בס"ד
מישהו מתחיל סיפור ועוצר במתח ואז אחר ממשיך אותו איך שבא לו אבל שיהיה קשור, ועם אותן הדמויות.
הייתי מתחילה אבל אני עסוקה בלכתוב ספר ואני לא רוצה לערבב אז אולי אני אכתוב בהמשך. אז מי רוצה להתחיל?
ואל תכתבו תגובות אלא עם זה ממש חייב כי זה מפריע לרצף..... ותשתדלו שלא יהיו שגיאות כתיב.....
מי שטוב/ה בהתחלות מוזמן להתחיל: הבמה שלך!
זה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.
אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת.
הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.
אלה היו צרחות, צרחות של אישה.
התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.
כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי....
זאת הייתה מרפאת שיניים.
הצרחות היו של הילד המטופל שלא בטוח יחזור ושל האישה שהכסף שלה הלך לעולמו.
נכנסתי למרפאה, ריח טוב עלה משם.
הרופאי שניים נראו שמחים במיוחד..
והמטופלים לא במיוחד.
כואבות להם השניים וגם הכיס כואב.
אבל עדין לא הבנתי למה ההורים של משפחת פורד אמרו לי שלא הצליח לרדת.
לפתע.....
בס"ד
שמעתי רעש מאחוריי. ראיתי שמישהו עולה במדרגות. לא רציתי לראות מיזה. חששתי שזה אחד מההורים או הילדים . אם זה ההורים מי יודע מה הם יעשו לי. אם זה אחד מהילדים- הם בטח יספרו להורים, ומי יודע מה יעשו לי. מה שנותר לי לעשות זה לברוח לקצה השני של המרפאה.
אני רצה ורצה ורצה ומרגע לרגע הדרך נראית יותר ויותר ארוכה ואני כבר לא יכולה יותר לרוץ, אבל אני בכל זאת ממשיכה. ראיתי את זה פעם בסרט. שהאיש הופך להיות יותר קטן עם כל צעד והעולם הופך להיות יותר גדול. אבל זה לא מה שקרה לי. עובדה-העולם נשאר אותו גודל- והדרך באמת יותר ארוכה. בשלב מסויים אני מגיעה לאיזה חוף. ואני שומעת איזה קול מאחוריי צועק:".....
...הקול הזה צעק משהו לא ברור. אולי קרא בשמי? ניסיתי להיעצר ולהקשיב, אבל לא יכלתי. רעש הגלים (או מה שהיה נדמה לי כמו גלים) הכה באוזניי, והרוח סחפה אותי הלאה, הלאה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרוץ - - עוד רגע אחד ואצנח ארצה.
כשעלתה המחשבה הזו בראשי, משו היה לי מוזר נורא בכל העניין. מה אני עושה כאן? איך בכלל הגעתי לחוף?!
אבל המחשבה המבהילה יותר הייתה הארת הזיכרון הפתאומית: ילדי משפחת פורד. אני בתפקיד! איך נטשתי את המערכה?
ניסיתי להקשיב לקולות, להסדיר את הנשימה. להתגבר על החושים שטלטלו אותי בפתאומיות שכזו.
ואז, כמו מתוך ערפל ההולך ומיטשטש, התחדדו הקולות. ושוב לא היו אלו קולות הגלים.
רעש חזק וצפוף דפק בראשי. הקולות הגיעו מצד שמאל שלי.
הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי לרווחה.
קריאת תדהמה בלתי נשלטת פרצה מגרוני - -
מולי עמד אב משפחת פורד!!!
הוא נעצר, והביט בי בכעס ובתדהמה במבט הזה ששמור למקרים שבהם נוחת חיזר.
"מה את לכול הגשמים.. את אמורה לשמור..."
לא היה לי מילים.
גם לו בקושי היו מילים.
לא הבנתי מה הוא עושה כאן.
משהו כאן לא הריח ריחות קטורת.
הוא התקרב עלי, כול צעד קטן שלו גרם ללב שלי לדפוק במהירות 1000 פעימות לדקה.
הוא נעצר, ולאט לאט התחיל לפתוח את פיו, ולשאוג.....
עכבר הכפרולשאוג בקול גדול: "מה-את-עושה-כאן-לכל-הרוחות-והשדים?!"
בחיי שהלב שלי נעצר לרגע, ואחרי קצב של 1000 פעימות בדקה זו הייתה חוויה לא נעימה ומעדתי לאחור. הוא אחז בזרועי בחזקה וייצב אותי אל מול פניו, אף כמעט נוגע באף.
"תעני לי, לכל הרוחות והשדים! מה את עושה כאן אחרי שאמרתי לך לא לעלות ולשמור על הילדים?"
"אין שדים ורוחות בעולם," עניתי בטיפשות.
עיניו נפערו ואחיזתו בזרועי נתרופפה. ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי בריצה מבוהלת במדרגות. לא הספקתי להתרחק, וכבר שמעתי את קולו הרועם קורא: "תסגרו את כל השערים! היא גילתה, היא בורחת!"
לקח לי רגע לקלוט. שערים?... אם ככה, אני לכודה.
בס"ד
הסתובבתי לאחור והתחלתי לעלות בחזרה במדרגות. הגעתי למעלה וראיתי את השער הראשון -שהופיע פתעום באמצע שום מקום- נסגר בקול חריקה ובעקבותיו כל שאר השערים. התחלתי לרוץ לכיוונם כשקול נעליי מתחכך בכביש האספלט הוא היחיד שנשמע ברקע. לפתע נפלתי, הרגשתי משיכה חזקה ביד, וכשהצלחתי להתאזן, ראיתי מולי את האדם האחרון שציפיתי לראות.
הילדה הסתכלה עליי בעיניה הכחולות, ואני החזרתי אליה מבט מהופנט. לא הצלחתי להוציא הגה.
"מולי?!" שאלתי בפליאה כששב אליי הדיבור,"מה את עושה פה?" והילדונת שפכה את הכל. "הכל התחיל לפני כמה שבועות. התחלתי לשים לב שאבא שלי הוא לא כמו שהיה פעם. חששתי שהוא חולה או שיש בעיה בעבודה, ולכן שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ענה. רק הצביע על הדלת כאומר שעליי לצאת. הוא מעולם לא אמר לי לצאת מחדר העבודה שלו. זה היה גם החדר שבו אני מתאמנת בציור ביחד איתו. חשבתי שהוא צוחק ולכן חייכתי, לקחתי מכחול וציירתי. מה שיצא לי בציור היה בדיוק מה שחשבתי שאבא הפך להיות -
לא האמנתי שאי פעם זה יכול לקראות...
האבא הנדיב שהיה מקריא לי סיפורים ליפני השינה ונותן לי נשיקה וכל דבר שרק הייתי צריכה הוא פשוט היה רואה את זה עליי, כל דבר אפילו אני לא יכולה אפילו להסביר, פשוט האבא שכל אחד היה רוצה..
אבל איך אומרים בחיים לא הכל מושלם!
מפלצת, מפלצת, זה מה שהיה בציור אני אפילו לא כל כך ראיתי מה שציריתי רק בסוף כיון שכשאני מציירת אני אוהבת לתת למכחול לצייר ואני רק הכלי והוא מעביר דרכו את "המסר" שלו.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו.
בקיצור הבנתי שמשהו לא בסדר איתו....
לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
תשים לב למה שאני כתבתי ואז תקרא את של עטרת ואז תשנה לפי איך שזהקשור.
כולם! אם אתם ממשיכים תשימו לב! תראו גם מה כמה קודם כתבו כדי שיהיה לכם רקע למה שאתם כותבים!
א. מדובר בהתחלה במרפאה וכולם שככו את זה
ב. היא לא הספיקה להוציא הגה מהפה ולענות לילדה
בס"ד
שכתבת זה ההמשך של דבריה...
אולי תשנה קצת כדי שיהיה יותר מובן...
הילדה לא הספיק לגמור ואני..
לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.
היא אחזה בי בחוזקה.
זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.
תמר אני תמרנראלי יהיה כדי לעשות את ההתחלה ככה: (מה שבסוגריים זה או ההערות שלי או מה שאני חושבת שלא צריך ומה שבאדום זה הוספה... וסליחה....)
הילדה(שממש במקרה קוראים לה מולי......!!!!!!!!) לא הספיקה לגמור,(ואני.. לא הספקתי להוציא הגה מהפה) ויד חזקה תפסה אותי.
לא לזמן לא לרקע לא לסיפור ולא לסוג הסיפור.
הם מתאימות לסיפור בידור.
צריך להוציא את הסוגריים.
הסוגרים השניות בסדר אבל לא הבנתי למה צריך אותם.
בס"ד
השני הוא כדי שלא תשכח איך קוראים לילדה...
ומה שכתוב בשלישי זה מה שאתה כתבת ואני חושבת שאפשר להוריד אותו
מדובר בהתחלה שזוג ההורים דיברו ואת כאן אומרת שהאמא נעלמה.
זה הגיוני?
אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,
אז ברור שזה עדיף 
תודה
ואיך אמא נעלמה?
אין לכם תשובה?
אם את כזאת "חכמה" אז מה ההיגיון בזה?
ואני כן המשכתי ונצמדו לקטנות! ומה שאני מדבר עליו זה פרט חשוב ולא קטן.
הוא יכול להשתנות ב2 דרכים:
א. התחלת הסיפור תשתנה
ב. היא תשנה
ומה אם ההמשך שלי? מישהו ממשיך את זה?
אני חושב שכשאת רשמת את זה את לא קראת באמת את כול ההמשכים.
אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,
אז ברור שזה עדיף
תודה
בהתחלה רשמת "אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, לפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת."
והיא רשמה:
"לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו."
ומי האלה שיצאו והזהירו?
אבא ואבא?
לא!
זה אבא ואמא
ככה זה בסיפור מתקנים, משפצים, שיצא אחלה!
אני אומר את זה לטובת הסיפור
ואני מבקש שתשנו או את ההתחלה ותרשמי "לפני שאבא יצא"
או שהיא תשנה תמחוק את הקטע של "שאלתי אותו איפה אמא"
חבל לריב סתם..
וה מה שאנחנו רוצים לגלות רק האבא משתתף בחלק הזה ואנחנו לא יודעים איפה האמא..
במשך הסיפור (מי שימשיך אותו) צריך לשים ♥ ולהוסיף את האמא..רוצה, אין לי בעיה להמשיך ת'סיפור ולהוסיף ת'אמא אבל אני רוצה לתת לעוד לכתוב את ההמשך...
מי בקש בהתחלה שהיא תהיה ביביסטר?
ו..
את יכולה להמשיך.
אני ימשיך את ההמשך הבא.
פשט קצת קשה לי להמשיך את הקטע האחרון.
אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.
והמטופלים לא באמת מטופלים.
היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי לבית אחד.
בית קטן, בית מוזר, בית אפור.
בית שהיה בו הרבה מן הדימיון לבית של גרגמל.
ובבית, אני מנסה לפקוח את העיניים, והן מסרבות.
הן כאילו נעצמות מאליהן, ואני מרגישה סחרחורת ורעד בכל גופי.
פתאום אני קולטת ש-- נפלתי.
נפלתי?! לא נפלתי?! נפלתי! לא?! נפלתי!
התחלתי להקיא. להקיא את הגוף, להקיא את הנשמה.
להקיא את----------
יש איש שחור מתחת לרצפה
שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר
ובוכה בלילה ומפריע לישון
מקצה העולם ועד קצהו
(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)
הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית
אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות
בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים
בכייה לדורות
(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)
הוא מתפלל על קברי צדיקים
ומצא את מסתור העורלות
הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור
מגולל בעפרו תפוח בדבש
(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)
מצאתי בכיס כרטיס לרופא
כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק
התהלים יוציאו אותי מדעתי
השאגות
(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)
לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות
הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק
הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל
כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות
מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה
הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים
הבטחנו לו שיהיה בסדר
בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה
הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה
הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה
עצמותיו משתברות לריסוק נבואות
הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה
החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות
אני חושב לתת לו כדורים
לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם
דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני
החיות מסתכלות גם עלי
על גב העכביש להחזיק בשערות
גם מכאן אפשר לשאת תפילה
ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר
תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה
חפש אותי באבן הטוען
תנקה אותי מהקורים
עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים
שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש
הבאתי איתי לגן עדן מזוודה
אספתי כל חיי אבנים
שחורות מפוחמות
זרקו הכל הלבישו אותי לבן
קשרו אותי למיטה שם לצרוח
להודות ולהלל
אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן
הילדים מדקלמים אלהי נשמה
משרפות
החזן של יום כיפור מוריד את הקיטל שלו ותולה על המדף, המדף
במקלחת הגדולה שלו שוחים שלושה היפופוטמים מחוייכים שחיכו לו שרים שירים מהתפילה
פשט ירד וטבל עלה ונסתפג
להונסתפג, ר
לתאנה נשרו העלים
היא מתה מבפנים
החזן של יום כיפור משתחווה להיפופטם גדול ואפור
פותח את הלוע המלא עכבישים
הקירות צוחקים כשהוא לובש את הקיטל
ומטיילים על הקירות
ט
עוונות
לתאנה נשרו השיניים
היה נא מצליח דרכי
ר
אולי בעצם ההיפך.
תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים
תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק
מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה
אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת
בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה
אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן
תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ
נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ
זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ
אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה
עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?
אֵיךְ הָיִיתָ חַי
אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?
אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט
אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק
מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת
רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק
תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף
תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ
נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?
נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?
אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ
לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ
בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד
וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה
יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.
שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...
אוּלַי אַתְּ צוֹדֶקֶת,
אֲבָל זֶה לֹא כָּזֶה פָּשׁוּט,
מִסָּבִיב יֵשׁ אֲנָשִׁים,
הֵם חַיִּים בְּאַדִּישׁוּת,
אֲנִי לֹא אָדָם שֶׁמְּנֻתָּק
מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁמִּסְבִיבִי,
אֲנִי חַי אֶת חַיַּי בְּתוֹכָם,
וְהֵם תָּמִיד בְּקִרְבִּי,
וּבְאֹפֶן דִּי טִבְעִי,
אֲנִי מוּשְׁפָּע מֵהֶם,
וְהָאִישִׁיּוּת שֶׁלִּי הוֹפֶכֶת,
דּוֹמָה לָשֶׁלָּהֶם.
כָּל מַה שֶּׁתִּאַרְתְּ,
נוֹבֵעַ מֵאַדִּישׁוּת,
מֵהַצֹּרֶךְ בְּעִנְיָן,
שֶׁתִּהְיֶה פֹּה הִתְרַחֲשׁוּת,
וְרַק בְּמַצְבֵי רֶגֶשׁ,
כָּאֵלֶּה קִיצוֹנִיִּים,
(גַם אִם הַרְבֵּה פְּעָמִים,
הֵם יִהְיוּ מֻחְצָנִים),
רַק אָז,
בִּרְגָעִים קוֹדְרִים וּשְׁחוֹרִים,
אֲנִי מַצְלִיחַ לִחְיוֹת,
לִכְתֹּב קְצָת שִׁירִים.
זֶה הַטֶּבַע שֶׁלִּי,
אֲבָל רַק מַה שֶׁאֲנִי מַצְלִיחַ לְהַרְאוֹת,
כָּל זֶה לֹא אֲמִתִּי,
כָּל זֶה מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכוֹת.
ורכות כותבים מבפנים
ואם בפנים קשה וסוער זה מה שיצא
הניקוד מיותר והורס
עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה
שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,
הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,
שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני
המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום
גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו
האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?
ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?
מניפים הלוחמים חרבות שבורות,
היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?
בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,
משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.
עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,
פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,
אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.
אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.
המצוי הראשון. מיכאל אברהם.
אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.
הנה, אני מרגיש אותו
ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?
לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?
מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?
ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי
)צדיק יסוד עלום
ימח שם עראפתלך מפה יצר הרע לך
תגובה נורמלית ראשונה, זכית
חופש.
חופש מחיפוש. חופש מחשוף.
ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.
הערגה שהורגת.
הורגת את החופש.
הורגת את הערגה. לקודש.
קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.
קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.
נעלם. קודש זה היעלם.
לכן הקדושים נעלמים.
לכן קודש הקודשים איננו כאן.
כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות
בחופש.
שה' ימלא כל משאלותייך לטובה
אמן. גם לך.
כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"
"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"
"וקנין?"
"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"
"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"
"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."
"מה תשפיע?"
"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"
"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"
"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"
"כן..."
"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"
"שמו"צים?"
"מה זה?"
"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"
"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"
"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"
"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"
"כן..."
"... רוצה אחת?"
"לא אחי, לא מעשן."
"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"
"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"
"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"
"וואלה..."
"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"
"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"
"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"
"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"
"אתה מוזר..."
"למה ככה?"
"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."
"אתה שומע את הצרצרים?"
"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"
"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."
"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."
"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."
"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"
"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"
"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."
"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."
"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."
"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."
"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."
"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."
"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"
"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."
"נראה מפחיד. על מה זה?"
"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."
"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."
"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."
"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."
"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."
"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."
"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."
"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."
"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."
"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."
"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."
"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"
"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."
"באיזה קטע אתה חושב ככה?"
"יש לה דיבור כזה מוזר."
"זה הכל?"
"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."
"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."
"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."
"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"
"שוט."
"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."
"כלא התודעה."
"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."
"שמעת על הדא-דאיזם?"
"לא... מה זה?"
"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".
"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."
"כמו מחסום?"
"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."
"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."
"בת כמה היא?"
"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."
"זקנה!"
"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"
"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.
"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".
"זאת סוג של מחמאה?"
"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."
"אתה רוצה לצאת לחופשי?"
"כן."
"שקרן."
"למה ככה?"
"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."
"אבל אני באמת רוצה."
"מה זה מבחינתך חופש?"
"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."
"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"
"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."
"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."
"בעיניי הוא גאון."
"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."
"ושלך?"
"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"
"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."
"תסתכל יותר מקרוב."
"אני לא רואה עכשיו כלום."
"כי אתה טיפש."
"לאן את הולכת?"
"כואב לי כל הגוף."
"הכעסתי אותך?"
"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."
"טוב."
"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"
"מה שתגידי."
"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"
"את מה?"
"על השפה האחרת."
"לא, זה מענה אותי."
"אבנר סיפר לך?"
"סיפר מה?"
"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."
"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."
"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."
"מה אני יעשה..."
"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."
"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."
לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.
נשמעים אמיתיים ומציאותיים. ממש. בלי שום זיוף, מלאכותיות.
לא הבנתי בדיוק את המסר, אבל היה כואב משהו. הסתירה בין המציאות מציאות
לבין הערגה, המשהו הזה שמחפשים וחמקמק כל כך...
או שלא התכוונת לזה.
לא בטוח שהמסר טמון בסיפור עצמו.
האווירה מכאיבה, הפספוסים וההרגשה שהעיקר לא נאמר ולא יכול להיאמר. המרקמים האנושיים השונים מולם הגיבור מנהל דיאלוגים מעצימים את תחושת הבדידות הקיומית, וגוררים אותו אל החוויה (/הפנטזיה) על אחדות חושית חזקה עם העולם
בקיצור סיפור על בדידות
ועדיין אהבתי,
ממש יפה
אבל ממש יפה,
חיפוש ובדידות.
נהניתי לקרוא. אהבתי.
היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז
הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף
"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו
ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים.."
המשך יבוא
געוואלדיקעימח שם עראפתמחכה להמשך
מה אהבת?
את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור
רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה
או ליתר דיוק עד העמצה
לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות
ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה
זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי
בזרה"ק
על הרכבת הקלה,
בין מחנה לחלוץ.
עלה האיש עם החולצת משבצות בצבע אדום,
כובע טמבל למרות שכבר שקיעה,
מכנסיים שחורים.
מחזיק קנבס קטן עם ציורים קטנים עליו,
הצבע עדיין טרי.
ואני עומדת שם דחוסה, עם פרצוף רוטן. עייף.
בין עשרות האנשים שהגיעו לעיר הקודש.
ופתאום האיש הזה,
עשה המתקת הדינים.
והחיוך שלי עלה והיה לי טוב.
ולרגע הרגשתי את המעבר בין חודש אב, לאלול.
ואיך הקטרוג כבר לא יושב לי מעל הראש.
תודה לה',
תודה שככה טוב.
תחשבי עכשיו מה הנביאים היו אומרים על זה.
כזה.
ירושלים פעילה וחיה בכל יום
שעומדים לנו על הרגליים, תוקעים מרפקים בצידי הגוף שלנו, נושמים
עלינו ריחות שלא שיערום אבותינו, מחליפים מילים בקולי קולות
מעל ראשינו, נועצים בנו מבט זועם וכו' וכו'.....
זה בצחוק.
אבל משה צודק. למרות ש.....אוף!
שפורסם במקום אחר?
