זה ממש מוזר להגיד את זה , אבל זה נכון ואמיתי.

גם בחיים(ובדקתי את זה ), אנשים מעדיפים להגיד שהיה להם רע היום כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב נוספת,(או לא בגלל זה) מאשר להגיד שהיה אחלה של יום, ושאנשים יעבירו את זה בחלק.

אך רוצה להביא את הפן ההפוך:

סיפור צריך לכלול בתוכו קונפליקט. בלעדי זה לא יהיה מניע לעלילה. ומה לעשות - קונפליקט בדרך-כלל נובע מקושי כלשהו שיש בחיים, וההתלבטות בו גורמת לצער. זו הסיבה, לדעתי, שרוב הסיפורים בעולם מביאים את הפו העצוב של החיים. כי בעצם, לקרוא על חיים שמחים ופשוטים זה לא מעניין.

עכשיו: זו שאלה שאני מתלבטת בה זמן רב. איך באמת אפשר לכתוב סיפור שמח? סיפור עם הומור ועליזות?

לא כתבתי סיפור לתחרות, כי כבר עברתי את הגיל המתאים, אך באמתחתי קובץ סיפורים שהתיאור שנתנו השופטים בתחרות מתאים לו. אמנם הם תמיד מסתיימים בצורה חיובית ואפילו שמחה, אך בכל זאת ההרגשה הכללית שהם נותנים היא של חיים עצובים ומדכאים. לא הוצאתי את הקובץ לאור, כי לאחר התייעצות עם מספר אנשים החלטתי שהאווירה הכללית של הקובץ אכן לא עושה טוב ומשרדת עצב וצער יתר על המידה. אמנם כל סיפור בפני עצמו הוא טוב, כתוב טוב, עם רעיון טוב, אך כשהם ביחד - זה עושה רע.

מאז אני באמת מנסה לעבוד על כתיבת סיפורים משמחים שמשרים אווירה נעימה ומחויכת. נראה אם אצליח.

הרעיון שהצעת, לתחרות נוספת של סיפורים על ההיבטים החיוביים של החיים, הוא טוב מאוד. אולי תשתמש ב"קשריך" בעולם קטן כדי להציע אותו במערכת?

קל לכתוב כאב 

אך לכתוב צחוק זה כישרון"

                                     (הוא הוא , שם שם )

אני חושב שבגלל שהכורח הוא אבי ההמצאה ,

והעולם שלנו מטבעו פסימי .

הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב סיפורים בנימה דיכאונית  תהיה גבוהה.

כמו גם השירים .

צעיף- צודקת, לא חשבתי על זה. אני חייב להתוודות שגם אני שלחתי סיפור על נפתולי המטפחת, אבל רק עכשיו בזכותץ הבנתי למה שלחתי דווקא סיפור עצוב ולא אחד מהסיפור היותר רכים ויפים לשם.

מתואמת-

 אנחנו לא חייבים שהסיפור יהיה על כאב. אנחנו יכולים לכתוב סיפור שבו הכאב יהיה רקע, ורק יניע את הקונפליקט (שכמעט ומחויב להיותב סיפור קצר, כדי לתפוס את הקורא במהירות לפני שיתיאש, ויעבור לעמוד הבא) והסיפור יהיה על הדרך, על הצמיחה, או על הסוף הטוב.

זה מה שהתכוונתי. ובכל זאת, ככל שאני מנסה למצוא, רוב הסיפורים מתארים כאב כלשהו וצער, גם אם הם מתארים התמודדות ומסתיימים בטוב.

אתה צודק, גם אני התאכזבתי. הכל צפוי מדי בסיפורים האלה כמו גם בתחרויות האלה

צחוק מתגלגל פשוט נשמע מצחיק, ומגוחך. בשביל לכתוב סיפור צריך כישרון, בשביל לכתוב סיפור מצחיק, צריך עוד יותר, מה לעשות?

ככה זה, יש לנו חבורת כתיבה יוצרת, מרימים צהצגות מעללפות, אבל במערכון לפורים... הכל נתקע.

ת'כלס, אם רוצה באמת לשמוח, צריך לכתוב על אושר אמיתי, משהו שפשוט התרגשת בו בעוצמות אחרות, וזה קשה, כי זה אישי, כי אני מתרגשת לפעמים מדברים דבילים ושטותיים שעוברים מהר, אבל עצב, עצב נוגע בי, כי עצב הוא עמוק, ואתה לא חייב באמת לחשוף את כל הנשמה כשאתה מדבר על עצב, את היכול לחשוף אפילו רק טיפה, וזה יהיה ברור, וזה יפרוק. כשאתה שמח, אתה לא ממש זקוק לאוזן קשבת, כשאתה עצוב אתה כן.

בוא תלחם במציאות, תהפוך עולמות, אבל תחרות כזאת תהיה רדודה, למה? כי קשה לכתוב על שמחה אמיתית ולגרום לצחוק, ויהי מבחר מאווד קטן של סיפורים, וזה יצא בהתאם. הייתי רוצה להצליח לדבר על שמחה לפחות חצי ממה שאני מדברת על אושר, אבל זה קשה.

וחוצמזה, הסיפורים היו צריכים להיות בנושא סוגיות חברתיות וכאלה שהם בדר"כ דבר עצוב [טוב, וקצת מגוחך]

ואני כבר קראתי לפחות שני סיפורים שנשלחו והיו צריכים לקבל מקום ראשון הרבה יותר ממה שנבחר, אז אולי הבאגים לא רק אצלנו...

כתיבה שהיא איד כהגדרתך, ובין כתיבה שמתמקדת תמיד בעצב.

שתיהם סממנים של כתיבה של אדם שאין לו דעות פוליטיות, אדם שמוצא פינה בעולם, או אפילו רק מידי פעם

פינה של חוסר אונים ופריקה, לא כתיבה שנועדה לקדם משהו או להתקדם.

ואני חלק מזה כמובן

http://www.herzog.ac.il/sipurim/sipur/

כי הם לא כתובים מי יודע מה

פה יש חבר'ה יותר ברמה

אבל הם אלו שנבחרו.

אם תהיה תחרות חיובית, זה נכון שיהיה מבחר מאוד מאוד קטן, אבל זה לא עדיף?

(למרות שלערוך תחרות לשלוש סיפורים ועוד שתיים חסרי רמה יהיה די מבאס..)

השאלה היא האם זה אפשרי בכלל לכתוב סיפור שהוא כולו חיובי. מישהו קרא משהו כזה אי פעם?

כלומר אם אנחנו מדברים על סוף תהליך או שהוא מונע מחיובי לשלילי-טרגדיה או שהוא מונע משלילי לחיובי, או שהוא חלק מתהליך ארוך מאוד לדוגמא יום מהחיים. אבל גם אז כדי לעורר עניין תצטרך משהו שיתפוס את העין.

אם מישהו מכיר סיפור חיובי, כולו חיובי, אני אשמח לקרוא אותו.

ללעעע ובקטנה-במפגש העשור של ביכורים ראובן טובל צעק עלינו (אני מעריץ אנשים שצועקים כשהם מדברים על כתיבה)

שיש לנו חובה, חובה, לא להיכנע ליצר הרע הזה שמתרץ לנו כל מיני תרוצים למה אנחנו לא צריכים להעלות ולפרסם קטעים שלנו. יש לכם קטע טוב, תעלו אותו, שעוד אחרים יקראו.

בשביל לכתוב צריך כישרון? יש לנו אותו!

זה קשה כי זה אישי? אם תתאמצי את יודעת לכמה אנשים תעשי טוב? ברור שזה יותר ממאמץ. ברור. אבל עם הכתיבה שלנו אנחנו יכולים לשנות הרגשותב עולם. אנחנו יכולים להפוך ימים של אנשים לחיוביים.

