העולם הדתי מורכב מגוונים שונים. יש דתיים לגביהם לצערנו מה שאמרת עשוי להיות נכון.  יש גם כאלו שישמחו להתייחס לגופו של עניין וליצור עמך קשר על בסיס אישיותך ועולמך. יש לא מעט מקרים של אנשים מבית דתי שלא מצאו את בת זוגם בעולם הדתי ובנו בית רוחני, מקסים ומיוחד דווקא עם בחורה שצמחה בבית חילוני והביאה עמה הרבה יופי ורוחניות לעולם הדתי החדש בו בחרה. בהצלחה

כמו שאנשים מעדיפים גם עודף/ מחסור בפיגמנטים, לפעמים יש בזה משהו שבאמת קשור לפנים האישיות ולפעמים זה סתם סטיגמה מטופשת.

כך או אחרת, אל תתרגשי- יש גם הרבה דתיים שמעדיפים דווקא חוזרים בתשובה.

לא נראה לי שבחורה חילונית תרצה להתחתן עם חרדי שלפני שבוע חזר בשאלה.

אני לא אפסול בגלל שמישהי חזרה בתשובה, ואני אבדוק את ההצעה כמו כול הצעה אחרת.

לפעמים חוזרת בתשובה חזקה יותר באמונתה מאשר דתיה מבית,

אני בעצמי בא ממשפחה דתית, אך איפשהו בגיל 14 ירדתי מהפסים, בגיל 19 התחלתי לחזור למוטב,

והיום אני בדרך הנכונה, ואמונתי כיום הרבה יותר חזקה מאז!

יש כאלו שיעדיפו אישה דתיה מבית בגלל הקטע של המשפחתיות, ואני מבין אותם,

אך אני אישית לא פוסל, כי בכל זאת, אני מתחתן עם אישה, לא עם המשפחה שלה,
נכון שיש קשר עם המשפחה שלה, אך זה לא חתונה, אני חי קודם כל עם אשתי,

אח"כ עם שאר העולם, אם לא מתאים למשפחה שלה, אז אני לוקח את זה לכיוון

של "עם לבדד ישכון" כלומר, אני והיא (בהסכמתה) נשמור מרחק של לא יותר מ: "שלום-שלום"

בדרך כלל בהתחלה למשפחה קשה לקבל את זה אבל עם הזמן כשרואים שזה רציני ומתגברים על השינויים בצורת החיים

המשפחה בדרך כלל מכבדת את הרצונות של החוזר בתשובה וזה קורה עוד לפני שהחוזר בתשובה מתחיל לחפש בן או בת זוג.

רוב החוזרים בתשובה יחכו עם החיפוש עד שיהיו מספיק חזקים ומוכנים לקשר 

ובטח שהמשפחה תכבד את בן/בת הזוג ואת דרך חייהם של הזוג. גם אם זה אומר שהמשפחה תשנה דברים בדרך חייהם כדי לשמור על קשר קרוב

הכוונה, כל מה שנקלט כשהיינו קטנים: אורח חיים, שירים, התנהגות, ה-כ-ל

יש פעמים שאפשר להסתדר עם זה,

אבל יש פעמים שלא! עם כל זה שהבנזוג שחזר בתשובה בפועל יותר "דוס" (בלי להיות קיצוני)

יש פערים שהם מאד קשים...

אם משהו קטן לא הולך בזוגיות, כבר הכל נופל הרבה יותר בקלות

כי אם בין הדתיים יש מנטאליות שונה, אז ק"ו בין בית דתי לבית שלא דתי...

אישית- מימי התיכון טענתי שבעלי התשובה הם אנשים מאד איכותיים...

ואכן- הייתי נשואה לבחור שחזר בתשובה, לאחר 8 שנים של קיום מצוות.

ו-כן, הפערים, הפערים היו עצומים! (לא שבגלל זה הכל נפל, אבל זה רק הוסיף...)

מי שחזרה בתשובה באמת - טובה בעיני הקב"ה מאד.

לגבי נישואין - יש כאלה שמפריע להם אם היו לה קשרים קרובים עם בנים מלפני-כן, כפי שלצערנו לא-נדיר ב"עולם- החילוני" כנראה.

ויש כאלה שרוצים מישהי שההווי שלה מילדותה קרוב לשלהם.

לגיטימי. 

זה לא סותר את המעלה האישית של מי ששחזרה בתשובה.

אז או שהיא מוצאת מישהו שבא מרקע דומה לשלה (הרי היא עצמה סוברת שהוא לא "גרוע יותר" כי חזר בתשובה. כמו שהיא) - 

או מישהו שזה לא מפריע לו.

שיהיה קשה לגשר עליו. זה לא קשור בכלל לטובות פחות או יותר.

אישית, אני בודק כל מקרה לגופו.

ואנחנו מקפידים על קלה כבחמורה הרבה יותר מדתים מלידה..

להפך, אני רואה ייתרון במישהו שבחר בדרך של תורה ובירר את הדרך מאשר מישהו שמקיים את התורה והמצוות כמו תוכי.. בגלל ש"אבשלו" עודה ככה וככה חינכו אותו..

ותכלס אם תשאלי איזה מישו (דתי מלידה) למה אתה מאמין? ובמה אתה מאמין? ותחתרי לכל העניין של מציאות ה' פתאום הוא יתחיל לגמגם..

עצוב.. 

הסיבה שאחוז הדתיים שעורכים בירור מעמיק הוא נמוך יותר מאשר אצל בעלי תשובה הוא בגלל שחילונים עם אופי דומה לדתיים כאלה פשוט נשארים חילונים..

ונדמה שרוב החוזרים בתשובה אינם עושים זאת מתוך בירור אמוני מעמיק. במיוחד היום, עם כל הטרנדים הרוחניים, הרבה פעמים זה מגיע ממקום כזה (אם להאמין לסיפורים שמתפרסמים מדי שבוע בגבו של אחד העלונים..).

בסופו של דבר, יש אנשים שהמשמעות שהם מעניקים לחייהם תופס אצלם מרכזי יותר, ויש שפחות. זה תלוי בכל אדם לגופו, ולא בהשתייכות המגזרית.

לא הבנתי את המשפט הראשון שלך.

אין לי סטטיסטיקות ביד אבל מההיכרות שלי עולה ההפך ממה שאתה אומר.(בלי להכנס להשוואות,אני מדבר ספציפית לגבי הסוגיה הזאת של חוזרים בתשובה)

אם מי שזוכה "לחזור בתשובה" קורא למי שזוכה לקיים מצוות מילדותו "כמו תוכי" - אז הוא צריך לחזור בתשובה גם על האמירה הזאת.

זו שטות מוחלטת. אדם שמתחנך כמו שצריך, אינו מקיים מצוות "כמו תוכי" - וההרגל לקיימן מגיל צעיר - הוא דבר גדול ועצום, ומטביע בנפש דברים נפלאים. זה לא סותר שאכן מי שבוחר מתוך מודעות והעמקה בדרך התורה, יש לו מעלה גדולה. ועפי"ר - אנשים תורניים אכן מעמיקים בדרכם באהבה, "גם" כשהתגדלו בה, ויש להם גם את הצד הטוב שלה ההרגל מילדות.

וכי את ילדייך אינך רוצה לחנך לכך?...

יתכן שהתכוונת לא ל"כולם" אלא למי שעושה רק בגלל ההרגל וללא רצון עצמי והעמקה. מכל מקום, לא בדרך זו תגַדלי את מעלת בעלי התשובה האמיתיים, שאכן גדולה היא (ללא קשר לנושא השירשור - זה לא בהכרח קשור).

והאמונה התמימה בה', ללא "חקירות" יתרות "למה" וכו' - יש בה גם כן מעלה גדולה מאד. זה שאדם ממשיך מה שקיבל מאבותיו והם קיבלו מאבותיהם, עד מעמד הר סיני, זה דבר גדול מאד. "ואני בער ולא אדע - בהמות הייתי עימך"...

