אני לא מסכים אם הדרך או הדעה שלך איך שלא תקרא לזה..

הנה ההערות וההארות: (השיר שלך בירוק וההוספות שלי באדום)

סבל מכסה קרום העולם                 [סבל? הבט נא ותראה כי הכול טוב כול כך והכול לטובה]      

קמטים שחורים סביב לעיניו             [למה שחורים? אתה רואה את השחור? הכמטים צריכים להיות זוהרים!]

גבו השפוף משקף צערו                [גבו הזקוף! לא שפוף! ואם שפוף אפשר לקחת את זה לנקודה טובה - גבו השפוף מחוכמה וכ'ו] 

והיגון בליבת נפשו נאגר                [השפה גבוהה ויפה אבל כבר אמרתי שאני אם הדרך לא מסכים]

הגוף קמל מיום ליום                      

הנפש עייפה ואין מנוס               [ אין מנוס? אין יאוש! אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש מן הרחמים]

הגוף נדם הנפש עלתה              [ סוף רע - הכול רע.]

בעפר ואדמה כוסה הכאב.          [ אחלה נחמה מצאתה, אה?]

ולסיכום: השיר שלך בסגנון מדהים וכתיבה גבוהה בין הכתיבות הטובות ויש לך כישרון גדול וגם דרך הכתיבה טובה באירוך - הסגנון מעולה. אבל אם שמתה לב (ו100% שמתה לב!) עם המילים לא הסכמתי.. זה שהמילים גבוהות זה מעולה וכשרוני! ואל תעילב בבקשה! זה רק דעתי וכשם שפרצופינו שונים כך דעותינו שונות.. הכול טוב!

יש שתי דרכים להשתמש בסוף שורה.

הראשונה, מעבר רגיל. מחוסר מקום (או כי מעצבן מסוים החליט שאני צריכה לכתוב במבנה של ארבע מילים) וכך בעצם אנחנו פשוט עוברים שורה למטה, ובעצם כתבנו שורה ארוכה שמחולקת לשתיים.

לדוגמא:

מהשיר של טליה

"אדם נולד עם שם

איתו הוא יגדל לנצח"-בעצם זה יכל להיות משפט ארוך.

אפשרות שנייה היא- פסיחה. כלומר אנטר שמביע משהו. שמטרתו לקטוע את רצף הקריאה ולהתלבט לשנייה.

רגע, מה בעצם כתוב כאן? המילה הזאת לאיזה שורה היא שייכת?

 דוגמא מהתרגיל שלנו השיר של קוקי.

הגוף נדם הנפש עלתה

בעפר ואדמה כוסה הכאב- לכאורה יש מין הפסקה תיאור מצב, אבל המשפט גם ממשיך הנפש עלתה בעפר.

עוד דוגמא-

משיר של סיהרא.

"אני לפעמים

כמו סיר לחץ על

האש

ומתפוצצת."

אני לפעמים עצירה, זה משפט בפני עצמו, לא הגיוני, אבל משפט שמעורר את הקרוא לעוד

כמו סיר לחץ על-שוב עצירה, זה מקנה משקל לשיר. האנטרים הם שמקנים לשיר את המנגינה שלו.

ממש הגניב אותי לראות, מי בוחר להשתמש בזה ומי כותב משפטים חסרי פסיחות

ניסיתי לכתוב בשיר שלי ככה, ובלי לשים לב כתבתי חמש שורות.

צעיף וורוד הייתי מצפה שתעירי לי על זה, אבל אם השיר שלי יצא לא מובן, הבעיה צריכה להיות או בי (בשיר) או בך.

המלצה שלי נסי לקרוא/לכתוב בפסיחות הרבה, כשמתרגלים לזה זה מעניק לשירים לחן

קראתי הכל שוב.

דבר ראשון, שלא באמת חשבתי על זה שהיה צריך 4 שורות,

והקטע הזה של כתיבה והפסקה על ידי אנטר, והקשר בין השורה ראשונה- צריכה לגרום לקורא להבין שיש כביכול שתי משמעויות למשפט.

אי אפשר לכתוב משו ולצפות מהקורא לחבר בין שתי השורות,

האי רצף הזה גורם לנו לעצור, לחשוב ולהמשיך הלאה,

אבל גם ההפסקה תוך כדי צריכה להיות מחושבת ולא סתמית איך שבאלנו, ושלמשפט עצמו יהיה משמעות.

אם ניקח את מה שאתה כתבת-

אז אפשר לראות שמי שלא יודעת שההמשך קשור, מי שלא מעלה בדעתו באותו רגע שזה צורת הכתיבה, וזה המסגרת של הדקלום? הזה, יגיד שזה נשמע רע. שאי אפשר לקרוא, ואין קשר בין המילים.

ואז גם כשינסה לחבר בין המילים יתבלבל, כי לא יידע איפה להפסיק באמת.

לא כל שיר אפשר להסוך אותו להכניס אותו למסגרת כזאת

ובקשר ללחן שבזה- זה נכון, וזה יפה. אם חושבים שוב ושוב, ומוחקים וחוזרים. אם זה יוצא באמת כזה

כי אז השיר כולו מקבל משמעות וכל שורה בפני עצמהוזה חייב את ההמשך כדי להמשיך.

(יש שירים שהשורה מקבלת משמעות כי המילים שם יפות, לא קשורות פתאום, אבל בכללי כל השיר בייחד מקבל את זה .)

ועוד מעט חופש רציני, יהיה זמן למלא חובות

(כמו סיפור חיובי, או שינוי סוף של סיפור

-( כביסה שתלויה על חבל

וכדור אדום מחוספס שמתגלגל.

ורגליים קטנות של ילדים.

שרצים. עם ראש פתוח.

הם חולמים על גינה ובית

וחצר ענקית. מוקפת דשא.

וסיר שגולש. ותבשיל ריחני

וסבתא, שמגיעה לבקר.

אני חושב שהקושי המרכזי בלכתוב בלי חרוזים במבנה הזה הוא שבעצם המשפטים קצרים מדי.

אתה ממש צריך לצמצם את המ שכתבת לשורה קטנה

ואני מסכים איתך, באמת נפלתי בשיר הזה.

אבל! העלת לי רעיון להמשך התרגיל!

בשיר שלך השורה השלישית, הנקודה השלישיתצ עושה בדיוק את העבודה שהפסיחה הייתה אמורה לעשות.

ורגלים קטנות של ילדי, זה חלק מהתאור

וכאן מגיע הנגיעה הקטנה של המסר "שרצים עם ראש פתוח"

קצת לא ברור לי הבית השני אבל בקלות יכולת להפוך את זה לשיר אימתי.

רוב הנקודות והווים מיותרים,אולי חוץ מה"וסבתא שמגיע לבקר.

חייב לציןי שלא הבנתי את שיר הזה

אני דווקא אוהבת פסיחות בשיר אבל זה לא מסתדר עם שיר במבנה מסודר שבכל שורה אותו מספר של מילים.. זה נותן אמנם את הענין שהפסיחה אמורה לתת אבל זה לא מתנגן טוב, לא מסתדר טוב..פשוט הקטיעה לא מתאימה כאן.. היא עושה את השיר לפחות מוצלח.. לדעתי.

זה מסתדר לי יותר עם שיר כמו השיר של סיהרא שהבאת בתגובתך..

קודם כל, צור תודה.

שנית, אני חושבת שגם למבנה יש חשיבות.

כלומר: להקפיד על פסיחות וכו',

אבל גם מבנה.

זה נותן תחושה מסודרת של שיר.

באמת יחסית לאחרים שלא הזכיר את שמם השיר שלך בגנון קליל ונוח ולא ברמה גבוהה.

לדעתי היה צריך בבית השני למצואו.

בהצלחה ובברכה רבה!

דבר ראשון אני בת

ודבר שני לגבי השיר-

בכללי- זה לא המבט שלי על החיים. ממש לא.

אבל יש עצב בעולם.

וודאי שזה תלוי בהסתכלות, אבל השיר בכללו עוסק בנושא עצוב וכואב. זה לא שיר שמח! יכולתי לבחור לכתוב על שמחה ובחרתי לכתוב על עצב. (אגב, זה לא במקרה- זה בעקבות כאב שלי אישי על אדם אהוב שנפטר שהיה קרוב אלי מאוד. האדם ממש לא היה עצוב. אבל הוא נפטר בסיבה עצובה מאוד. אבל לי כאב מאוד וכתבתי את השיר מנקודת מבט של צער וכאב עצום.)

ועוד הערה- החיים הם לא רק טובים ויפים כמו שתיארת אותם, צריך לדעת שיש סבל ומתוך הרע- אפשר לראות את הטוב. לא להתעלם ממנו, כי הוא קיים.

ועכשיו להסכמה- נכון. אני מסכימה מאוד שאפשר להסתכל בעין טובה. אם הייתי הולכת על שיר של תקווה הייתי מקבלת את ההצעות שלך לגבי השינויים במילים. זה נכון שכדאי להתסכל על הטוב ולא להתייאש, אבל זה היתרון בכתיבה- שלא חייבים להתבסס על כל המציאות. אפשר לקחת רגש אחד ולהעמיק אותו. פה לקחתי את הכאב, באחר אני אקח את השמחה.

אני מקבלת את התוכחה אבל מבקשת שתבין גם את המסר שכתבתי.

ותודה על התגובות והמחמאות..!

אבל צריך לראות את העולם כאילו הוא דף לבן שיש בו קצת נקודות שחורות..

כתבתי על זה סיפור עם מסר הדוק לאחרונה [נקודה שחורה?!]

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק