אני לא מסכים אם הדרך או הדעה שלך איך שלא תקרא לזה..

הנה ההערות וההארות: (השיר שלך בירוק וההוספות שלי באדום)

סבל מכסה קרום העולם                 [סבל? הבט נא ותראה כי הכול טוב כול כך והכול לטובה]      

קמטים שחורים סביב לעיניו             [למה שחורים? אתה רואה את השחור? הכמטים צריכים להיות זוהרים!]

גבו השפוף משקף צערו                [גבו הזקוף! לא שפוף! ואם שפוף אפשר לקחת את זה לנקודה טובה - גבו השפוף מחוכמה וכ'ו] 

והיגון בליבת נפשו נאגר                [השפה גבוהה ויפה אבל כבר אמרתי שאני אם הדרך לא מסכים]

הגוף קמל מיום ליום                      

הנפש עייפה ואין מנוס               [ אין מנוס? אין יאוש! אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים]

הגוף נדם הנפש עלתה              [ סוף רע - הכול רע.]

בעפר ואדמה כוסה הכאב.          [ אחלה נחמה מצאתה, אה?]

ולסיכום: השיר שלך בסגנון מדהים וכתיבה גבוהה בין הכתיבות הטובות ויש לך כישרון גדול וגם דרך הכתיבה טובה באירוך - הסגנון מעולה. אבל אם שמתה לב (ו100% שמתה לב!) עם המילים לא הסכמתי.. זה שהמילים גבוהות זה מעולה וכשרוני! ואל תעילב בבקשה! זה רק דעתי וכשם שפרצופינו שונים כך דעותינו שונות.. הכול טוב!

יש שתי דרכים להשתמש בסוף שורה.

הראשונה, מעבר רגיל. מחוסר מקום (או כי מעצבן מסוים החליט שאני צריכה לכתוב במבנה של ארבע מילים) וכך בעצם אנחנו פשוט עוברים שורה למטה, ובעצם כתבנו שורה ארוכה שמחולקת לשתיים.

לדוגמא:

מהשיר של טליה

"אדם נולד עם שם

איתו הוא יגדל לנצח"-בעצם זה יכל להיות משפט ארוך.

אפשרות שנייה היא- פסיחה. כלומר אנטר שמביע משהו. שמטרתו לקטוע את רצף הקריאה ולהתלבט לשנייה.

רגע, מה בעצם כתוב כאן? המילה הזאת לאיזה שורה היא שייכת?

 דוגמא מהתרגיל שלנו השיר של קוקי.

הגוף נדם הנפש עלתה

בעפר ואדמה כוסה הכאב- לכאורה יש מין הפסקה תיאור מצב, אבל המשפט גם ממשיך הנפש עלתה בעפר.

עוד דוגמא-

משיר של סיהרא.

"אני לפעמים

כמו סיר לחץ על

האש

ומתפוצצת."

אני לפעמים עצירה, זה משפט בפני עצמו, לא הגיוני, אבל משפט שמעורר את הקרוא לעוד

כמו סיר לחץ על-שוב עצירה, זה מקנה משקל לשיר. האנטרים הם שמקנים לשיר את המנגינה שלו.

ממש הגניב אותי לראות, מי בוחר להשתמש בזה ומי כותב משפטים חסרי פסיחות

ניסיתי לכתוב בשיר שלי ככה, ובלי לשים לב כתבתי חמש שורות.

צעיף וורוד הייתי מצפה שתעירי לי על זה, אבל אם השיר שלי יצא לא מובן, הבעיה צריכה להיות או בי (בשיר) או בך.

המלצה שלי נסי לקרוא/לכתוב בפסיחות הרבה, כשמתרגלים לזה זה מעניק לשירים לחן

קראתי הכל שוב.

דבר ראשון, שלא באמת חשבתי על זה שהיה צריך 4 שורות,

והקטע הזה של כתיבה והפסקה על ידי אנטר, והקשר בין השורה ראשונה- צריכה לגרום לקורא להבין שיש כביכול שתי משמעויות למשפט.

אי אפשר לכתוב משו ולצפות מהקורא לחבר בין שתי השורות,

האי רצף הזה גורם לנו לעצור, לחשוב ולהמשיך הלאה,

אבל גם ההפסקה תוך כדי צריכה להיות מחושבת ולא סתמית איך שבאלנו, ושלמשפט עצמו יהיה משמעות.

אם ניקח את מה שאתה כתבת-

אז אפשר לראות שמי שלא יודעת שההמשך קשור, מי שלא מעלה בדעתו באותו רגע שזה צורת הכתיבה, וזה המסגרת של הדקלום? הזה, יגיד שזה נשמע רע. שאי אפשר לקרוא, ואין קשר בין המילים.