ראית ש"קשה לי" לקבל את זה?...

הרי קודם כל התייחסתי בעיקר לא לאדם כזה, אלא למה שהיה נשמע כאילו את מכנה כך כל מי שהורגל מילדותו בשמירת מצוות. ואמרתי שזה יתרון עצום כמובן. בלי סתירה למעלה של מי שהגיע מבחירתו.

אח"כ כתבתי שאולי התכוונת רק ל"סוג" כזה כמו שאת מתארת כאן כעת - וגם לגבי זה אמרתי שיש מה לומר לזכותו מעבר ל"כמו תוכי".

[ואגב, לא כתבת מקודם על אדם ש"לא טורח לברר כשזה מפריע לו" זו הוספה עכשווית. וודאי שאם לאדם מפריע משהו, ראוי להתאמץ ליישבו על ליבו ולא להתעצל]

ומי ש"מקיים מצוות ולא מבין את משמעותן" אלא מקיימן מתוך אמונה תמימה, זה גם יפה מאד. אל דאגה - גם מי ש"מבין את משמעותן", מבין חלקית מאד...

ומי שמאמין באופן טבעי ואינו רואה צורך להסבר "למה הוא מאמין", יש בכך בריאות גדולה מאד. זה לא קשור למי שמפריע לו משהו ואינו טורח לבררו.  ועל משקל מה שכתבת - גם מי שלא מבינה את המשמעות של מי שמקיים מצוות כי זה ציווי ה' ומאמין פשוט באופן טבעי, יש לה בעיה (לא "תוכי", אבל בעיה).. 

ובכן, גם אדם כזה אינו "כמו תוכי"... וכמובן, זה שכותבים "זו עובדה", עדיין לא עושה את זה לנכון... ולא "קשה לקבל את זה" - פשוט, לא מסכים עם הגישה הזו. חסר בה קצת ענוה. ובעינַי, מי ששואל את השני, כפי שאת מעידה על עצמך, "למה אתה מאמין", בעצם זה שהוא שואל יש חוסר בריאות וטבעיות..

וכנ"ל - זה לא סותר את החשיבות של ההעמקה בתכני האמונה ובמשמעות המצוות וכו'.

לא ש"זה לא בא לי בטוב" בקונוטציה. הסברתי שבמהות אינני מסכים איתו לגבי שני סוגי אנשים: כאלה שגדלו ברקע דתי וגם מעמיקים בתורתם ואמונתם (והם לא מעטים), שאצלם ההרגל הוא רק יתרון נוסף;

וגם לגבי כאלו שיש להם אמונה-תמימה ובריאה, שגם זו מעלה גדולה.

אני, כמובן, הגבתי על מה שכתבת: "אדם שלא יכול להסביר לי.. אם שואלים אותו.." - ועל זה אמרתי שזו לא מבטא בריאות "לשאול", ולא ענוה לציין כ"עובדה", כביכול, שזה חיסרון שאינו עונה..

לגבי "נוער דתי" שיש להם שאלות ולא מענין אותם תשובות - הרי כתבתי מפורש שבוודאי שזה חיסרון ומצער. כמובן, יש כל מיני סוגי נוער, כמו בכל גוון של החברה; אני מכיר והכרתי גם נוער אחר לגמרי. אז המצב שאת מתארת אינו מייצג מי שגדל בחינוך דתי מול מי ש"חזר בתשובה", אלא מי ששטחי גם בדברים שמעסיקים אותו, לבין מי שמנסה להעמיק ולהתענין בדברים חשובים ומהותיים. כמובן שגם אני "בעד" זה.. וכמו שכתב פה מישהו: מתוך הציבור המכונה לא-דתי, אותו חלק שרצה להעמיק בעניינים אלו, חזר בתשובה (כמובן, לא כל מי ש"חוזר בתשובה" זה בא רק מתוך עומק. כולם אהובים..). מתוך הציבור שהתגדל דתי מנעוריו - חלק גדל והולך מעמיקים את התורניות שלהם עם הזמן, וחלק אכן הולכים ב"שטחיות", לצערנו. כך היה מעולם - ציבור כולל גוונים שונים. אם-כי, טוב הולך ב"שטחיות" בדרך התורה והמצוה - מאשר בדרך ההפקרות..

אבל בוודאי שאני מסכים עם מה שכעת כתבת, ובסיגנון שכתבת, בכאב אמיתי, האיך יש לאנשים זמן לכל מיני הבלים - ולא זמן בסיסי להעמקה ולמידה של דרך חייהם. שבסופו של דבר מה שנצרך לכך הוא זמן ללימוד תורה, הן בצד ההלכתי והן בצד האמוני.

ואם את עוסקת עם נוער ומשתדלת לקדמם בבהירות התורה והאמונה והמצוות - אשרייך.

אבל מכאן ועד לומר כזה דבר על "המגזר"- הדרך רחוקה מאוד.

ישנם המוני דתיים שעושים בירור אמוני, שמעמיקים באמונה, שמקיימים מצוות בצורה אמיתית,

שחיים חיים של תורה. וזה אחוזים מאוד גבוהים.

ונכון, יכמו שפסימי אמר-שנם חילונים שנשארים חילונים כי אין להם כח לברר, והם כך מכח האנרציה. אז יש גם אחוז מסוים של דתיים כזה, וזה כך בכל ציבור. אבל האחוזים הללו אינם מייצגים את הציבור כולו.

צריך להיות זהירים מאוד באמירות הללו.

אני לא יודעת עם איזה סוג נוער דתי את עובדת, אבל בגדול בחינוך הדתי ישנו חינוך ליראת שמים, ואמונה מתוך בירור אמיתי,

ואני אומרת את זה כבוגרת החינוך הדתי, וכאחת שרוב חברותיה בוגרות החינוך הדתי, כמעט על כל גווניו.

מה זה חוזרת בתשובה?

איך עולה בדעתך שיש כאן עניין של השוואה?

זה עולם שונה.

בדרך כלל הבחורה במשך זמן מה בונה ומגבשת (שזה תהליך שלא נגמר, אסור לשכוח!) את עולמה הרוחני ומגלה בעצמה את עבודת ה' שהיא מתחברת אליה וכו'..

בחור מבית דתי, שגדל וספג כל חייו את העולם הדתי-אמוני-רוחני בצורה עשירה, לא שיחשוב ח"ו (!) שחוזרת בתשובה פחותה.

זה לא העניין.

זה פשוט שני עולמיים שונים, ולא כל אחד מסוגל להכיל את המורכבות הזאת.

וזה מורכבות, שלא נכחיש.

(כשהמשפחה המצומצמת לא שומרת שבת, לא מקפידה על הכשרות בבית... לא מדובר באח שלא תמיד בא לו לנטול ידיים לפני הלחם..)

[כמובן שהכול נכון כשמדובר דתיה מבית עם חוזר בתשובה].

אני, שגם סוגשל חוזרת בתשובה....

בס"ד בר"ה

כלל אחד בידינו!

"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"

אז לכל מי שרוצה צדיק/ה גמור/ה, והציעו לו בעל/ת תשובה, יש לפניו הזדמנות יותר רצינית

והנה דיבורים קדושים על ערכם של בעלי תשובה (אורך הדיבורים כ-שעה, אבל הדקות הראשונות הם על ערך של בעלי תשובה עם סיפור יפה מהבעש"ט הקדוש, האזנה נעימה )

משליכה ישירות גם על אופן הבחירה עם מי להתחתן.

כדאי להיות מתונים בזה, ולבדוק כל ענין לגופו, משני הצדדים.

יש בכך עוד כמה-וכמה פרמטרים מעבר למעלה הרוחנית של התשובה.

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

גם לי יש ילדים בשידוכים. ילדים גדולים....לכן אני בודקת באתרים הנראים לי מתאימים. זה הכל.

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר