אני לא מסכים אם הדרך או הדעה שלך איך שלא תקרא לזה..

הנה ההערות וההארות: (השיר שלך בירוק וההוספות שלי באדום)

סבל מכסה קרום העולם                 [סבל? הבט נא ותראה כי הכול טוב כול כך והכול לטובה]      

קמטים שחורים סביב לעיניו             [למה שחורים? אתה רואה את השחור? הכמטים צריכים להיות זוהרים!]

גבו השפוף משקף צערו                [גבו הזקוף! לא שפוף! ואם שפוף אפשר לקחת את זה לנקודה טובה - גבו השפוף מחוכמה וכ'ו] 

והיגון בליבת נפשו נאגר                [השפה גבוהה ויפה אבל כבר אמרתי שאני אם הדרך לא מסכים]

הגוף קמל מיום ליום                      

הנפש עייפה ואין מנוס               [ אין מנוס? אין יאוש! אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים]

הגוף נדם הנפש עלתה              [ סוף רע - הכול רע.]

בעפר ואדמה כוסה הכאב.          [ אחלה נחמה מצאתה, אה?]

ולסיכום: השיר שלך בסגנון מדהים וכתיבה גבוהה בין הכתיבות הטובות ויש לך כישרון גדול וגם דרך הכתיבה טובה באירוך - הסגנון מעולה. אבל אם שמתה לב (ו100% שמתה לב!) עם המילים לא הסכמתי.. זה שהמילים גבוהות זה מעולה וכשרוני! ואל תעילב בבקשה! זה רק דעתי וכשם שפרצופינו שונים כך דעותינו שונות.. הכול טוב!

יש שתי דרכים להשתמש בסוף שורה.

הראשונה, מעבר רגיל. מחוסר מקום (או כי מעצבן מסוים החליט שאני צריכה לכתוב במבנה של ארבע מילים) וכך בעצם אנחנו פשוט עוברים שורה למטה, ובעצם כתבנו שורה ארוכה שמחולקת לשתיים.

לדוגמא:

מהשיר של טליה

"אדם נולד עם שם

איתו הוא יגדל לנצח"-בעצם זה יכל להיות משפט ארוך.

אפשרות שנייה היא- פסיחה. כלומר אנטר שמביע משהו. שמטרתו לקטוע את רצף הקריאה ולהתלבט לשנייה.

רגע, מה בעצם כתוב כאן? המילה הזאת לאיזה שורה היא שייכת?

 דוגמא מהתרגיל שלנו השיר של קוקי.

הגוף נדם הנפש עלתה

בעפר ואדמה כוסה הכאב- לכאורה יש מין הפסקה תיאור מצב, אבל המשפט גם ממשיך הנפש עלתה בעפר.

עוד דוגמא-

משיר של סיהרא.

"אני לפעמים

כמו סיר לחץ על

האש

ומתפוצצת."

אני לפעמים עצירה, זה משפט בפני עצמו, לא הגיוני, אבל משפט שמעורר את הקרוא לעוד

כמו סיר לחץ על-שוב עצירה, זה מקנה משקל לשיר. האנטרים הם שמקנים לשיר את המנגינה שלו.

ממש הגניב אותי לראות, מי בוחר להשתמש בזה ומי כותב משפטים חסרי פסיחות

ניסיתי לכתוב בשיר שלי ככה, ובלי לשים לב כתבתי חמש שורות.

צעיף וורוד הייתי מצפה שתעירי לי על זה, אבל אם השיר שלי יצא לא מובן, הבעיה צריכה להיות או בי (בשיר) או בך.

המלצה שלי נסי לקרוא/לכתוב בפסיחות הרבה, כשמתרגלים לזה זה מעניק לשירים לחן

קראתי הכל שוב.

דבר ראשון, שלא באמת חשבתי על זה שהיה צריך 4 שורות,

והקטע הזה של כתיבה והפסקה על ידי אנטר, והקשר בין השורה ראשונה- צריכה לגרום לקורא להבין שיש כביכול שתי משמעויות למשפט.

אי אפשר לכתוב משו ולצפות מהקורא לחבר בין שתי השורות,

האי רצף הזה גורם לנו לעצור, לחשוב ולהמשיך הלאה,

אבל גם ההפסקה תוך כדי צריכה להיות מחושבת ולא סתמית איך שבאלנו, ושלמשפט עצמו יהיה משמעות.

אם ניקח את מה שאתה כתבת-

אז אפשר לראות שמי שלא יודעת שההמשך קשור, מי שלא מעלה בדעתו באותו רגע שזה צורת הכתיבה, וזה המסגרת של הדקלום? הזה, יגיד שזה נשמע רע. שאי אפשר לקרוא, ואין קשר בין המילים.

ואז גם כשינסה לחבר בין המילים יתבלבל, כי לא יידע איפה להפסיק באמת.

לא כל שיר אפשר להסוך אותו להכניס אותו למסגרת כזאת

ובקשר ללחן שבזה- זה נכון, וזה יפה. אם חושבים שוב ושוב, ומוחקים וחוזרים. אם זה יוצא באמת כזה

כי אז השיר כולו מקבל משמעות וכל שורה בפני עצמהוזה חייב את ההמשך כדי להמשיך.

