יש עניין לתקן את העולם ולהחיל "משפט וצדקה בארץ".
"מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה".
אני לא רואה שבתורה אין מטרה לרווחה עצמית לעניים.
הנה ראיות:
"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" ובנוסף "וזכרת כי עבד היית במצרים".
"ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" כטעם יחיד בפרשת משפטים.
"כי פתוח תפתח את ידך לו די מחסורו אשר יחסר לו".
"גדול המלווה את העני יותר מאשר המפרנסו"
"ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו"
"ניגשו אל דוד ואמרו לו עמך ישראל זקוקים לפרנסה. אמר להם צאו והתפרנסו איש מרעהו"
"בית דוד דינו לבוקר משפט"
"לשלמה, אלוקים צדקתך למלך תן ולבן מלך... ידין הרים בצדק וגבעות במשפט... וידכא עושק. מתוך ומחמס יגאל נפשם. כי יראה עני ואין עוזר לו..."
וכמובן הכלל ההלכתי של "כופים על הצדקה" בשמו הקהילות היהודיות גבו בכפיה מיסים מהקהילה כדי לתת את הכסף לעניים. אם הצדקה היא רק לזיכוך הנפש,היא היתה צריכה להיות רק התנדבותית ולא בכפיה.
הנצרות טוענת שאין אפשרות לתקן את העולם מוסרית וסוציאלית-כלכלית כי הוא חוטא מיסודו. רק סך הכל להמתיק את החברה המושחתת עם טיפונת מוסר נוצרי נחמד. הדת אצלה מתפקדת כאופיום להמונים שמסית את הדעת מלתקן את החברה מוסרית.
בעם ישראל ובתורה יש מגמה לחתירה לתקן את החברה מוסרית כלכלית חברתית וסוציאלית.
או כמו שכותב הרב קוק באורות ישראל ותחייתו ג ג:
מרכז החיים של נשמת ישראל במקור הקדש היא. דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד' אחד חי בקרבנו. *הדינים, דיני תורת אלהים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון*. הקדש הוא פועל בקרבנו פנימה, שאיפות חיינו הכלליות אליו הן הולכות. יש נטיפות של קדש בכל עם ולשון, אבל ערכי החיים כולם אינם צומחים מזה. לא כן בישראל. (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו", שהיא פרשה קטנה שכוללת כל גופי תורה, שיוצאת אל הפועל ביחידי סגולה, נחלת הכלל היא באמת. כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. *על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלהים עליה, היא כל כך נחוצה לנו, היא כל כך אופית לתכן לאומנו*. והרשעה היונית הסורית הרגישה בחוש העור שלה את ערך הסגולה הגדולה הזאת וגזרה על הסמיכה, ור' יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה. ופעולת מסירת הנפש הזאת נשארה, כי העמיקה את תכן החיים האופיים המיוחדים של קדש ישראל לד'. משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. (שמות יח): "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש. *המינות (הנצרות) הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו*. ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלהי תופסת אותה הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישיות היחידית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות העמים, ובזה מתיסד יסוד שנאת לאומים ועמק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם. אמנם עיני כל מוכרחות להיות נשואות לאור עולם אור ד', אשר יגלה על ידי משיח אלהי יעקב (תהלים ט ט): "והוא ישפט תבל בצדק, ידין לאומים במישרים".