אז ככה:
לפני זמן מה, החלטתי לצאת להפסקה מהדייטים, ולהתמקד בקריירה שלי.
יפה, החלטה התקבלה.
רק קיבלתי החלטה ו- בום! טלפון. שלום, רוצה לצאת עם בחור, עלם חמודות ממש, דוס אבל פתוח, ג'ינג'י (אבל לא בגלל זה חשבתי. עלאק.) כל המעלות והשבחים וכו'
נו, כיוון שההפסקה עוד לא נכנסה לתקפה רשמית אמרתי לעצמי: "עצמי, מאי אכפת לך? גם ככה זה ייגמר אחרי פגישה-שתיים, ותוסיפי שם למאגר הבחורים שאפשר לשדך אותם".
השתכנעתי.
התייפייפתי, הכנתי את הניבים, את המשפטים הקבועים שמפחידים ביינישים תמימים ויצאתי.
דייט אחד, רצה להמשיך. משכתי בכתפיי והסכמתי. כנראה לא הפחדתי אותו מספיק.
דייט שני, עשיתי לו טרור. רצה להמשיך.
אחרי דייט חמישי אמרתי לו שבכלל אני בהפסקה מדייטים. והוא רצה להמשיך.
אמרתי לו שלא יבנה עלי כלום, אני מתמקדת בקריירה שלי, יש לי טראומות, ובכלל. הוא התעקש להמשיך.
אז מה עושים עם מישהו שלא מוכן לעזוב? ממשיכים לצאת איתו...
וכך, לפני כמה שבועות יצאתי רשמית מההפסקה, (או כמו שחברה כינתה את זה: "הפסקה פעילה") ואז החלטנו להתחתן.
מוסר השכל: אל תצאו להפסקה, אתם עלולים להתארס.
ד"ר תול, שהתארסה עם מישהו שהוא לא ד"ר והוא לא מתולתל, אבל הוא איש טוב מאד למרות הכל.