(יש שירים שהשורה מקבלת משמעות כי המילים שם יפות, לא קשורות פתאום, אבל בכללי כל השיר בייחד מקבל את זה .)

ועוד מעט חופש רציני, יהיה זמן למלא חובות

(כמו סיפור חיובי, או שינוי סוף של סיפור

-( כביסה שתלויה על חבל

וכדור אדום מחוספס שמתגלגל.

ורגליים קטנות של ילדים.

שרצים. עם ראש פתוח.

הם חולמים על גינה ובית

וחצר ענקית. מוקפת דשא.

וסיר שגולש. ותבשיל ריחני

וסבתא, שמגיעה לבקר.

אני חושב שהקושי המרכזי בלכתוב בלי חרוזים במבנה הזה הוא שבעצם המשפטים קצרים מדי.

אתה ממש צריך לצמצם את המ שכתבת לשורה קטנה

ואני מסכים איתך, באמת נפלתי בשיר הזה.

אבל! העלת לי רעיון להמשך התרגיל!

בשיר שלך השורה השלישית, הנקודה השלישיתצ עושה בדיוק את העבודה שהפסיחה הייתה אמורה לעשות.

ורגלים קטנות של ילדי, זה חלק מהתאור

וכאן מגיע הנגיעה הקטנה של המסר "שרצים עם ראש פתוח"

קצת לא ברור לי הבית השני אבל בקלות יכולת להפוך את זה לשיר אימתי.

רוב הנקודות והווים מיותרים,אולי חוץ מה"וסבתא שמגיע לבקר.

חייב לציןי שלא הבנתי את שיר הזה

אני דווקא אוהבת פסיחות בשיר אבל זה לא מסתדר עם שיר במבנה מסודר שבכל שורה אותו מספר של מילים.. זה נותן אמנם את הענין שהפסיחה אמורה לתת אבל זה לא מתנגן טוב, לא מסתדר טוב..פשוט הקטיעה לא מתאימה כאן.. היא עושה את השיר לפחות מוצלח.. לדעתי.

זה מסתדר לי יותר עם שיר כמו השיר של סיהרא שהבאת בתגובתך..

קודם כל, צור תודה.

שנית, אני חושבת שגם למבנה יש חשיבות.

כלומר: להקפיד על פסיחות וכו',

אבל גם מבנה.

זה נותן תחושה מסודרת של שיר.

באמת יחסית לאחרים שלא הזכיר את שמם השיר שלך בגנון קליל ונוח ולא ברמה גבוהה.

לדעתי היה צריך בבית השני למצואו.

בהצלחה ובברכה רבה!

דבר ראשון אני בת

ודבר שני לגבי השיר-

בכללי- זה לא המבט שלי על החיים. ממש לא.

אבל יש עצב בעולם.

וודאי שזה תלוי בהסתכלות, אבל השיר בכללו עוסק בנושא עצוב וכואב. זה לא שיר שמח! יכולתי לבחור לכתוב על שמחה ובחרתי לכתוב על עצב. (אגב, זה לא במקרה- זה בעקבות כאב שלי אישי על אדם אהוב שנפטר שהיה קרוב אלי מאוד. האדם ממש לא היה עצוב. אבל הוא נפטר בסיבה עצובה מאוד. אבל לי כאב מאוד וכתבתי את השיר מנקודת מבט של צער וכאב עצום.)

ועוד הערה- החיים הם לא רק טובים ויפים כמו שתיארת אותם, צריך לדעת שיש סבל ומתוך הרע- אפשר לראות את הטוב. לא להתעלם ממנו, כי הוא קיים.

ועכשיו להסכמה- נכון. אני מסכימה מאוד שאפשר להסתכל בעין טובה. אם הייתי הולכת על שיר של תקווה הייתי מקבלת את ההצעות שלך לגבי השינויים במילים. זה נכון שכדאי להתסכל על הטוב ולא להתייאש, אבל זה היתרון בכתיבה- שלא חייבים להתבסס על כל המציאות. אפשר לקחת רגש אחד ולהעמיק אותו. פה לקחתי את הכאב, באחר אני אקח את השמחה.

אני מקבלת את התוכחה אבל מבקשת שתבין גם את המסר שכתבתי.

ותודה על התגובות והמחמאות..!

אבל צריך לראות את העולם כאילו הוא דף לבן שיש בו קצת נקודות שחורות..

כתבתי על זה סיפור עם מסר הדוק לאחרונה [נקודה שחורה?!]

ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)

כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.

אני מדברת עם עובדת סוציאלית

תודה 🙏🏽

וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.

שיהיה חג שמח

5.

יום ראשון בערב

אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם

והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר

כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר

והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"

ושקט.

6.

פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם

אז זאת אמא

לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי

היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה

על הזין שלי

מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר

אולי היא כזאת

אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.

"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת

ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.

ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה

סעמק

הכי הכי חשוב בעולם במצבים כגון זה זה לשמור על השפיות. ההורים הם האמונים בעיקרון על סדר העולם, אבל כשהם מחריבים אותו בידיים אנחנו נקראים לסדר את העולם בעצמנו:

כל מה שגורם לשפיות שלך להתערער יוצא מהמשחק.

לגבי מה שכתבת בסעיף 4 - "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים":

א) אנשי מקצוע מודעים למצבים מורכבים כגון זה, ויודעים שגם גזלייט, פולשנות ושליטה הם התעללות נפשית. 

ב) כאן מוכרחים להכריע שאת מצודדת רק בשפיות. שאת צודקת ולא משוגעת, ולכן תופסים מרחק, מציבים גבול...

יש לי ניסיון מועט בתחום וגם עכשיו נמצא במאבק מסוים על השפיות בעצמי. בהצלחה!

הנימה המינורית האופיינית לכתיבה שלך. איזה קטע עדין!

מלך המשיח נושא על גבו שני מיתוסים - מלך בעל גלימה, ועני הרוכב על חמור לבן. הגיבור בשיר (אתה, אך נימוסים) לא רוצה את דמות הגואל הגדול, כמו שהוא גם לא רוצה גאולה שלמה ובומבסטית. "בלי גלימה בלי יומרה". הגיבור מדגיש ומבליט כל הזמן: "די בזה, רק בזה". יש כאן קול רך בתוך המון משולהב, שרוצה גאולה עדינה. זה שיר מאוד גלותי להרגשתי, by all means, ואולי זה אפילו מכוון, כלומר שיר אנטי-אתוס ציוני ואנו באנו ארצה. גם אין כאן בית מקדש, ותחיית המתים תקרה מתוך איזו גחמת לב "ואז כולם יקומו לתחייה", כמו פנטזיה רכה של ילד קטן שמשרטט את מהלך העניינים כפי רצונו השרירותי.

הגמרא כאן משחקת אלמנט מופלא, יחד עם העדינות. מלך המשיח שכל העולם מחכה לו יבוא רק אל הגיבור, ויחד הם ישבו וילמדו גמרא. הכותב מכביר ועובר את המימרא "מה יותר מתוק מדף גמרא" ואומר: "אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא". זה מאוד גלותי, זה מאוד מסוגר, "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי", אבל מעורר המון חמלה וכבוד למקום הזה. "נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם" - כריפרור לאווירה המיליטנטית של ההמון המשולהב סביב, אבל ביטול האלימות בהסבר: דפים בטעם דבש. 

"נהיה אנחנו דף גמרא" - יש כאן משהו באווירה הזו שהולך ומאבד היגיון, שמתמסר כל כך לפנטזיה הזו של המתיקות הזכורה והיקרה, שמבליט הלך רוח קשה ושבור מאוד. יש הפרש שנבנה בצורה מהלכית בין "נשב נלמד יחדיו גמרא" לבין "נהיה אנחנו דף גמרא", יש כאן תיאור של התמזגות מוחלטת וחזרה לרחם...

זה מזכיר לי מושג שנקרא "פנטזיית הזהב":

"נשמע תורה ממי שאמרה, אשב לי בשורה האחרונה" - זה משעשע, כי משה רבנו הוא מוסר התורה שיקום בתחיית המתים והוא זה שישב בשורה האחרונה בשיעורו של ר' עקיבא ולא הבין כלום. מי יישמע את מי? 

אבל שוב - די לי בזה, רק בזה. העולם מבטא מהלכים גלובליים דרמטיים, מלחמות גוג מגוג מהדהדות בכל עבר, אבל את הגאולה הגיבור מבקש להביא מתוך פנטזיית הגלות. הוא דוחה את אתוס התקומה, הוא דוחה את זקיפות הקומה, הוא דוחה את החלומות הגדולים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ואת ימות המשיח שבינם לביננו אין אלא שיעבוד מלכויות, ורוצה את המתיקות, את השטיבלאך, את הגמרא... העולם הזה מאוד מפחיד והגמרא באמת מאוד מתוקה.

תודה! שיר מתוק מדבש ועדין כתולעת

מתוק כל כך

אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.

כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)

היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה

עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח

אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה

הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט

ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"

מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן

כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד

בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה 
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים

הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים

מסע של כמה קילומטרים 
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים

הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש

גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
 

(תרתי־משמע)

אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם

שתה לשוכרה

זה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש

ליריקס בתיאור

אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.

אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.

השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.

אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.

שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.

לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).

מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?

הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות

זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.

קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב

המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי

It's hard to walk through the dark

Please, feet, don't run so fast

Despite all, you'll see the distance

Breathless, it will quickly already become light

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

Close your eyes, count sheep

Tired streets yawn empty

Tired, you only feel the stone

And then they don't disturb you at all anymore

Be without haste

Haste only consumes you

Enjoy the rest

Then all'l be good

תודה רבה!

מותר להרגיש

מותר לחשוב

מותר להרגיש הכל

מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)

מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).

אנחנו זה לא המחשבות שלנו.