בעקבות התוצאות של התחרות רק רציתי להגיד לכם שהתאכזבתי. התאכזבתי מעצמנו.
בתגובות השופטים נכתב ש"באף אחד מהסיפורים לא מצאנו צחוק מתגלגל והומור שופע" איך זה קרה?! איך זה קרה? קל להסביר. כמו שאמר פעם טוביה כ"ץ "הרוע הרבה יותר פוטגני" הרבה יותר קל לכתוב מתוך פריקה מאשר מתוך אושר. אבל עדיין, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, איך כל התום ילדות המוערץ, הרגעים הקטנים והמשמעותיים של האושר, איך הם לא מצאו לעצמם מקום משמעותי בסיפורים? איך קרה, שוב, שדווקא הכאב והקושי הגיעו למקומות הראשונים? נכון שהרוע הרבה יותר פוטגני, נכון שהרבה יותר קל לכתוב עם דת' מטאל באוזניים, אבל אנחנו יכולים. אנחנו כל כך יכולים. לכתוב כתיבה איכותית, דרמטית אם צריך, הרואית, על הצדדים החיובים של החיים.
היה עוד משהו שצרם לי שזה בעצם פנייה לנוער, שמשום מה לא הצליח להעפיל למקומות הראשונים, ובעצם לא היה מספיק חזק כדי להתמודד מול שאר הסיפורים. נוכל להגיד לעצמנו ש"ישנם שיקולי שופטים, ואנחנו לא יודעים למה סיפור מסוים נבחר ולא סיפור אחר" אבל! וזה אבל חשוב.
בתור נוער קיבלנו במה רחבה מאוד. במה שמצפה לתוצר שלנו, אפילו עם תוספת פרסים, וזה מה שקיבלנו?! סיפור דייטים, דתלש"ית וסיפור על קשיי החיים?
גיל ההתבגרות זה פשוט ה-זמן בשביל לכתוב, כל התרחשויות המריבות זה הזמן לכתוב. יש לכם קולות חזקים, עוצמתיים, ואני רוצה לשאול באמת, מכל הלב, מה אתכם? מה עם מה שעובר עליכם? איך יכול להיות ששוב ופעם ושוב פעם אנחנו קוראים על אותם הנושאים שמעסיקים את גיל ה20+? דייטים, דתל"שים, נפתולי המטפחת או במילים אחרות קשיי החיים, ושוב דייטים.
הקולות והעוצמות שנוצרים בגיל ההתבגרות כל כך עוצמתיים, שרק צריך שפה ויכולת מוטרית ויש לך סיפור.
כל כך חבל שהקול הזה חבוי, ולא מספיק בשל, ככל הנראה, כדי לעקוף את אותם דייטים כושלים ואהבות נכזבות.
אני קורא לעולם קטן, לערוך עוד תחרות קטנה, אולי בלי פרסים. אולי בלי שופטים עם תואר דוקטור או שם משפחה סלבי, והפעם להוסיף קרטריון קטן, אבל משמעותי וממקד. בנושא ההבטים החיובים שבחיים, זה קשה לכתוב, ועוד בלי ליפול לפטתיות, או לקיצ'יות, אבל עדיין. אנחנו יכולים.
יש לנו את היכולת הזאת. היכולת לכתיבה טובה, איכותית, חיובית,שמלווה בקריצה. ההומור היהודי לא נעלם. הוא פשוט עבר לבינארית כנראה, כי לתחרות שאמורה להיות מבחינתנו לפחות ה-תחרות, הוא לא הגיע.
חבל שהיכולת הזאת לא יצאה לפועל, ושוב, כמו בחיים, נתנה לכאב לתפוס לנו מקום גדול יותר בלב
דיון בעקבות תחרות הסיפור היהודי.L ענק
חשבתי הרבה...(ס)צעיף ורוד
זה ממש מוזר להגיד את זה , אבל זה נכון ואמיתי.
), אנשים מעדיפים להגיד שהיה להם רע היום כדי לקבל ולו טיפת תשומת לב נוספת,(או לא בגלל זה) מאשר להגיד שהיה אחלה של יום, ושאנשים יעבירו את זה בחלק.קראתי את דבריך, ומסכימהמתואמת
אך רוצה להביא את הפן ההפוך:
סיפור צריך לכלול בתוכו קונפליקט. בלעדי זה לא יהיה מניע לעלילה. ומה לעשות - קונפליקט בדרך-כלל נובע מקושי כלשהו שיש בחיים, וההתלבטות בו גורמת לצער. זו הסיבה, לדעתי, שרוב הסיפורים בעולם מביאים את הפו העצוב של החיים. כי בעצם, לקרוא על חיים שמחים ופשוטים זה לא מעניין.
עכשיו: זו שאלה שאני מתלבטת בה זמן רב. איך באמת אפשר לכתוב סיפור שמח? סיפור עם הומור ועליזות?
לא כתבתי סיפור לתחרות, כי כבר עברתי את הגיל המתאים, אך באמתחתי קובץ סיפורים שהתיאור שנתנו השופטים בתחרות מתאים לו. אמנם הם תמיד מסתיימים בצורה חיובית ואפילו שמחה, אך בכל זאת ההרגשה הכללית שהם נותנים היא של חיים עצובים ומדכאים. לא הוצאתי את הקובץ לאור, כי לאחר התייעצות עם מספר אנשים החלטתי שהאווירה הכללית של הקובץ אכן לא עושה טוב ומשרדת עצב וצער יתר על המידה. אמנם כל סיפור בפני עצמו הוא טוב, כתוב טוב, עם רעיון טוב, אך כשהם ביחד - זה עושה רע.
מאז אני באמת מנסה לעבוד על כתיבת סיפורים משמחים שמשרים אווירה נעימה ומחויכת. נראה אם אצליח.
הרעיון שהצעת, לתחרות נוספת של סיפורים על ההיבטים החיוביים של החיים, הוא טוב מאוד. אולי תשתמש ב"קשריך" בעולם קטן כדי להציע אותו במערכת?
"קשה לכתוב דמעותתהום הנשייה
קל לכתוב כאב
אך לכתוב צחוק זה כישרון"
(הוא הוא , שם שם )
אני חושב שבגלל שהכורח הוא אבי ההמצאה ,
והעולם שלנו מטבעו פסימי .
הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב סיפורים בנימה דיכאונית תהיה גבוהה.
כמו גם השירים .
מתואמת וצעיף.L ענק
צעיף- צודקת, לא חשבתי על זה. אני חייב להתוודות שגם אני שלחתי סיפור על נפתולי המטפחת, אבל רק עכשיו בזכותץ הבנתי למה שלחתי דווקא סיפור עצוב ולא אחד מהסיפור היותר רכים ויפים לשם.
מתואמת-
אנחנו לא חייבים שהסיפור יהיה על כאב. אנחנו יכולים לכתוב סיפור שבו הכאב יהיה רקע, ורק יניע את הקונפליקט (שכמעט ומחויב להיותב סיפור קצר, כדי לתפוס את הקורא במהירות לפני שיתיאש, ויעבור לעמוד הבא) והסיפור יהיה על הדרך, על הצמיחה, או על הסוף הטוב.
אביב גפן- עצבות תמיד נשמעת טוב יותרבקטנה
אבל יודעת שרוב הטקסטים ה'שמחים', נמצאים אצלי במגירה. לא יוצאים.
אפשר לעשות כאן תחרות קטנה.
ולי כבר יש זוכה -הסיפור של "סרטונים", על הליצנים.
הרבה זמן לא הגיעו לכאן באמת קטעים גדולים.
נכוןמתואמת
זה מה שהתכוונתי. ובכל זאת, ככל שאני מנסה למצוא, רוב הסיפורים מתארים כאב כלשהו וצער, גם אם הם מתארים התמודדות ומסתיימים בטוב.
תשלח את ההודעה לעולם קטןסמיילי...
תראהלעעע
אתה צודק, גם אני התאכזבתי. הכל צפוי מדי בסיפורים האלה כמו גם בתחרויות האלה
צחוק מתגלגל פשוט נשמע מצחיק, ומגוחך. בשביל לכתוב סיפור צריך כישרון, בשביל לכתוב סיפור מצחיק, צריך עוד יותר, מה לעשות?
ככה זה, יש לנו חבורת כתיבה יוצרת, מרימים צהצגות מעללפות, אבל במערכון לפורים... הכל נתקע.
ת'כלס, אם רוצה באמת לשמוח, צריך לכתוב על אושר אמיתי, משהו שפשוט התרגשת בו בעוצמות אחרות, וזה קשה, כי זה אישי, כי אני מתרגשת לפעמים מדברים דבילים ושטותיים שעוברים מהר, אבל עצב, עצב נוגע בי, כי עצב הוא עמוק, ואתה לא חייב באמת לחשוף את כל הנשמה כשאתה מדבר על עצב, את היכול לחשוף אפילו רק טיפה, וזה יהיה ברור, וזה יפרוק. כשאתה שמח, אתה לא ממש זקוק לאוזן קשבת, כשאתה עצוב אתה כן.
בוא תלחם במציאות, תהפוך עולמות, אבל תחרות כזאת תהיה רדודה, למה? כי קשה לכתוב על שמחה אמיתית ולגרום לצחוק, ויהי מבחר מאווד קטן של סיפורים, וזה יצא בהתאם. הייתי רוצה להצליח לדבר על שמחה לפחות חצי ממה שאני מדברת על אושר, אבל זה קשה.
וחוצמזה, הסיפורים היו צריכים להיות בנושא סוגיות חברתיות וכאלה שהם בדר"כ דבר עצוב [טוב, וקצת מגוחך]
ואני כבר קראתי לפחות שני סיפורים שנשלחו והיו צריכים לקבל מקום ראשון הרבה יותר ממה שנבחר, אז אולי הבאגים לא רק אצלנו...
נראה לי שיש קשר הדוק ביןסרטונים
כתיבה שהיא איד כהגדרתך, ובין כתיבה שמתמקדת תמיד בעצב.
שתיהם סממנים של כתיבה של אדם שאין לו דעות פוליטיות, אדם שמוצא פינה בעולם, או אפילו רק מידי פעם
פינה של חוסר אונים ופריקה, לא כתיבה שנועדה לקדם משהו או להתקדם.
ואני חלק מזה כמובן
עשרת הסיפורים הזוכים-L ענק
זה שיא השיאים?מסך עשן
כי הם לא כתובים מי יודע מה
פה יש חבר'ה יותר ברמה
זה לא שיא השיאים!L ענק
אבל הם אלו שנבחרו.
אם תהיה תחרות חיובית, זה נכון שיהיה מבחר מאוד מאוד קטן, אבל זה לא עדיף?
(למרות שלערוך תחרות לשלוש סיפורים ועוד שתיים חסרי רמה יהיה די מבאס..)
השאלה היא האם זה אפשרי בכלל לכתוב סיפור שהוא כולו חיובי. מישהו קרא משהו כזה אי פעם?
כלומר אם אנחנו מדברים על סוף תהליך או שהוא מונע מחיובי לשלילי-טרגדיה או שהוא מונע משלילי לחיובי, או שהוא חלק מתהליך ארוך מאוד לדוגמא יום מהחיים. אבל גם אז כדי לעורר עניין תצטרך משהו שיתפוס את העין.
אם מישהו מכיר סיפור חיובי, כולו חיובי, אני אשמח לקרוא אותו.
ללעעע ובקטנה-במפגש העשור של ביכורים ראובן טובל צעק עלינו (אני מעריץ אנשים שצועקים כשהם מדברים על כתיבה)
שיש לנו חובה, חובה, לא להיכנע ליצר הרע הזה שמתרץ לנו כל מיני תרוצים למה אנחנו לא צריכים להעלות ולפרסם קטעים שלנו. יש לכם קטע טוב, תעלו אותו, שעוד אחרים יקראו.
בשביל לכתוב צריך כישרון? יש לנו אותו!
זה קשה כי זה אישי? אם תתאמצי את יודעת לכמה אנשים תעשי טוב? ברור שזה יותר ממאמץ. ברור. אבל עם הכתיבה שלנו אנחנו יכולים לשנות הרגשותב עולם. אנחנו יכולים להפוך ימים של אנשים לחיוביים.
וסמילי-תודה על ההצעה הוא התפרסם בעון של שבוע שעבר
והנה עושה רושםבקטנה
(יום אחד. אבין שצריך לפרסם כל דבר. עכשיו? עכשיו לא)
אוף.פלספנית
בעזהי"ת
קראתי את כל הסיפורים ומצאתי בעיקר ערימה של קלישאות.
וממש לא הרגשתי סיפוק.
כתבה על הדיוןאדם בכיר
נערך דיון בפורום בעקבות תחרות הסיפור היהודי
|
מנהל הפורום "L ענק" הודיע ש" התאכזבתי, התאכזבתי מעצמנו" הוא סיים בבקשה "אני מבקש מעולם קטן לערוך עוד תחרות קטנה בלי פרסים" בין התגובות שהתקבלו היו תגובות חזקות במיוחד "הגיוני מאוד שהנטייה לכתוב בצורה דיכאונית תהיה גבוהה"
|
יש ספרים חיובים !תהום הנשייה
אני לא יודע מה ההגדרה שלך לחיובי , אבל אני מניח שהכוונה לנימה אופטימית .
אם כן יש מלא ספרים אופטימיים, רק מה שהחברה והספרות כיום מתייגת אותם כספרים קיצ'ים וילדותיים .
אני אישית נתקלתי בכמה וכמה ספרים אופטימים ,וכן הם נמצאים בספרות לילדים ולנוער .
מה שקורה זה שאני באמת לא יודע למה ,אבל נראה שהיום הדיכאון נפוץ ונוח כי בכל שיר ,סרט, ספר וכתבה
שמים איזה משהו דיכאוני .
נראה שאומנים היום הפכו מסחריים וגילו שדיכאון זה מה שהולך בשוק ,( ע"ע "פסטיבל שירי דיכאון " -הגששים ) או שאולי זה פשוט הרוח של המאה העשרים ואחת .
מי ייתן ונוכל לכתוב כמו שאנחנו רוצים להרגיש, ויהיה לנו שמץ של שנות השישים שבעים העליזות והצבעוניות .
לא ממש התכוונתי לנימה אופטימיתL ענק
התכוונתי לסיפור נטול שליליות.
אפילו אן שרלי היא יתומה.
זה לא דבר חדש בדורות האחרונים. זה כך מאז ומתמיד. שייקספיר אבי הטרגדיות.
מעשה בחמישה בלונים, אפילו התנ"ך מלא בקשיים. אני רוצה ספר נטול כאב ורוע.
וסליחה?!
שנות השישים והשבעים הצבעוניות והעליזות? אם מדברים על שמחה מזויפת אפשר לקרוא את 1984, את פחד ותיעוב בלאס ווגאס.
אם את מדברת על דברים שהלכו בארץ בשנות השישים והשבעים, הארץ לא ממש נודפה אופטימיות.
קיימים ספרים סרטים וכתבות חיוביות ואופטמיות אבל בכולם שוכן לו הרוע כמניע אם לא כקיים
בכל זאת אולי מישהו מכיר ספר כזה?
אני חושבת שנתקלתי במשהו כזה, אבדוק בהזדמנות.צעיף ורוד
ואגב, תנסה אתה לכתוב משהו כזה.
שה"עלילה" תייהיה שמחה ואופטימית, ושום צער או כאב לא יראו שם.
(אני גם לוקחת את זה כמשימה קטנה)
נראה לי שהבנתי למה אתה מתכוון ..תהום הנשייה
אבל סיפור בלי דברים שלילים נורא קשה להעלות את העלילה, קשה ליצור ניגודים .
אני בטוח שנתקלתי בסיפור בלי דברים שלילים, אבל הוא היה מת כמו פס ישר בקוצב לב (או איך שלא קוראים לזה)
כדי ליצור תפניות בסיפור צריך להשתמש בדברים רעים.
ואני לא רואה רע בדברים שלילים במידה .
האופטימיות ,לא שוללת את הדברים הרעים היא פשוט לא מייחסת להם חשיבות.
מה שגם העולם לא נטול דברים רעים הם חלק ממנו !
אבל תפקידך הוא למצוא להם מקום בראייה שלך. כנ"ל אן שרלי, זה סדרה אופטימית לחלוטין מלאה צבע ,ורגש חיובי אבל זה לא אומר שאנשים לא מתים שם ופאדיחות לא קורות .
בשנות השישים שבעים היה בטוח יותר שמח מהיום.
זה מתבטא בעיקר במוזיקה: פופ .סמבה .ג'אז. שירי ארץ ישראל תראה איזה חיוביות! איזה אופטימיות! אני לא אומר שלא היו דברים רעים, אני אומר שיסתכלו עליהם בצורה הנכונה .
ואגב אם תיקח סופרים כמו ויליאם שייקספיר ,ויקטור הוגו , צ'רלס דיקנס ,דיומא וכו' אני לא מתפלא שתמצא שליליות ופסימיות.
הם תיארו את המציאות של ימיהם . חוץ משייקספיר שהוא סתם סדיסט (סילחו לי)מוכשר מאוד המציאות אז היתה עגומה. כך שבימנו אני לא רואה סיבה שלא נהיה אופטימים .
מה זה שם?בקטנה
סיפורים מוזרים.סמיילי...אחרונה
סיפור הומוריסטי שעתיד להתפרסם בלקט 'שעטנז' החדשסופר צעיר
אזהרת טריגרזכרושיצאנולרקוד
הַשֵּׁדִים שֶׁלָּהּ
חוֹזְרִים בַּלַּיְלָה
מְיַלְּלִים אֶת צַעֲקוֹת
אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה
הַכְּלָבִים שֶׁבָּהּ
נוֹבְחִים בַּלַּיְלָה
עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר דָּבָר
מִלְּבַד הַצְּעָקָה
הַחֲתָכִים שֶׁלָּהּ
מְדַמְּמִים שֵׁנִית
מַזְכִּירִים לָהּ שׁוּב
אֶת אוֹתוֹ יוֹם אָרוּר
הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת
הַשְּׂפָתַיִם מְלַחֲשׁוֹת
כְּמוֹ נוֹשְׂאוֹת מִזְמוֹר
כֹּה נוֹרָא וּבָרוּר
אַךְ תְּחִלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם
וְסוֹפָם שֶׁל חַיֶּיהָ
מִי יָכוֹל, מִי יָהִין לְמוֹלֵל
מִי יָבִין לְלִבָּהּ הַשָּׁחֹר
שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ
מְרֻסָּק וּמִסְכֵּן
בְּשַׁלְהֲבוֹת שֶׁל זַעַם
וְסַכִּין שֶׁחוֹתֶכֶת
בְּדִמְעוֹת שֶׁל אֵשׁ
קוֹדַחַת
מִבַּעַד לַצַּלָּקוֹת
נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם
מִבַּעַד לַכְּאֵב
הִיא צוֹרַחַת
וְיִלְלוֹת הָאֵימִים
בְּתוֹךְ זַעַם כָּבוּשׁ
עַל כְּאֵב
לֹא נִתְפָּס
לֹא מוּבָן
אֶת אֲשֶׁר אָבַד
נָמוֹג וְאֵינֶנּוּ
אֶת אֲשֶׁר נִלְקַח
בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב
וְגוּפָה מְרֻטֶּשֶׁת
עוֹד תּוֹסִיף לְקוֹנֵן
לְהַזְכִּיר תַּחַת כָּל
נִיעַ וָשִׂיחַ
אֲרוּרִים יִהְיוּ
אֲרוּרִים לָעַד
אוֹתָם שֶׁהָפְכוּ
שַׁלְהֶבֶת
לְפִיחַ.
וואו. מביע הרבה. מצמררנערת טבע
תודה רבה 🙏זכרושיצאנולרקודאחרונה
15 שנה. וכמו אתמולנערת טבע
רצח בני משפחת פוגל
ואת היי לי לפה ילדתי
בעת אשר ייאלם קולי מדמעה
וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי
עת ירווה בדמך רגבי אדמה
ועיניך אשר לא האריכו לראות
הנה בם נשקף כאבי
ופעיותייך, הרכות הקטועות
הנה בם תבכי את בכיי.
וקולך שנדם שנגדע
לעולם יהא הוא קולי
ובכייך ילדתי שגווע
יהא לעולם אות אבלי
ועת עלית למרום ילדתי
ותעל עימך שוועתי
וכאשר מול אל עליון התייצבת
ואתייצב שם איתך גם אני
והנה ילדתי אלחש לך עכשיו
כי תיגשי נא אליו ללא פחד
ולמשמע קולך אזי שוב אכאב
ושנית יאחזני הרעד
ואמרי לפניו
הן הקרבתי הכל
ולכבודך אלוהיי
הקרבתי חיי
הנני אבי
על מזבחך נעקדתי
ועתה אלוהיי
עד מתי עד מתי.
*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה"
מקפיצהנערת טבע
נורא נוגע. ועצוב כל כך. כל כך.נחלת
מצמררתמימלה..?
חרוזים מדוייקים שנבלעים בכאב שיש בשורות...
תודהנערת טבע
זוכר שפרסמת בהתחלה עם ניקודזכרושיצאנולרקוד
צימרר את נשמתי, מאז ועד היום
תלוי לי על דלת הבית ליד תמונות שלהם.
לא נשכח ולא נסלח.
עריכה: עכשיו אני רואה שגם המילים מעט שונו
אגב לא יודע אם אמרתי לך, אבל כל הזמן מרגיש לי
שהיה צריך להיכתב ואת ולא ועת
כמה כאבזיויקאחרונה
לקראת פורים הבעל"טהולך דרכים
לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf
וואו, זה ממש יפההתמימלה..?
אתה כתבת?אשת מקצוע
כן, ברוך ה'הולך דרכים
לא מושלם, ממש לא. אבל בהחלט חביב פלוס.
כמובן, @אני הנני כאינני עזר לא מעט אז מגיע לו שאפו.
🤎🤎אני הנני כאינניאחרונה
דחפורליפא העגלון
אֲנִי דַּחְפּוֹר
שֶׁגָּנְבוּ אוֹתוֹ שׁוֹדְדֵי לַיְלָה
עָשִׂיתִי הַכֹּל, בֶּאֱמֶת עָשִׂיתִי
וּבְכָל זֹאת
וּמֵאָז אֲנִי חוֹפֵר בְּאַדְמַת טְרָשִׁים
לֹא לִי
וּמְסַקֵּל מֵאֲבָנִים זָרוֹת
וְחוֹפֵר וּמְפַנֶּה
וּמְתֻדְלָק בְּסוֹלֶר
וְנוֹבֵר בִּפְסֹלֶת
וְלֹא שֶׁלִּי
אֶשָּׂא כַּף
לְפֻרְקָן מִן שְׁמַיָּא
אופיוםאני הנני כאינני
אכזבה,
מעצמי, מאחרים
זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים
לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים
במקום לברוח עד אליך
שזה אותו דבר, רק שמשלים.
נפלאות הסח הדעת
היא הראשונה שמבקשים
המאמין אוחז בספר
מכורים לא חוקרים.
למעשה חולה שליטה
זה לא נעשה כרצוני
קורא קדושה אני מבקש
קורה שכמעט כל יום נופלים.
הלוואי יפול האסימון
תהליך פותח תהליך
לחיות בדרך, חכם, לא נכון
לפתור בנפש עוד תסביך
וואו, כתבת אותי!!תמימלה..?
אין לי מילים, פשוט כתבת מה שאני מרגישה...
עזרת מאוד, חיזקת, המון תודות🙏
מוצא חן בעיני!נחלתאחרונה
על סַפַּת הַיָםליפא העגלון
עַל סַפַּת הַיָּם
כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי
לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא
וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת
(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד
מוּזָר, עִם פָּנָס
שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)
עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם
וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה
אממתמימלה..?
בכוונה זה ספת עם ס ולא שפת עם ש? כאילו בקטע של ספה?
בהחלט, כך גם מנוקדליפא העגלון
נחמד.נחלתאחרונה
קליעליפא העגלון
קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו
בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ
נִבְעָט, מְגֹרָשׁ
בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים
וְעָנָן
נִמְרַח עַל מַטָּרָה
מִקַּרְטוֹן
וְטוֹב לוֹ
שֶׁסְּתָם טָס
וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ
וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן
וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם
וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה
"אכן חילנו הוא נשא "סוידריגאילוב
השיר הזה ,יותר מסוכן ממשחק ,המיליםוהאירוניה
מי שיבין לעומקיקפא.
מרד מטאפ יזי