ואז גם כשינסה לחבר בין המילים יתבלבל, כי לא יידע איפה להפסיק באמת.

לא כל שיר אפשר להסוך אותו להכניס אותו למסגרת כזאת

ובקשר ללחן שבזה- זה נכון, וזה יפה. אם חושבים שוב ושוב, ומוחקים וחוזרים. אם זה יוצא באמת כזה

כי אז השיר כולו מקבל משמעות וכל שורה בפני עצמהוזה חייב את ההמשך כדי להמשיך.

(יש שירים שהשורה מקבלת משמעות כי המילים שם יפות, לא קשורות פתאום, אבל בכללי כל השיר בייחד מקבל את זה .)

ועוד מעט חופש רציני, יהיה זמן למלא חובות

(כמו סיפור חיובי, או שינוי סוף של סיפור

-( כביסה שתלויה על חבל

וכדור אדום מחוספס שמתגלגל.

ורגליים קטנות של ילדים.

שרצים. עם ראש פתוח.

הם חולמים על גינה ובית

וחצר ענקית. מוקפת דשא.

וסיר שגולש. ותבשיל ריחני

וסבתא, שמגיעה לבקר.

אני חושב שהקושי המרכזי בלכתוב בלי חרוזים במבנה הזה הוא שבעצם המשפטים קצרים מדי.

אתה ממש צריך לצמצם את המ שכתבת לשורה קטנה

ואני מסכים איתך, באמת נפלתי בשיר הזה.

אבל! העלת לי רעיון להמשך התרגיל!

בשיר שלך השורה השלישית, הנקודה השלישיתצ עושה בדיוק את העבודה שהפסיחה הייתה אמורה לעשות.

ורגלים קטנות של ילדי, זה חלק מהתאור

וכאן מגיע הנגיעה הקטנה של המסר "שרצים עם ראש פתוח"

קצת לא ברור לי הבית השני אבל בקלות יכולת להפוך את זה לשיר אימתי.

רוב הנקודות והווים מיותרים,אולי חוץ מה"וסבתא שמגיע לבקר.

חייב לציןי שלא הבנתי את שיר הזה

אני דווקא אוהבת פסיחות בשיר אבל זה לא מסתדר עם שיר במבנה מסודר שבכל שורה אותו מספר של מילים.. זה נותן אמנם את הענין שהפסיחה אמורה לתת אבל זה לא מתנגן טוב, לא מסתדר טוב..פשוט הקטיעה לא מתאימה כאן.. היא עושה את השיר לפחות מוצלח.. לדעתי.

זה מסתדר לי יותר עם שיר כמו השיר של סיהרא שהבאת בתגובתך..

קודם כל, צור תודה.

שנית, אני חושבת שגם למבנה יש חשיבות.

כלומר: להקפיד על פסיחות וכו',

אבל גם מבנה.

זה נותן תחושה מסודרת של שיר.

באמת יחסית לאחרים שלא הזכיר את שמם השיר שלך בגנון קליל ונוח ולא ברמה גבוהה.

לדעתי היה צריך בבית השני למצואו.

בהצלחה ובברכה רבה!

דבר ראשון אני בת

ודבר שני לגבי השיר-

בכללי- זה לא המבט שלי על החיים. ממש לא.

אבל יש עצב בעולם.

וודאי שזה תלוי בהסתכלות, אבל השיר בכללו עוסק בנושא עצוב וכואב. זה לא שיר שמח! יכולתי לבחור לכתוב על שמחה ובחרתי לכתוב על עצב. (אגב, זה לא במקרה- זה בעקבות כאב שלי אישי על אדם אהוב שנפטר שהיה קרוב אלי מאוד. האדם ממש לא היה עצוב. אבל הוא נפטר בסיבה עצובה מאוד. אבל לי כאב מאוד וכתבתי את השיר מנקודת מבט של צער וכאב עצום.)

ועוד הערה- החיים הם לא רק טובים ויפים כמו שתיארת אותם, צריך לדעת שיש סבל ומתוך הרע- אפשר לראות את הטוב. לא להתעלם ממנו, כי הוא קיים.

ועכשיו להסכמה- נכון. אני מסכימה מאוד שאפשר להסתכל בעין טובה. אם הייתי הולכת על שיר של תקווה הייתי מקבלת את ההצעות שלך לגבי השינויים במילים. זה נכון שכדאי להתסכל על הטוב ולא להתייאש, אבל זה היתרון בכתיבה- שלא חייבים להתבסס על כל המציאות. אפשר לקחת רגש אחד ולהעמיק אותו. פה לקחתי את הכאב, באחר אני אקח את השמחה.

אני מקבלת את התוכחה אבל מבקשת שתבין גם את המסר שכתבתי.

