בעקבות התוצאות של התחרות רק רציתי להגיד לכם שהתאכזבתי. התאכזבתי מעצמנו.
בתגובות השופטים נכתב ש"באף אחד מהסיפורים לא מצאנו צחוק מתגלגל והומור שופע" איך זה קרה?! איך זה קרה? קל להסביר. כמו שאמר פעם טוביה כ"ץ "הרוע הרבה יותר פוטגני" הרבה יותר קל לכתוב מתוך פריקה מאשר מתוך אושר. אבל עדיין, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך כל התום ילדות המוערץ, הרגעים הקטנים והמשמעותיים של האושר, איך הם לא מצאו לעצמם מקום משמעותי בסיפורים? איך קרה, שוב, שדווקא הכאב והקושי הגיעו למקומות הראשונים? נכון שהרוע הרבה יותר פוטגני, נכון שהרבה יותר קל לכתוב עם דת' מטאל באוזניים, אבל אנחנו יכולים. אנחנו כל כך יכולים. לכתוב כתיבה איכותית, דרמטית אם צריך, הרואית, על הצדדים החיובים של החיים.
היה עוד משהו שצרם לי שזה בעצם פנייה לנוער, שמשום מה לא הצליח להעפיל למקומות הראשונים, ובעצם לא היה מספיק חזק כדי להתמודד מול שאר הסיפורים. נוכל להגיד לעצמנו ש"ישנם שיקולי שופטים, ואנחנו לא יודעים למה סיפור מסוים נבחר ולא סיפור אחר" אבל! וזה אבל חשוב.
בתור נוער קיבלנו במה רחבה מאוד. במה שמצפה לתוצר שלנו, אפילו עם תוספת פרסים, וזה מה שקיבלנו?! סיפור דייטים, דתלש"ית וסיפור על קשיי החיים?
גיל ההתבגרות זה פשוט ה-זמן בשביל לכתוב, כל התרחשויות המריבות זה הזמן לכתוב. יש לכם קולות חזקים, עוצמתיים, ואני רוצה לשאול באמת, מכל הלב, מה אתכם? מה עם מה שעובר עליכם? איך יכול להיות ששוב ופעם ושוב פעם אנחנו קוראים על אותם הנושאים שמעסיקים את גיל ה20+? דייטים, דתל"שים, נפתולי המטפחת או במילים אחרות קשיי החיים, ושוב דייטים.
הקולות והעוצמות שנוצרים בגיל ההתבגרות כל כך עוצמתיים, שרק צריך שפה ויכולת מוטרית ויש לך סיפור.
כל כך חבל שהקול הזה חבוי, ולא מספיק בשל, ככל הנראה, כדי לעקוף את אותם דייטים כושלים ואהבות נכזבות.
אני קורא לעולם קטן, לערוך עוד תחרות קטנה, אולי בלי פרסים. אולי בלי שופטים עם תואר דוקטור או שם משפחה סלבי, והפעם להוסיף קרטריון קטן, אבל משמעותי וממקד. בנושא ההבטים החיובים שבחיים, זה קשה לכתוב, ועוד בלי ליפול לפטתיות, או לקיצ'יות, אבל עדיין. אנחנו יכולים.
יש לנו את היכולת הזאת. היכולת לכתיבה טובה, איכותית, חיובית,שמלווה בקריצה. ההומור היהודי לא נעלם. הוא פשוט עבר לבינארית כנראה, כי לתחרות שאמורה להיות מבחינתנו לפחות ה-תחרות, הוא לא הגיע.
חבל שהיכולת הזאת לא יצאה לפועל, ושוב, כמו בחיים, נתנה לכאב לתפוס לנו מקום גדול יותר בלב
דיון בעקבות תחרות הסיפור היהודי.L ענק
חשבתי הרבה...(ס)צעיף ורוד
זה ממש מוזר להגיד את זה , אבל זה נכון ואמיתי.
), אנשים מעדיפים להגיד שהיה להם רע היום כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב נוספת,(או לא בגלל זה) מאשר להגיד שהיה אחלה של יום, ושאנשים יעבירו את זה בחלק.קראתי את דבריך, ומסכימהמתואמת
אך רוצה להביא את הפן ההפוך:
סיפור צריך לכלול בתוכו קונפליקט. בלעדי זה לא יהיה מניע לעלילה. ומה לעשות - קונפליקט בדרך-כלל נובע מקושי כלשהו שיש בחיים, וההתלבטות בו גורמת לצער. זו הסיבה, לדעתי, שרוב הסיפורים בעולם מביאים את הפו העצוב של החיים. כי בעצם, לקרוא על חיים שמחים ופשוטים זה לא מעניין.
עכשיו: זו שאלה שאני מתלבטת בה זמן רב. איך באמת אפשר לכתוב סיפור שמח? סיפור עם הומור ועליזות?
לא כתבתי סיפור לתחרות, כי כבר עברתי את הגיל המתאים, אך באמתחתי קובץ סיפורים שהתיאור שנתנו השופטים בתחרות מתאים לו. אמנם הם תמיד מסתיימים בצורה חיובית ואפילו שמחה, אך בכל זאת ההרגשה הכללית שהם נותנים היא של חיים עצובים ומדכאים. לא הוצאתי את הקובץ לאור, כי לאחר התייעצות עם מספר אנשים החלטתי שהאווירה הכללית של הקובץ אכן לא עושה טוב ומשרדת עצב וצער יתר על המידה. אמנם כל סיפור בפני עצמו הוא טוב, כתוב טוב, עם רעיון טוב, אך כשהם ביחד - זה עושה רע.
מאז אני באמת מנסה לעבוד על כתיבת סיפורים משמחים שמשרים אווירה נעימה ומחויכת. נראה אם אצליח.
הרעיון שהצעת, לתחרות נוספת של סיפורים על ההיבטים החיוביים של החיים, הוא טוב מאוד. אולי תשתמש ב"קשריך" בעולם קטן כדי להציע אותו במערכת?
"קשה לכתוב דמעותתהום הנשייה
קל לכתוב כאב
אך לכתוב צחוק זה כישרון"
(הוא הוא , שם שם )
אני חושב שבגלל שהכורח הוא אבי ההמצאה ,
והעולם שלנו מטבעו פסימי .
הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב סיפורים בנימה דיכאונית תהיה גבוהה.
כמו גם השירים .
מתואמת וצעיף.L ענק
צעיף- צודקת, לא חשבתי על זה. אני חייב להתוודות שגם אני שלחתי סיפור על נפתולי המטפחת, אבל רק עכשיו בזכותץ הבנתי למה שלחתי דווקא סיפור עצוב ולא אחד מהסיפור היותר רכים ויפים לשם.
מתואמת-
אנחנו לא חייבים שהסיפור יהיה על כאב. אנחנו יכולים לכתוב סיפור שבו הכאב יהיה רקע, ורק יניע את הקונפליקט (שכמעט ומחויב להיותב סיפור קצר, כדי לתפוס את הקורא במהירות לפני שיתיאש, ויעבור לעמוד הבא) והסיפור יהיה על הדרך, על הצמיחה, או על הסוף הטוב.
אביב גפן- עצבות תמיד נשמעת טוב יותרבקטנה
אבל יודעת שרוב הטקסטים ה'שמחים', נמצאים אצלי במגירה. לא יוצאים.
אפשר לעשות כאן תחרות קטנה.
ולי כבר יש זוכה -הסיפור של "סרטונים", על הליצנים.
הרבה זמן לא הגיעו לכאן באמת קטעים גדולים.
נכוןמתואמת
זה מה שהתכוונתי. ובכל זאת, ככל שאני מנסה למצוא, רוב הסיפורים מתארים כאב כלשהו וצער, גם אם הם מתארים התמודדות ומסתיימים בטוב.
תשלח את ההודעה לעולם קטןסמיילי...
תראהלעעע
אתה צודק, גם אני התאכזבתי. הכל צפוי מדי בסיפורים האלה כמו גם בתחרויות האלה
צחוק מתגלגל פשוט נשמע מצחיק, ומגוחך. בשביל לכתוב סיפור צריך כישרון, בשביל לכתוב סיפור מצחיק, צריך עוד יותר, מה לעשות?
ככה זה, יש לנו חבורת כתיבה יוצרת, מרימים צהצגות מעללפות, אבל במערכון לפורים... הכל נתקע.
ת'כלס, אם רוצה באמת לשמוח, צריך לכתוב על אושר אמיתי, משהו שפשוט התרגשת בו בעוצמות אחרות, וזה קשה, כי זה אישי, כי אני מתרגשת לפעמים מדברים דבילים ושטותיים שעוברים מהר, אבל עצב, עצב נוגע בי, כי עצב הוא עמוק, ואתה לא חייב באמת לחשוף את כל הנשמה כשאתה מדבר על עצב, את היכול לחשוף אפילו רק טיפה, וזה יהיה ברור, וזה יפרוק. כשאתה שמח, אתה לא ממש זקוק לאוזן קשבת, כשאתה עצוב אתה כן.
בוא תלחם במציאות, תהפוך עולמות, אבל תחרות כזאת תהיה רדודה, למה? כי קשה לכתוב על שמחה אמיתית ולגרום לצחוק, ויהי מבחר מאווד קטן של סיפורים, וזה יצא בהתאם. הייתי רוצה להצליח לדבר על שמחה לפחות חצי ממה שאני מדברת על אושר, אבל זה קשה.
וחוצמזה, הסיפורים היו צריכים להיות בנושא סוגיות חברתיות וכאלה שהם בדר"כ דבר עצוב [טוב, וקצת מגוחך]
ואני כבר קראתי לפחות שני סיפורים שנשלחו והיו צריכים לקבל מקום ראשון הרבה יותר ממה שנבחר, אז אולי הבאגים לא רק אצלנו...
נראה לי שיש קשר הדוק ביןסרטונים
כתיבה שהיא איד כהגדרתך, ובין כתיבה שמתמקדת תמיד בעצב.
שתיהם סממנים של כתיבה של אדם שאין לו דעות פוליטיות, אדם שמוצא פינה בעולם, או אפילו רק מידי פעם
פינה של חוסר אונים ופריקה, לא כתיבה שנועדה לקדם משהו או להתקדם.
ואני חלק מזה כמובן
עשרת הסיפורים הזוכים-L ענק
זה שיא השיאים?מסך עשן
כי הם לא כתובים מי יודע מה
פה יש חבר'ה יותר ברמה
זה לא שיא השיאים!L ענק
אבל הם אלו שנבחרו.
אם תהיה תחרות חיובית, זה נכון שיהיה מבחר מאוד מאוד קטן, אבל זה לא עדיף?
(למרות שלערוך תחרות לשלוש סיפורים ועוד שתיים חסרי רמה יהיה די מבאס..)
השאלה היא האם זה אפשרי בכלל לכתוב סיפור שהוא כולו חיובי. מישהו קרא משהו כזה אי פעם?
כלומר אם אנחנו מדברים על סוף תהליך או שהוא מונע מחיובי לשלילי-טרגדיה או שהוא מונע משלילי לחיובי, או שהוא חלק מתהליך ארוך מאוד לדוגמא יום מהחיים. אבל גם אז כדי לעורר עניין תצטרך משהו שיתפוס את העין.
אם מישהו מכיר סיפור חיובי, כולו חיובי, אני אשמח לקרוא אותו.
ללעעע ובקטנה-במפגש העשור של ביכורים ראובן טובל צעק עלינו (אני מעריץ אנשים שצועקים כשהם מדברים על כתיבה)
שיש לנו חובה, חובה, לא להיכנע ליצר הרע הזה שמתרץ לנו כל מיני תרוצים למה אנחנו לא צריכים להעלות ולפרסם קטעים שלנו. יש לכם קטע טוב, תעלו אותו, שעוד אחרים יקראו.
בשביל לכתוב צריך כישרון? יש לנו אותו!
זה קשה כי זה אישי? אם תתאמצי את יודעת לכמה אנשים תעשי טוב? ברור שזה יותר ממאמץ. ברור. אבל עם הכתיבה שלנו אנחנו יכולים לשנות הרגשותב עולם. אנחנו יכולים להפוך ימים של אנשים לחיוביים.
וסמילי-תודה על ההצעה הוא התפרסם בעון של שבוע שעבר
והנה עושה רושםבקטנה
(יום אחד. אבין שצריך לפרסם כל דבר. עכשיו? עכשיו לא)
אוף.פלספנית
בעזהי"ת
קראתי את כל הסיפורים ומצאתי בעיקר ערימה של קלישאות.
וממש לא הרגשתי סיפוק.
כתבה על הדיוןאדם בכיר
נערך דיון בפורום בעקבות תחרות הסיפור היהודי
|
מנהל הפורום "L ענק" הודיע ש" התאכזבתי, התאכזבתי מעצמנו" הוא סיים בבקשה "אני מבקש מעולם קטן לערוך עוד תחרות קטנה בלי פרסים" בין התגובות שהתקבלו היו תגובות חזקות במיוחד "הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב בצורה דיכאונית תהיה גבוהה"
|
יש ספרים חיובים !תהום הנשייה
אני לא יודע מה ההגדרה שלך לחיובי , אבל אני מניח שהכוונה לנימה אופטימית .
אם כן יש מלא ספרים אופטימיים, רק מה שהחברה והספרות כיום מתייגת אותם כספרים קיצ'ים וילדותיים .
אני אישית נתקלתי בכמה וכמה ספרים אופטימים ,וכן הם נמצאים בספרות לילדים ולנוער .
מה שקורה זה שאני באמת לא יודע למה ,אבל נראה שהיום הדיכאון נפוץ ונוח כי בכל שיר ,סרט, ספר וכתבה
שמים איזה משהו דיכאוני .
נראה שאומנים היום הפכו מסחריים וגילו שדיכאון זה מה שהולך בשוק ,( ע"ע "פסטיבל שירי דיכאון " -הגששים ) או שאולי זה פשוט הרוח של המאה העשרים ואחת .
מי ייתן ונוכל לכתוב כמו שאנחנו רוצים להרגיש, ויהיה לנו שמץ של שנות השישים שבעים העליזות והצבעוניות .
לא ממש התכוונתי לנימה אופטימיתL ענק
התכוונתי לסיפור נטול שליליות.
אפילו אן שרלי היא יתומה.
זה לא דבר חדש בדורות האחרונים. זה כך מאז ומתמיד. שייקספיר אבי הטרגדיות.
מעשה בחמישה בלונים, אפילו התנ"ך מלא בקשיים. אני רוצה ספר נטול כאב ורוע.
וסליחה?!
שנות השישים והשבעים הצבעוניות והעליזות? אם מדברים על שמחה מזויפת אפשר לקרוא את 1984, את פחד ותיעוב בלאס ווגאס.
אם את מדברת על דברים שהלכו בארץ בשנות השישים והשבעים, הארץ לא ממש נודפה אופטימיות.
קיימים ספרים סרטים וכתבות חיוביות ואופטמיות אבל בכולם שוכן לו הרוע כמניע אם לא כקיים
בכל זאת אולי מישהו מכיר ספר כזה?
אני חושבת שנתקלתי במשהו כזה, אבדוק בהזדמנות.צעיף ורוד
ואגב, תנסה אתה לכתוב משהו כזה.
שה"עלילה" תייהיה שמחה ואופטימית, ושום צער או כאב לא יראו שם.
(אני גם לוקחת את זה כמשימה קטנה)
נראה לי שהבנתי למה אתה מתכוון ..תהום הנשייה
אבל סיפור בלי דברים שלילים נורא קשה להעלות את העלילה, קשה ליצור ניגודים .
אני בטוח שנתקלתי בסיפור בלי דברים שלילים, אבל הוא היה מת כמו פס ישר בקוצב לב (או איך שלא קוראים לזה)
כדי ליצור תפניות בסיפור צריך להשתמש בדברים רעים.
ואני לא רואה רע בדברים שלילים במידה .
האופטימיות ,לא שוללת את הדברים הרעים היא פשוט לא מייחסת להם חשיבות.
מה שגם העולם לא נטול דברים רעים הם חלק ממנו !
אבל תפקידך הוא למצוא להם מקום בראייה שלך. כנ"ל אן שרלי, זה סדרה אופטימית לחלוטין מלאה צבע ,ורגש חיובי אבל זה לא אומר שאנשים לא מתים שם ופאדיחות לא קורות .
בשנות השישים שבעים היה בטוח יותר שמח מהיום.
זה מתבטא בעיקר במוזיקה: פופ .סמבה .ג'אז. שירי ארץ ישראל תראה איזה חיוביות! איזה אופטימיות! אני לא אומר שלא היו דברים רעים, אני אומר שיסתכלו עליהם בצורה הנכונה .
ואגב אם תיקח סופרים כמו ויליאם שייקספיר ,ויקטור הוגו , צ'רלס דיקנס ,דיומא וכו' אני לא מתפלא שתמצא שליליות ופסימיות.
הם תיארו את המציאות של ימיהם . חוץ משייקספיר שהוא סתם סדיסט (סילחו לי)מוכשר מאוד המציאות אז היתה עגומה. כך שבימנו אני לא רואה סיבה שלא נהיה אופטימים .
מה זה שם?בקטנה
סיפורים מוזרים.סמיילי...אחרונה
...אני הנני כאינני
@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..
משתוקקים
שברי חרס ואור יקרותחוזר
רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.
בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.
כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.
הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.
הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.
כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.
בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.
כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.
הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.
הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.
היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.
רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.
הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.
היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.
חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ
משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
מדבראני הנני כאינני
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
...רחל יהודייה בדםאחרונה
...רחל יהודייה בדם
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
חזקזיויק
...רחל יהודייה בדם
יפה. נסתר. גבוה.טויוטה
תודה.
...רחל יהודייה בדם
יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב
בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה
תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.
(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)
אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן
תנועהמוריה.
הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.
היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.
כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.
ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.
היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.
ויש התקדמות, וישנה תנועה.
תמיד ישנה תנועה.
° ° °
אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.
אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.