וסמילי-תודה על ההצעה הוא התפרסם בעון של שבוע שעבר

בעזהי"ת

קראתי את כל הסיפורים ומצאתי בעיקר ערימה של קלישאות.

וממש לא הרגשתי סיפוק.

אני לא יודע מה ההגדרה שלך לחיובי , אבל אני מניח שהכוונה לנימה אופטימית .

אם כן יש מלא ספרים אופטימיים, רק מה שהחברה והספרות כיום מתייגת אותם כספרים קיצ'ים וילדותיים .

אני אישית נתקלתי בכמה וכמה ספרים אופטימים ,וכן הם נמצאים בספרות לילדים ולנוער .

מה שקורה זה שאני באמת לא יודע למה ,אבל נראה שהיום הדיכאון נפוץ ונוח כי בכל שיר ,סרט, ספר וכתבה 

שמים איזה משהו דיכאוני .

נראה שאומנים היום הפכו מסחריים וגילו שדיכאון זה מה שהולך בשוק ,( ע"ע "פסטיבל שירי דיכאון " -הגששים ) או שאולי זה פשוט הרוח של המאה העשרים ואחת .

מי ייתן ונוכל לכתוב כמו שאנחנו רוצים להרגיש, ויהיה לנו שמץ של שנות השישים שבעים העליזות והצבעוניות . 

התכוונתי לסיפור נטול שליליות.

אפילו אן שרלי היא יתומה.

זה לא דבר חדש בדורות האחרונים. זה כך מאז ומתמיד. שייקספיר אבי הטרגדיות.  

מעשה בחמישה בלונים, אפילו התנ"ך מלא בקשיים. אני רוצה ספר נטול כאב ורוע.

וסליחה?!

שנות השישים והשבעים הצבעוניות והעליזות? אם מדברים על שמחה מזויפת אפשר לקרוא את 1984, את פחד ותיעוב בלאס ווגאס.

אם את מדברת על דברים שהלכו בארץ בשנות השישים והשבעים, הארץ לא ממש נודפה אופטימיות.

קיימים ספרים סרטים וכתבות חיוביות ואופטמיות אבל בכולם שוכן לו הרוע כמניע אם לא כקיים 

בכל זאת אולי מישהו מכיר ספר כזה?

ואגב, תנסה אתה לכתוב משהו כזה.

שה"עלילה" תייהיה שמחה ואופטימית, ושום צער או כאב לא יראו שם.

(אני גם לוקחת את זה כמשימה קטנה)

אבל סיפור בלי דברים שלילים נורא קשה להעלות את העלילה, קשה ליצור ניגודים .

אני בטוח שנתקלתי בסיפור בלי דברים שלילים, אבל הוא היה מת כמו פס ישר בקוצב לב (או איך שלא קוראים לזה) 

כדי ליצור תפניות בסיפור צריך להשתמש בדברים רעים.

 ואני לא רואה רע בדברים שלילים במידה .

האופטימיות ,לא שוללת את הדברים הרעים היא פשוט לא מייחסת להם חשיבות.

מה שגם העולם לא נטול דברים רעים הם חלק ממנו !

אבל תפקידך הוא למצוא להם מקום בראייה שלך. כנ"ל אן שרלי, זה סדרה אופטימית לחלוטין מלאה צבע ,ורגש חיובי אבל זה לא אומר שאנשים לא מתים שם ופאדיחות לא קורות .

בשנות השישים שבעים היה בטוח יותר שמח מהיום.

זה מתבטא בעיקר במוזיקה: פופ .סמבה .ג'אז. שירי ארץ ישראל תראה איזה חיוביות! איזה אופטימיות! אני לא אומר שלא היו דברים רעים, אני אומר שיסתכלו עליהם בצורה הנכונה .

ואגב אם תיקח סופרים כמו ויליאם שייקספיר ,ויקטור הוגו , צ'רלס דיקנס ,דיומא וכו' אני לא מתפלא שתמצא שליליות ופסימיות.

הם תיארו את המציאות של ימיהם . חוץ משייקספיר שהוא סתם סדיסט (סילחו לי)מוכשר מאוד המציאות אז היתה עגומה. כך שבימנו אני לא רואה סיבה שלא נהיה אופטימים .

שאלתי את ידידנו AI על צמד מסויים שאהבתי להקשיב להם ובין השאר הוא אמר

שהמוסיקה שלהם מתאימה מאוד לאווירה משפחתית....

אז פורום זה סוג של משפחה, לא? לא מוכרת אמנם, אבל חביבה...

רוב השירים הם כאלה, זה לא מהתקופה הזו. אפילו אלביס פרסלי

(תסתכלו בויקיפדיה מי זה) כשהשתולל על הבמה, לא הגיע, ולא

טיפה, לבוטות ווולגריות של המוסיקה המודרנית יותר....

אבל קחו בחשבון שיש לי נגיעות ואני מנסה לשכנע אתכם

להסכים.

אבל אם אתם לא מכירים, לא כדאי לכם. לא תהנו.

שאם אני מתחילה עם נוסטלגיה, אז אני חייבת גם לקנות כיסא נדנדה,

פקעת צמר וזוג מסרגות, וחתלתול קטן (שישחק למרגלותי עם פקעת

הצמר המתגלגלת על הרצפה בעודני סורגת במהירות עצומה סוודר לנכד החדש, ה25 במספר...)

אמא'לה, זה מפחיד. מקווה שלא מתחילה דמנסיה.

ואם כן, אתם כנראה תהיו הראשונים שתבחינו בה. 

צחוק צחוק, אבל זה ברצינות. מה פתאום נזכרתי באלביס פתאום?.....

הסיפור הוא שאז... שיני הזמן נשכו אותה ואכלו אותה ולא נשאר ממנה כלום. ואולי זה אני שספציפית גדלתי על אוספי שירים שנבחרו על ידי החבר'ה של רדיו-ערוץ-7 שכידוע סיננו חלק גדול מהם.

אגב אלביס. יש לי על זה סיפור קטן מקרוב משפחה מבוגר שהמשפחה שלו התחרדה ואשתו אסרה עליו לשמוע מוסיקה לועזית. אז הוא היה שומע אותה באוטו. עד כאן קלאסי.

המעניין זה שלימים המצב הקוגניטיבי והפיזי שלו התדרדר. היום משמיעים לו מוסיקה שהוא אהב כילד העיקר שהוא יגיב לסביבה ולא ימשיך להתדרדר.

קיטשים אולי, אבל מתוקים. תמימים כאלה....

מתכוונת למוסיקה לועזית. זה מה שהשמיעו בערוץ 7?

מעניין מה הם סיננו. אם זוכר, אשמח אם תרשום כאן

כדי שלא אביא בהתרגשות ואוי לאותה בושה......

עצוב מאוד הסייפא. 

גם לנו סיפרה חברה על חברה

שהקשיבה למוסיקה שאהבה

מאז (בעלי תשובה) באוטו.

עד שנמאס לה והעבירה

אותה הביתה...

לאונרד כהן, נדמה לי.

מכירים?

לא מאמינה שהילדים

עזבו מכל וכל בגללו....

מקסימום, רק מכל.....

מקווה שעדיין יכול ליהנות ממה שאהב

מקווה שהקב"ה מעריך את מסירות הנפש הזו

זה אחד הדברים הקשים (סליחה על הזולות של

המילה הזו) שבעלי תשובה צריכים להתמודד

איתם. באמת.

כמו שאמרתי, משמיעים לו, והעיקר שרק ינשום ויחיה.

(אלא אם כן ארמית ואידיש נחשב אצלך לועזי).

סיננו בעיקר שירים עבריים. היה בסיס נתונים שלם של מה מותר ומה אסור. בסוגריים אספר שאחד השירים המצונזרים (בצדק) דווקא אהובים עליי. אבל זה כי לימים לקחתי קצת קו אחר.

הילדים לא עזבו או משהו כזה. הבן אדם עצמו במצב לא אידיאלי. גם ביחס לגילו (70+).

אני ציוני מאוד ואפילו אוהד מכבי תל אביב

מהמםם, ממש, את כותבת מדהיםםם

אותו כל כך מעניין ויפה.....

לגבי אותו אחד-לאידעת מה לומר, לפעמים נראה שיש אנשים שהתורה פשוט לא מצליחה להשפיע עליהם🤷🥺

לקחת דבר מה שפגשת בו, אצלך או אצל אחרים,  ולעשות בו כיד הדמיון הטובה עלייך....

מחמיא מאוד לקבל מחמאה ממישהו שאומר שהוא לומד ממני🥰🤗

תודה🙏

לכתוב תודה כך שוב ושוב

עלה לי רעיון מזהיר:

קשה כל הזמן לכתוב תודה תודה חן חן חן חן תזכו למצוות יישר כוחכם...

אז האם יהיה די והותר להגיד פעם אחת ולא יותר?...

אבל אז, גם אתם יכולים לנקוט באותה שיטה

ולתת רק פעם אחת תגובה טובה, והיא אמורה

להספיק לכל הפעמים (סליחה על הגאווה...)

אז נשאיר את זה כמות שזה

שכחו את הרעיון הזה

וליתר בטחון

(אם מישהו כבר קנה את הרעיון...)

אז שוב

תודה רבה

חן חן

זכו למצוות

תבורכנה מילותיכם

הטובות

המעודדות

המשמחות

המפרגנות

הנותנות לי פידבק

(משוב בלעז....)

שטוב לכתוב

שכדאי

ושסוף כל סוף

אחרי מאה שנים של בדידות (אללי)

של יובש כתיבתי -

אז סוף סוף, בערוב ימי

אפשר לכתוב

וגם מישהו, מישהי, מישהן, מישהן

(התבלבלתי לגמרי...) -

קורא....

בקיצור, לא כל כך מסכנה

אלא שאני לא כזאת שכותבת

למגירה והפורום הזה הוא

ממש מקום נפלא, לבטא

את עצמי.

אני רק תוהה לפעמים

אם הקב"ה גם מרוצה

מזה....

באמת באמת באמת. תודה.

ה

ו 

למה שמגיב אחר כתב, גם, תודה רבה רבה!

(לא יעזור פ.א.  הבנתי את העיקרון של העיגול באלכסון מתחת לתגובה אבל לא יותר מזה...(אנחה))

לפעמים הוא מראה לנו את דרכיו,

מראה עוצמות וניסים נפלאים,

גורם לנו לצחוק יחד איתו

על אנשים שחושבים שהם מחליטים...

אז אפשר להבין שכלל אין בלתו,

וכלום לא מובן מאליו,

להמשיך לנצח ללכת איתו,

בלי נסיונות ובלי קרב...

בכל הנוגע לפרוזה וכתיבה חופשית אני מאמץ את שיטתו של הרב עטר: מה שיפה, מותר.

יהיה להם קר!

לטובת אותו יום מיוחל.....

כמה דברים אנחנו דורסים בדרך אל החלומות שלנו?

נכון?

שמע חתול זמני, אחרי כל מה שעשית (לימודים וחו"ל ועוד ועוד)

מספיק ודי והותר לך לעבוד במטענים?

איך זה?

או שאין כאן את כל האמת כולה. זה לא איזה מזוכיזם או הסתגפות או משהו נכון?

(רחמנא ליצלן)

יש כאלה גם שאוהבים עבודות כפיים. זה מרגיע. וזה טוב מאוד מאוד.

סוכן מטען הנני. בעיקר ממלא ניירת (אכן קצת סגפני, אבל ממכר). אם כי פעם באף־פעם משפילים שרוולים.

אינני יודע האם חלומות חשובים יותר מחתולים. האם טוב יותר שהאבק יישטף אבל חתול יירטב? השיר במקור מכריע, אבל אני אינני יודע. בהכרח משהו יאבד לו.

האגו שלי כבר בשמים......בזכותכם. בגללכם?.....

אבל לא אכפת לי בכלל. נא לא להפסיק!

מעניין, כשאני עפה על עצמי, מופיעה לי הודעה כזו

למטה:

אירעה שגיאה בעת משלוח ההודעה.... tokenUnexpected Unexpected 

כלומר, בתי. תתאפסי!

זכו למצוות!!

אם לא נעוף על עצמנו, מי יעוף עלינו?

ויגבה לבו בדרכי ה'

יותר משאפשר לעשות על־ידי ענווה אפשר לעשות על־ידי אמונה בערך עצמי

כעובד בשדה התעופה, אני תמיד מתלהב כשמישהו מזכיר משהו שקשור לתעופה.

אם יש לך משטחים לשלוח אני יכול להשיג מחירים מיוחדים

ובהחלט אי אפשר להכניס אותי לקטיגוריה האמורה כי אני די....שמנה!

ולשלוח אותו בתור דואר דיפלומטי

אין אוויר. 

יודעים לאן הייתי כן רוצה לנסוע? באמת?

לקבר של אברהם בן אברהם הצדיק הי"ד. בוילנא.

אבל אני שונאת אותם. וכל בתי העבודה הזרה שלהם...

רוצה מאוד מאוד להיות ליד הציון שלו. הוא קבור ליד

הגר"א, כך קראתי.

מוזר שאני לא מציינת את הציון של הגר"א במקום

ראשון אבל עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן, אין לי ממש מושג עמוק מה זו תורה.

קראתי דברים כל כך מרגשים על אברהם בן אברהם.

קראתי, איני יודעת אם זה נכון, שכשהלך למקום שהיה

צריך לעלות על המוקד, התלבט אם עליו להיחפז

כדי למסור את נפשו על קידוש השם או שעליו

להאט את צעדיו כדי שלא ייחשב שממהר לותר

על חייו...

הוא עבר אז יחד עם שוביו ברחוב שבו הגר"א

התגורר. הגאון מוילנא פתח את החלון וקרא

אליו (באידיש): לך מהר אברהם, לך מהר...

(לוייף שנעל אברהם לוייף שנעל...  לא בטוחה שכתבתי נכון)

האם זה נכון? או אגדה?

מכל מקום, הנסיך ולנטין פוטוצקי

שנקרא כשהתגייר אברהם בן אברהם -

כשאני חושבת עליו....מאוד מאוד מ רגש.

וגם מעורר קנאה: איזו אהבת השם. איזו

מסירות נפש....וזה אדם שיכל לבחור

בכל טוב העולם הזה.

אשריו.

אבל, נא לא לצחוק עלי. צר לי עליו.

יודעת שזה טפשי.

יודעים איך התחיל כל זה

(שוב, קראתי...)?

הוא היה סטודנט

בפריז, אם אני לא טועה, ולאן

ילך גוי צעיר על מנת להתאוורר

מיום לימודים מייגע?

לבית מרזח, כמובן.

בעל בית המרזח היה, יהודי,

איך לא, מבוגר, שבין מזיגה

למזיגה, ישב עם ספר גדול

וצהוב ולמד. (גם בצרפת

היו בתי מרזח בהנהלת יהודים?

אז אולי זה היה בפולין?

אבל כן היתה תקופה שהאצילים

הפולנים נסעו ללמוד בצרפת).

זה עורר את סקרנותו של הגרף

הצעיר (שהיה מוכשר ויפה וכל

המעלות...כך אני מבינה) והוא

שאל אותו מה זה ועל מה זה.

וככה זה התחיל.

תאילנד? ברזיל ? שוויץ?

איטליה?

איך בכלל אפשר להשוות?

(לא שהייתי מתנגדת לטייל

שם קצת, אבל לא יותר מזה...)

מרגיש לי כבר ממש מוזר לומר כל פעם שאתה כותב אותי אבל זו פשוט המציאות, זה ממש מה שאני מרגישה......

תודה🙏