ותודה על התגובות והמחמאות..!

אבל צריך לראות את העולם כאילו הוא דף לבן שיש בו קצת נקודות שחורות..

כתבתי על זה סיפור עם מסר הדוק לאחרונה [נקודה שחורה?!]

הכי רחוק שהגעתי פעם היה לדמיין את ארון הקודש כמו תעלה סודית שאין לה באמת תקרה אלא צינור כלפי מעלה - ההסתכלות שאתה מציע היא מעניינת. אולי אנסה להתפלל כך את התפילה הבאה שלי.

או שכן?

תעדכן אותנו

"אאז"ל היה רגיל לומר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, נראה מזה שיכולין להיות בכל דרכיך דעהו הגם שאינם נקיים כל־כך, כדאיתא אין לך דרך שאין בו עקמומיות, דהרי כתיב לאחר זה והא יישר אורחותיך, וזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, עולם הזה עלמא דשיקרא, והמרגלים נשתלחו להשיב אמרים אמת לשולחיך, אולם הם אמרו כי חזק הוא ממנו שהיה להם הסתרות וחשבו שאין בכחם להתגבר עליהם, וזה לא היה אמת, שהיו צריכים להתחזק כמו דכתיב ויתחזק דוד בה' א־להיו, שזהו בכל דריך דעהו [...] ואיתא בספר הזכות שאמר להם שיראו הארץ בעין טובה, כי ארץ ישראל היא במדת הדין, אולם בפנימיות כולה חסד, וזה עניין אמונה שצריך להאמין אף אם רואים ההיפך, ולהימשך אחר השי"ת, כדאיתא בילקוט א־ל אמונה ואין עול שהאמין בעולם ובראו"

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שהחכמה הגדולה היא להיות באותה מדרגה של "החתול שרצה להיות איש" ועדיין לבחור להיות חתול.

יעני, זה קל טילים להיות "אותנטי" ולדעת יותר טוב.

אבל הדבר האמיתי זה לדעת את הכל, ואז להגיע לנקודת המוצא.

///

הרש"ר הירש כותב שהתפילה איננה ביטוי לרגש. תפילה זה מלשון פ.ל.ל, משהו כמו שיפוט והבחנה. אם תפילה היא ביטוי של רגש, אז למה כולם צריכים להתפלל שלוש תפילות זהות, ביחד, באותה שעה, כל יום? אולי יש אנשים שהמאני טיים הרוחני שלהם הוא בדיוק באחת־עשרה בבוקר? בשתיים בלילה? ולמה אותו נוסח? גם ביחס ליחיד המתפלל – וגם ביחס לציבור – הקטן, או הדור כולו – למה לא כל דור מחליט מהם צרכי השעה? המסקנה היא שהתפילה איננה פעולה סובייקטיבית אלא פעולה אובייקטיבית. יש אמיתות נצחיות, שלפחות עד הגאולה השלמה, אמורות להיות מבוטאות ומופנמות.

דווקא מי שלא רוצה להתפלל, הוא הכי זקוק לתפילה, כי כל הרעיון זה להחדיר את העניינים האלה ללב. והתכלית הנוכחית של ט' באב היא חיבור לנקודת השבר הפנימית. בעצם אפשר לקרוא את כל הקינות גם ביחס לירושלים הפנימית, בית המקדש שבלב, נשמות הכהן והנביא שנמצאות בלב כל אחד מול היצרים הצרים, הריחוק, אובדן התמימות. זה ברמה הספציפית.

קיטש קיים אבל לא כל דבר הוא קיטש. ולא צריך להיות אינדיבידואל על־חלל כדי לצאת מהקיטש. זאת הסתכלות עצובה לדעתי שבסוף מוחקת דברים חשובים מדי.

לומד התורה בתשעה באב עושה... מה בדיוק? במה בא לידי ביטוי הבניין שלו? איך העולם נראה לפני ואחרי? האם הוא הביא את הגאולה, כהנים ופרה אדומה, מקדש ומנורה, במו ידיו החשופות? לא נראה לי. אני כן רואה אותו כדמות שמנוגדת לעולם, עסוקה בפנטזיה סובייקטיבית, נמצאת בדיסהרמוניה עם זרמי המציאות, ומניסיון לרוב זה לא מתפתח לכיוונים חיוביים לטווח ארוך, ובעצם גם לא לטווח קצר.

כתבתי על זה פוסט לפני איזה 18 שנים.

התגובות שלך מהירות כברק

הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)

בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....

וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅

זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...

ביחד עם כל האהבה והטוב הזה

לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.

אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה

את הצעירים

ומשגה זה אומר האשמת הקורבן

(שיער לבן זה אחלה

הטבע לא יכול להיות משגה)