לא משהו רגיל. ונשמע שמגיע על בסיס די קבוע ולא פעם אחת בחיים..

אצלנו היתה אלימות בגן ואבחנו עם פוסט טראומה. מאז טיפול תרופתי המצב נרגע ב"ה.

לא פעם אחת בחיים אבל גם לא באופן יומיומי ב"ה. בעיקר כשיוצאים מהשגרה הרגילה

בטח בגיל שלו

כנ"ל אבחון

נשמע שהוא פיתח פשוט דפוס שבו הוא פורק בבית את כל הקושי וההחזק שנאגרים במהלך היום.

הדרכת הורים טובה ומחזקת יכולה לעזור בעיני.

וגם ההבנה שזה הזמן הזה שהוא חוזר מוצף

לחשוב מה יכול לפרוק לו אנרגיה או לווסת אותו בצורה אחרת ..

מלא הצלחה זה בעז"ה יעבור

וכמה טוב שאת מצליחה גם לראות כמה הוא מקסים ועוזר

(יש גם לילדים שמצטיינים בלימודים) אבל זה יכול להיות עוד הרבה דברים ולכן כדאי באמת ללכת לאבחון. מציעה לך לקרוא למשל על הפרעת התנגדות מתריסה.

ילד שזורק כסאות צריך עזרה בדחיפות.

הדרכת הורים באמת יכולה לעזור מאד אבל מנסיון, זה הרבה יותר יעיל כשיודעים מה הבעיה והולכים למדריך שמומחה באותו תחום. אני עברתי הרבה מדריכות וספגתי הרבה ביקורות עד שהגעתי למדריכה שהכירה את התחום והבינה עם מה אני מתמודדת… זה גם המקום שלי להגיד לך שעברתי דברים דומים למה שאת עוברת ואני יודעת כמה זה קשה ❤️ אבל גם יודעת שיש תקווה וזה יכול מאד להשתפר.

הוא הופך אותם לרצפה...

תודה, אני מאמינה שזה ישתפר עם הגיל ומחפשת הדרכת הורים טובה

כדי למקד את הטיפול וגם כדי לוודא שהילד לא סובל מבפנים.

אולי עם ההתנהגות עצמה אפשר להתמודד לבד, אבל אם המטרה היא לגדל ילד שמח עם ביטחון שיאהב את עצמו,

אז זה לא כזה פשוט להתמודד בשני המישורים ואבחון יכול למקד את הבעיה.

מה גם שלתחושתי, ואומר זאת ממש בזהירות, לילדים כאלו יש נטיה בתחילת גיל ההתבגרות להגיב לחיים ממקום לא חיובי (אולי בגלל שהם כל הזמן שומעים על הבעיות שלהם, אולי בגלל שהדימוי העצמי ממילא רגיש)

בגיל גדול יותר אולי יותר קל להכיל את המורכבות של גם וגם,

אבל בגיל קטן כן כדאי להיעזר באבחון וטיפול מקצועי כדי לתפוס את הבעיות בזמן ולטפל לפני שיש השלכות עליו ועל כל המשפחה.

מהמעט שאני מכירה אותך את אמא מהממת בעלת נסיון וידע רב.

ברור שתמיד כדאי במצבי קצה מאתגרים לקבל עוד הדרכה ועוד כלים, אבל ייתכן במקרה הזה שכן יעזור משהו מעבר שימקד את הטיפול.

ומצטרפת להמלצה לחוג ספורטיבי.

כדאי גם ספורט אישי וגם קבוצתי או זוגי כמו קראטה,

תוודאי שלמדריך יש הכשרה טיפולית וניסיון רב עם ילדים

זה יכול מאוד לעזור לו ללמוד לשלוט בעצמו ובכללי ללמוד לראות את האחר.

ומזדהה מאוד עם התחושות שתיארת לגבי המקום כאמא, ומעודדת אותך שבסוף צומחים מזה ומקבלים כלים חשובים ממש לחיים.

לא אגיד שאני שמחה על הנסיון, אבל כן שמחה על המתנות שב"ה קיבלנו, על הלמידה, ההתבוננות, התובנות ועל האומץ לעשות את מה שנכון לנו גם בסביבה פחות מכילה ותומכת.

מעודדת אותך שעוד יבוא יום והוא יעלה על במה, ואף אחד, אבל אף אחד אולי אפילו כולל בעלך, לא יבין מה המשמעות של ציון דרך וסגירת המעגל עבורך. רק את שהיית שם עמוק בקושי, בכאב, בכשלונות, ברגרסיות, ברגעים הכי חשוכים, רק את תביני מה משמעות הרגע הזה עבורו ועבורך.

חיבוק גדול!!

תודה!

הרבה יותר טוב.

הלכנו איתו לאבחון והפסיכיאטר אבחן הקפאת קשב או odd, כבר היה לנו מרשם לריטלין אבל לא הצלחנו לעשות בדיקות דם אז זה נדחה.

בינתיים הוא גדל ושמנו לב שזה בא בגלים, ימים של יציאה משגרה מוציאים אותו האיזון אז חשוב להסביר לו מה צפוי.

אוכל כמו שאמרת, כשהוא רעב הוא לא מסוגל לחכות ונהיה עצבני ועם פתיל קצר.

כשהוא עייף כנל, לכן נותנת לו לישון עד מאוחר כשמתאםשר ומקפידה על זמני שינה בשגרה (ישן יותר מהאחים שמתחתיו)

כשהוא רגוע להסביר לו שה' נתן לו המון כוח, אבל עכשיו הוא ילד קטן ולא יכול להשתלט כי הגוף שלו קטן, אבל הוא יגדל וינצל את הכוח לדברים טובים כמו דוד המלך שהיה גיבור, ובינתיים אתם פה ללמד אותו ולעזור לו. לספר לו כמה הוא אהוב.

להשתדל לפרוק הרבה אנרגיות בחוץ..

והכי חשוב הרבה הרבה תפילות, זה לא בטעות שיש לך ילד כזה ויש בך את הכוחות והיכולות לתת לו מה שהוא צריך, ויש מישהו למעלה שדואג לו ונתן לו את האמא הכי טובה בשבילו

הוא פורח כשיש לו תפקיד משמעותי, אז לחפש לו אתגרים לא קלים מדי ולא קשים מדי, להחמיא לו, להסביר לו כמה הוא חשוב.

אני כן מחפשת לו טיפול רגשי שכולל ספורט אתגרי כי זה מה שהוא נמשך אליו, שילמד לווסת את הכוח שלו ולשלוט בו, עדיין לא מצאתי משהו מתאים

זה מאוד מעודד ונשמע דומה.

אני זוכרת מאח שלי שזה גם השתפר מאוד עם הגיל.

תודה על שתי הפסקאות האחרונות, חשוב מאוד. נשתדל להכניס את זה יותר ללוז

קודם כל חיבוק ❤️

היו תקופות ש - לא נעים לאמר - פשוט לא סבלתי אותו 🙈

עד היום קשה לי לא להאשים אותו שכל מיני התנהגויות של ילדים משתוללים בבית הן נורמות שנכנסו בגללו... (כבר יודעת שברור שאסור להאשים אותו אבל קשה)

מה עזר לי?

• ספר 'ילד פיצוץ' עזר לי לראות את ההתפרצות האלה כמשהו פיזיולוגי ולא בחירי (כמו שלא אכעס על ילד שנולד עם קשיי שמיעה לדוגמא)

• הספר הנ''ל גם עזר לי לזהות אירוע מתקרב ולהפחית משמעותית את ההתפרצויות

• הדרכת הורים כמובן.... פרטנית לי ולבעלי, 10 מפגשים רק על הילד הזה!! זה המון אבל היה שווה כל דקה וכל שקל

(האמת שלקחנו לאבחון בלי קשר לדוגמאות הספציפיות שהעלית והנוירולוג שלל כל מה שחשבנו ולא חשב שצריך ריטלין)

בהצלחה רבה ממש!!

הוא עדיין קטן והיכולת שלו להתמודד עם תסכולים וכעסים עדיין מבשילה

זה שיש לו אחים קטנים מתחתיו

לא הופך אותו לגדול ואחראי

ולפעמים זה מבלבל לחשוב שהוא צריך להתנהג בבגרות לעומתם

אבל יש ילדים שיותר קשה להם עם תסכולים ויש כאלה שמתמודדים בטבעי בצורה יותר טובה גם בגיל צעיר

אם ההתפרצויות שלו הן לא יומיומיות ונקודתיות לתסכולים

זה נשמע תואם גיל

וכדאי להתחיל עם חמלה

כשהוא חסר אונים

גם לו

וגם לך

מתוך חמלה

קל יותר להתנהל נכון

ואחכ כשהכל רגוע

גם לדבר על הפעם הבאה

איך אפשר לעשות אחרת

מגיע לך חיבוק

ההתמודדויות שלנו כהורים הן לא קלות בכלל..

בדיוק היום בעלי שאל אותי ברגע קצה אם אפשר להחליף ילדים, ובאמת יש הרגשה ששלנו הכי קשים ומאתגרים, והם לא חינוך מיוחד או משהו.. פשוט רגישים והתמודדויות בלתי פוסקות

בקיצור מבינה אותך

לי אישית נשמע שלא דחוף לאבחן. ילד מנהיג מצטיין בלימודים גם אם יש לו עניין קשבי, לא הייתי נותנת שום תרופות בשלב הזה.

אישית אצל הבכור שלי שנשמע קצת דומה לבן שלך כשהיה צעיר יותר, עשינו אבחון ונשללו הפרעות קשב.

יש ילדים כאלה שחיים יותר בעוצמה.

אני חושבת שהדרכת הורים טובה יכולה לעזור (אנחנו עשינו בזמנו).

ועוד דברים ממש חשובים שאני חושבת שעזרו אצלנו-

קודם כל המון סבלנות. הוא יגדל וזה מאוד יתמתן.

לזהות טריגרים לנסות לתפוס את הרכבת לפני שהיא עפה מהצוק, רעב אוכל, כועס, לקחת להוציא אנרגיה, שינויים, להטרים.

בכללי, המון המון שיח. לא בשעת הכעס, אחר כך. למה כל כך כעסת, בא נחשוב מה יכול לעזור לך במצב כזה, לחשוב יחד על אופציות.

כמו שרשמו חוגים מאוד פיזיים, הרגשתי שמאוד איזנו לו את השליטה בגוף.

שק אגרוף בבית או טרמפולינה וכד'.

להעצים, לתת אחריות

לחזק כל פעם שהתאפק ולא התפרץ, הלך לחדר מעצמו, עצר. זה תהליך. בהתחלה לא קורה אבל לאט לאט כן יש רגעים והם יגברו בסוף.

מחבקת אותך. אני ממש זוכרת את הבכי שלי הוא היה לוחץ לי על כל הנקודות מוציא ממני ממש ממש רע. כולל פיזית להרים לחדר ולהשאיר אותו בפנים לא באופן שאני מתגאה בו.

והיו הרבה טעויות בדרך.

היום הוא נער מהמםםםםםם ב''ה!! למד לווסת את עצמו, מידות טובות... לדעת שזה תהליך וזו דרך.

אלא כדי לדעת באיזה כיוון לעזור לו.

(לצורך העניין - לאוטיזם אין תרופות מוגדרות. אבל אצלנו בזכות העבודה שאנחנו יודעים מה האבחון, אנחנו יודעים איך נכון לדבר ולטפל ולהגיב... אם לא היינו יודעים מה האבחון, היינו מגיבים בצורה לא מותאמת, גם אם בעיקרון זו צורה חכמה)

ועוד נקודה - כשיודעים מה האבחון, יש שלווה כלשהי בנפש. אנחנו יודעים שזו לא אשמתו של הילד שהוא מתנהג ככה, ויודעים שזו גם לא אשמתנו ולא נובע מחינוך לקוי שלנו.

בעיניי שתי הנקודות האלה חשובות דיין בשביל לגשת לאבחון.

זו המשנה שלי בעניין, יודעת שיש כאלה שיחלקו

אני בתוך המערכת...

במקרה הזה ספציפית ממה שמתואר פה, פחות נראה לי נחוץ.

אבל כמובן שאין לנו את כל התמונה וניתן גם לחלוק..

בכל אופן, אז אנחנו חלוקות רק על המקרה הספציפי הזה

וטוב שהפותחת שמעה את שני הכיוונים...

כי יש הורים שיוצאים מנק הנחה ראשונית שזה באמת לא אשמתו ולא אשמתם אלא צריך עזרה פשוט כדי להתמודד עם הסיטואציה, ולכן לא יעברו תהליך ארוך (ולפעמים גם מאוד יקר ולא נצרך) רק בשביל הגושפנגא שהם והילד לא אשמים, אלא ינתבו את הכסף והאנרגיה קודם כל בשביל הדרכה טובה (שכנראה אף פעם לא מזיקה בהסתכלות שלי לפחות) והשלב הבא אם אין מענה לצורך זה באמת לבדוק אופציה של אבחון

זו ההסתכלות שלי לפחות על העניין..

ומכיוון שהפותחת נשמעה לי חסרת אונים ומלאה בהאשמה עצמית - נראה לי שהכיוון שלי יתאים לה.

והאמת שבעיניי בכל מקרה שווה לאבחן (בקופה, לא באופן פרטי) כבר עכשיו, כי אם כן יש פה משהו שלא יעבור מעצמו - הקושי רק עלול להתגבר עם השנים בלי טיפול מתאים...

(שוב, אני כותבת מהניסיון האישי שלי, ואולי אני טועה. אבל בכל זאת חשוב לי לכתוב את זה...)

להורים שמלאים באשמה עצמית - טיפול להורים עצמם

לגדל ילדים מתוך תחושה פנימית כרונית של אשמה וחוסר אונים זה מאוד קשה והרבה פעמים ממסך את היכולת לתת מענה מותאם ולכן גם זו אופציה ראויה וחשובה מאוד, כי ריפוי במקום הזה מאפשר הורות בטוחה ויציבה יותר וממילא זה חולש גם על עוד תחומים אז על הדרך נתרמים באופן כולל

מורים מקצועיים יש גם גברים.

באמנה כפר סבא ראש האולפנה הוא רב, גבר.

באולפנות צביה זה יותר נפוץ, לעומת אולפנות

בני עקיבא, שרב עומד בראש האולפנה

אבל זה לא באמת חדר מורים מעורב.

זה הרוב מורות, ושניים שלושה מורים.

ובבתי ספר של בנים מורות יכולות להיות בערך חצי מהצוות. השאלה אם יש בית ספר של בנות עם הרבה מורים גברים.

ומן הסתם גברים מעדיפים ללמד בנים...

וגם יש תנועה כזאת שבמוסדות לבנות ילמדו רק נשים. בהרבה אולפנות שראש האולפנה יוצא לפנסיה נכנסת במקומו אישה.

לדעתי לא קיים מוסד לבנות עם צוות מעורב באמת. לפחות לא כמו מוסדות לבנים

הצוות הנשי שם מסתכם במזכירה, יועצת, מישהי שהיא מעין סגנית, מורה מתקנת ומורה או שתיים לחשבון לכיתות הצעירות.

בבתי ספר אחרים שהבנים שלי למדו בהם קצת אין בכלל בכלל מורות, רק מזכירה.

בעיניי הכי נכון להשתדל שכך יהיה... (וכמובן גם הפוך, שאצל הבנות יהיו רק בנות. ככה זה בבית הספר של הבנות שלי ובאולפנה שהבת שלי למדה בה. למעשה הבכורה שלי פוגשת רבנים באופן קבוע רק עכשיו, כשהיא במדרשה...)

בהרבה אולפנות יש גברים. אבל המגמה לנסות לצמצם אותם כמה שיותר. רובם מורים מבוגרים. לא יקחו לאולפנה מורה צעיר בן 25. אלא אם ממש אין ברירה.

יש בהם רוב מוחלט נשי בצוות. אולי מורה אחד או שניים גברים.

להפך, דווקא עדיף שיהיה צוות רק של נשים שילמדו בנות, לא?

הילדים שלי לא בגיל ואני רחוקה מגיל בית ספר, בזמני אצלנו (בית ספר לא אולפנה) היו די הרבה מורים גברים, בעיקר לקודש אבל לא רק, ובאולפנות שהכרתי היו בעיקר רבנים מורים לקודש אבל גם לא אחד או שניים, אולי 7. במבט לאחור זה באמת נראה לי מוזר היום.

חבל, אנחנו מאמינים בחברה מעורבת, הייתי שמחה שלילדים שלי יהיו גם מורים וגם מורות, בכל המקצועות.

נראה לי יותר חשוב מאשר "אמונה בחברה מעורבת".

אני גם לא "מאמינה בחברה נפרדת", כל מסגרת וסיטואציה בחיים צריכה להישקל בנפרד, וכשם שיש יתרונות מבהקים לכיתות נפרדות לבנות, ככה צוות שאפשר להרגיש קרוב אליו ולשתף בקשיים בלי מבוכה זה יתרון גדול.

(וזה בלי להזכיר נושא של מוגנות או קשרים בעייתיים. אבל רוב האנשים הם כשרים וזאת לא הבעיה המרכזית.)

אני גם לא רואה מה היתרון הגדול ב"ללמוד לדבר עם בנים". כל עוד מגדלים את הילדים עם הגיון בריא שהמין לא נושך כשיבוא הזמן הכל יבוא בטוב, מי שגדל במסגרת מעורבת יוכל להתחתן ולעבוד בסביבה מעורבת תוך שמירה על גבולות מתאימים בלי בעיה. דווקא באוכלוסיות עם הפרדה במערכת החינוך מתחתנים מהר יותר מאשר אוכלוסיות מעורבות.

ובאופן כללי כמו שכתבו מעליי הרוב המוחלט של המורים במערכת החינוך הן מורות, ומורים גברים יעדיפו בדרך כלל ללמד בנים, אני לא רואה עניין להתערב במצב הקיים ולערוך אפלייה מתקנת לגברים רק בשם ערך "הגיוון" או "השיוויון".

ועוד נקודה שבלטה לי, דווקא הצדדים הליברלים משום מה לא מרוצים מכך שנשים יכולות למלא תפקידים שבעבר הוקצו לגברים כמו מקצועות קודש או הנהלה ואיוש דרגים גבוהים.

ושוב, אני ממש לא חושבת שיש ערך בהפרדה בכל סיטוציה בכל מקום. דווקא בחיים הבוגרים הפרדה כשאין באמת צורך הלכתי נראית לפעמים קצת מוגזמת, אבל במערכת החינוך יש לה יתרונות מוכחים.

אמית, פלך

אפשר למצוא יותר צוות גברי

אני לימדתי ב3 מוסדות שונים באותו אזור, בשניים היה רוב נשי אבל היו כמה מורים (של"ח, הלכה, פיזיקה, רבני שכבות, באחד מהמקומות ראש אולפנה גבר)

ועכשיו עובדת במקום שלישי שביום יום אין גברים בחדר מורים.

יש אבות בית, אנשי מנהלה כאלה ואחרים..ורב שמגיע לפעמים להעביר שיעורי שו"ת וכו'

מעניין אותי מה הסיבה לשאלה

מה שהכי מזעזע פה אלה לא הצעקות, אלא המילים שהיא אמרה לבת שלה. כי הורים צועקים לפעמים על הילדים שלהם כשהם (הילדים וההורים) מאבדים עשתונות (ואם זה יהיה במקום ציבורי לרוב הם יתביישו בזה), אבל לקלל את הילד שלך - בעיניי זה קו אדום.

ובכל זאת, כנראה שלא הייתי עושה כלום. מה כבר אפשר לעשות? לצעוק על האמא? זה לא יעזור מן הסתם. לקחת לה את הילדה? זה פלילי. אולי במקסימום אפשר לפנות אחר כך לילדה בדעסקרטיות ולומר לה איזה משהו מחזק...

תהיתי לעצמי כל הזמן שבהיתי בהם ועוד רגע האמא צרחה עלי אבל לא הזיז לי. הייתי חייבת לראות אם יש מה לעשות.. בקיצור תהיתי איפה האבא...

ואז כמעט שהלכנו אני קולטת את האמא שוכבת בתנוחת שאנטי כזאת עם סיגריה והילדה עם האבא וקצת יותר רגועה ואמרתי ב"ה שיש אבא ושנראה שרגוע כרגע.

אז שתדעי ותדעו..

והייתי מלמדת זכות גם על האמא, שאולי היא במצב נפשי קשה... לא מצדיק את ההתנהגות שלה, אבל לפחות מסביר אותה...

לא נראה לי תקין. מצד שני יש חברות שבהן זה אחרת, כבר יצא לי לראות סיטואציות כאלה שהילדים התרגלו אליהן ולא נבהלים..

במקום ציבורי זה באמת יותר נדיר כאלה צעקות.

אם זה משהו שממשיך לאורך זמן אולי כדאי לעצור ליד ולבדוק שהכל בסדר.

אם זה איבוד עשתונות רגעי לא הייתי מתערבת.

לא מאד נפוץ שהורים מתנהגים ככה בפרהסיה

אבל בבית יש לא מעט הורים שמדברים לילדים מגעיל מתוך עצבים

ואין איך באמת לעזור להם

אתמול נתקלתי בסיטואציה דומה אבל פחות קשה

התעכבתי בכוונה לידם ואז האמא קצת נרגעה

לא שעזרתי במשהו

אבל לא יכלתי סתם לעבור שם כאילו לא קורה כלום

על ילד..

בעלי צריך ממש לגרור אותי מהמקום...

קרה לי לצערי כמה וכמה פעמים.

פעם אחרת שהורה חרדי דווקא אומר לבן שלו שהוא ירביץ לו אם הוא יפריע לו בקניות. ילד קטן!!! נחרדתי. ודפקתי לו מבט.

אני לא מצליחה להכיל את זה.

גם לי..

ועדיין בעיניי שזה ככה ברמה כזאת זה לא תקין.

בנאדם לא יכול לצרוח על הילדים שלו ולהרגיש בסדר עם זה.

שוב, לא אומרת שאני לא הגעתי למקרי קצה כאלה (בעיקר עם הבכור שלי, אבל באמת מקרי קצה. לא הפרעה בקניות או משהו כזה)

אנשים לפעמים מרשים לעצמם עם הילדים שלהם וזה מצער

נשמע ממש קרוב לאלימות

דווקא בעצמאות עם המטס

חושבת אבל ילדי גן פחות ימצאו שם עניין

לי היה נראה מתאים כי זה הליכה אבל קלה

ויש מבצר של אבירים שזה מגניב

הילדים שלי אהבו להיות שם

לק"י

אצלינו מאוד אוהבים את הלונדע. זה מקום סגור.

היינו והיה מוצלח מאוד

יש מתנפחי מים שווים בחוץ

מבפנים יש הרבה סדנאות וניסויים מדעיים מגניבים לילדים וגם חדר בריחה

וכמובן את כל התערוכות הרגילות של המוזיאון

לק"י

יודעת שעות פתיחה?

לא היינונעכשיו. היינו בשנה האחרונה. ממש נחמד. אפשר עם עגלות. מתאים למבוגרים שלא אוהבים הרבה הליכה. מתאים לילדים. לפי מה שזכור לי כניסה חינם. אולי יש סרטון בתשלום. אם יש לכם משקפת תביאו, לחפש את בעלי החיים ולהנות מהנוף.

מחפשת דברים בין חדרה לפתח תקוה, מתאימים בעיקר לילדי גן ושישאר לנו איזה שקל בארנק אחכ כי הכל כזה יקרררר.

חיות זה מעולה

חוויות (הכנת שמן, גבינה קטיף) זה מצוין

מתקנים גם מעולה

יש להם אנרגיה והם צריכים להוציא אותה אז סדנאות יצירה זה פחות

מסלול מעגלי ויש מעיין / מים שאפשר לשכשך

מאד חמוד וקל.